משיב דבר חלק א כו

בין קבלת שבת סתמא יהיה מיושב נמי הא דבסי' רפ"א פסק המחבר כחד דעה ולא הביא היש שאומר שמותר ובסי' שצ"ג מביא שתי הדעות. ומיושב הכל על נכון: דודו מוקירו נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן כג להמופלג וכו' מוהר"ר יצחק פינקעלשטיין נ"י. אשר העיר מע"ל במש"כ הר"ן (במס' ע"ז פא) בשם הרשב"א ליישב הא דאיתא התם דלכך אסור למכור בהמה גסה לעו"ג משום נסיוני דאיכא משום מחמר דהולכת מחמתי' ולא קאמר משום שביתת בהמתו היינו משום דלא מנסי לה אלא בחצר ולא מיקרי מלאכה לענין שביתת בהמתו אבל לענין מחמר איכא בכל דהו, והקשה הר"ן ע"ז מסוגיא דשבת בפ' מי שהחשיך דהרי התם קאמר הגמ' בפירוש דאיסור מחמר אינו אלא היכא דעבדה הבהמה עקירה והנחה וכדאמרינן התם אמר ראב"א מניחו עלי' כשהיא מהלכת והא א"א דלא קיימי פורתא להטיל מים ולהטיל גללים כו' אלמא דלא מחייב אלאו דמחמר אלא בכה"ג דומיא דידיה ממש וכיון שכן מאי ענין עקירה והנחה ברשות היחיד ומתרץ שם הר"ן דכיון דמנסה אותה אחר קציצת מעות ולא מקרי בהמתו ע"ש, והקשה מע"כ הא הרשב"א בעצמו הקשה על הרמב"ם (בה' שבת פ"ב ה"ז) שפסק דמי שהחשיך בדרך ובידו מעות ולא היה עמו נכרי והיתה עמו בהמה מניחו עליה כשהיא מהלכת ובאופן שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וסיים הרמב"ם ואסור ליה להנהיגה בקול כ"ז שהכיס עליו כדי שלא יהיה מחמר בשבת וע"ז הק' הרשב"א הא כיון שאינו מניחו עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד כדאמרינן שם בשבת כל שבעצמו חייב בחבירו פטור אבל אסור ובחמור מותר אף לכתחלה וא"כ ליקשי הרשב"א לעצמו הא לדידיה נמי קשה הך קושיא דהוא בעצמו קאמר דאף בחצר דליכא עקירה והנחה ואפ"ה מחמר אסור וקשה גם לדידי' מהגמ' דכל בחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר ואם נדחוק וניישב כמו שמתרץ הרב המגיד שם במ"מ דאף דהיכא דאין הבהמה עושה עקירה והנחה מ"מ כשהוא מנהיגה ממש אסור, והגמ' דמתיר שם זהו רק להטעין עלי' דבכה"ג דהיא מהלכת מותר אבל להנהיגה אסור אף בכה"ג א"כ מאי הקשה על הרמב"ם וממנ"פ קשה לדידי' זהו תורף דברי מע"כ נ"י: והנה תשובת הה"מ על הרמב"ם דמחמר מיקרי מעשה בעצמו, שהרי הוא מחמר ומש"ה אף היכא דליכא עקירה והנחה אסור אם הוא מחמר, בזה הישוב אינו מתיישב פסק הרשב"א שהרי הרשב"א ס"ל דמחמר חייב אף ברה"י היינו דאיכא איסור מה"ת עד שגזרו משום זה גם מכירת בהמה לעו"ג וע"ז ודאי קשה האיך חמור מחמר יותר מנושא בעצמו דהוא בעצמו אם נושא חפצים ממקום למקום אפי' כל היום כולו פטור כדאיתא שבת (דף ה), תו קשה על הרשב"א שכ' דמחמר חייב בכ"ד אף היכא דלא נקרא מלאכה דניחוש לה ואפ"ה מחמר חייב הא בפירוש איתא בפסחים (דף סו) דמחמר כלאחר יד דלא מיקרי מלאכה פטור אלא ודאי טעמא דהרשב"א דחילוק רשויות ליתא במחמר, דהא דבעינן באיסור הוצאה דוקא ברה"ר הוא די"ל מדגלי מדבר כדאיתא בר"פ הזורק וכן ד"א שאינו חייב אלא ברה"ר משא"כ לאו דמחמר אחר בהמתו לא נ"ל מדגלי מדבר וכל היכא דאורחי' לחמר אחרי בהמתו מוזהרין עלה בשבת אבל כ"ז במחמר כדרכו משא"כ בדלא עבידא עקירה והנחה הוי כמו כלאחר יד דלאו אורחי' דהוצאת משא על הבהמה בכך ופטור מה"ת ובזה פליג הרשב"א על הרמב"ם וס"ל דבכה"ג דדמי כלאחר יד מותר אף לכתחלה אפי' היכא דמנהיגה בקול כמשמעות הסוגיא דריש פ' מי שהחשיך דמקשה והלא מחמר כו' וע"ז משני במהלכת דלא עבידא עקירה והנחה וכדר"פ כו' זהו עיקר דעת הרשב"א, נמצא מש"כ הרשב"א דלענין מחמר איכא בכ"ד פי' באיזה רשות שהוא, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעות סופר נזדמן לפני הר"ן בדברי הרשב"א וצ"ל דלא מנסי לה אלא בחורבה פי' במקום שאין בני אדם מצויין, והוא ככרמלית שמקרי כל דהו רה"ר כמ"ש התוס' בשבת (דף ו') בשם הירושלמי וזהו אורחא דמחמר אחר בהמתו בשדה וכדומה אבל ברה"י אין בו משום מחמר כ"ז דברנו בישוב דעת הרשב"א: אבל מע"כ נ"י רחש לבבו כי ע"י שאלתו יישב עוד דברים רבי הערך ע"כ הנני להוסיף בזה הענין: הנה פסק הרמב"ם דאף היכא דלא עבידא הבהמה עקירה והנחה אפ"ה אם הולכת מחמתו אסור צריך ישוב דבאמת קושית הרשב"א חזקה ומש"כ הה"מ ליישב אינו מספיק לעקר שיטת הסוגיא דמשמע בהדיא דגם למחמר בבהמתו מותר אבל באמת פסק הרמב"ם מוכרח מסוגית הגמרא דפסחים הנ"ל דקאמר הגמ' מחמר כלאחר יד איסורא מדרבנן איכא ולא אמרינן דכל דבחבירו פטור בבהמתו מותר כדר"פ, איברא דעת רבותינו בעה"ת וש"פ דמה שאמרו בבהמתו מותר אינו אלא משום אבידת כיסו, אבל בל"ז ודאי אסור שהרי מש"ה תנן אם אין עמו נכרי מניחו על החמור הא אם יש נכרי אסור אפי' בכה"ג דלא עבידא הבהמה עקירה והנחה, ויותר מזה דעת התוס' דאפילו שביתת כלים לב"ש בשבת (דף יח) דאסור מה"ת אפי' איסור דרבנן אסור והכי מבואר שם בתוס' בד"ה ולימא מר ולרב יוסף לא תקשה אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא ולא יישבו כפשוטו משום דטעינת קורה אינו אלא איסור דרבנן כדאי' (דף יט) אלא פשיטא להו דאפי' איסור דרבנן אסור, וא"כ לדידהו נוכל לומר דמש"ה לא קאמר הגמ' בפסחים שם הטעם משום דבבהמתו מותר דלדידהו דוקא באבידת כיסו אבל בלא זה אסור, אבל דעת הרמב"ם דכל שבבהמתו אפי' שלא בשעת הדחק והכי משמעות מימרא דר"פ דכללא כייל ולא מיירי בכיסו כלל, והא דאסור להניח כיסו על חמורו היכא דיש עו"ג היא גזרה בפני עצמה כמבואר בלשון הרמב"ם בה"ש (פ"כ ה"ג) וגזירת חכמים היא שלא יניח כיסו ע"ג חמורו אלא אם אין עמו עו"ג, ומפרש רבינו הכי הא דאיתא שם (דף יז) אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו ורש"י פי' דלא מטלטל פחות פחות מד"א, ולא פי' ואינו מניחו על החמור כמשמעו, היינו משום זה פשיטא דאסור וכמש"כ אבל הרמב"ם מפרש כמשמעות המשנה דמיירי בחמורו ועו"ג, וע"ז אמרו דהוא גזרה מי"ח דבר דבלא איבוד כיסו הי' מותר ליתן על החמור היכא דלא עביד עקירה והנחה אבל משום דאדם בהול על ממונו חיישינן שמא לא יהא נזהר כראוי משו"ה גזרו היכא דיש עמו נכרי לא יתן על החמור, הא בל"ז שרי, והכי מוכח מהא דאיתא בביצה (דף פה) טעם על איסור רכיבה על הבהמה משום שמא יחתוך זמורה ולא קאמרי כמשמעו משום שביתת בהמתו, וכמו שאמרו באמת בירוש' והובא ברא"ש אלא משום דש"ס דילן ס"ל דכיון דהחי נושא א"ע שרי בבהמתו וליכא שבות כלל, ועיין מש"כ המג"א (סי' רמו ס"ק יג) בישוב הירושל' והדברים כמשמען דאע"ג דהחי נושא א"ע מ"מ שבות מיהא איכא, וש"ס דילן ס"ל כדר"פ דהיכא דפטור, בבהמתו מותר לגמרי מש"ה אמרו שמא יחתוך זמורה. ואחר שכן שיטת הרמב"ם דקאמר נמי משום שמא יחתוך זמורה ולא משום שביתת בהמתו ע"כ משום דסובר כש"ס דילן דבבהמתו מותר לגמרי וא"כ קשה מהגמרא דפסחים דלמה לא משני התם דלהכי מותר משום דר"פ אע"כ דבמחמר אינו כן ולא מקרי בבהמתו ואפי' אם נפרש כפירש"י דעיקר הגזרה דלא יטלטלנו פחות פחות מד"א ג"כ לפי דעת הרמב"ם דאפילו מציאה שרי פחות פחות מד"א ומ"מ בכיסו אסור נמצא דבכיסו החמירו בזה יותר משלא בכה"ג, ונראה דזהו פי' דברי ר' יהושע בו ביום מחקו סאה היינו שאסרו את המותר והתירו את האסור: והנה הרשב"א והר"ן הקשו בסוגיא דשבת שם (דף קיג:) אמאי הקשה הגמרא והרי מחמר תיפוק לן משום שביתת בהמתו ויישבו דשביתת בהמתו אינו אלא בבהמתו ממש ואפשר דמשנתנו מיירי בבהמת עו"ג אבל במחמר חייב אף בבהמת עו"ג, ולכאורה קשה, האיך יפרנסו הגמ' בפסחים (דף סו) שם דמקשה והרי מחמר, ולא מקשה משביתת בהמתו והרי התם ודאי הטלה שלו ומוכן להקדישו לפסח, וצ"ל דכך דרך סוגית הגמרא דמקשה בחד לישנא דמק"א ומשום סוגיא דשבת נקט גם בפסחים הכי, וע' ר"ן ע"ז (דף פא) אבל הרמב"ם ס"ל דמחמר אינו אלא בבהמתו [וכן משמע לישנא דהש"ס המחמר אחר בהמתו בשבת (דף קנד), ולא קאמר המחמר אחר בהמה] שהרי כייל שני איסורים שביתת בהמתו ומחמר כאחד, אלא דשביתת בהמתו אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ומחמר