משיב דבר חלק א כא

זה הל"ז) דלשבות שביתת הרשות היינו ההולך לקבל פני רבו, ובירושלמי מפרש עוד הא דלאכול ס"א בבית חמיו להכי אינו צריך לחזור משום דגדול השלום ואיתא בירושלמי התם אר"י ב"ב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שחייבים עליהם כרת, ויש לדקדק מנ"ל להירושלמי דהוא משום דגדול השלום דילמא להיפוך וקמ"ל דאפי' בדבר מצוה קלה כזו מהני ביטול בלב ומותר לעבור על מצוה דרבנן לשרוף דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וקמ"ל המתניתין בהך דתני ג' דברים שתי רבותות ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו קמ"ל הדיוק דהיכא דאינו יכול לבטל בלבו היינו לאחר זמן איסורו מחויב לבטל מצות חמורות כאלו ג"כ ולחזור ולבער, והיכא דיכול לבטל, אף במצוה קלה כסעודת אירוסין די לבטלו בלבו, ותו קשה לכאורה אמאי פסק הרמב"ם והשו"ע דלא כהירושלמי, אך לפי מה שבארנו בהעמק שאלה (סימן עד אות יא) דלפי דעת הירושלמי דלכ"ע אין החמץ מעכב שחיטת הפסח עד שיהא בירושלים וסתם ההולך לשחוט משמע דביתו חוץ לירושלים וא"כ איכא עליו חיוב לעשות הפסח אם אי אפשר לבטל, כגון לאחז"א יחזור ויבער ולא יעשה הפסח ונדחה שחיטת הפסח משום ביעור חמץ אף דשחה"פ היא מ"ע שיש בה כרת מ"מ נדחית והטעם כמש"כ המג"א (סי' תנד ס"ק יא) משום דעשה דהשבתה עוברים עליו כל שעה, משו"ה דוחה כל מ"ע, וממילא ידעינן במכש"כ דמילה דאינו אלא מ"ע למול בזמנו דנדחית מפני מ"ע דב"ח. וא"כ לפי"ז לא נוכל לומר דהא דתני למול את בנו קמ"ל הרבותא דאם אינו יכול לבטל חוזר ומבער, דהרי זה ידעינן מכ"ש מהא דהולך לשחוט את פסחו אלא ע"כ הא דתני למול את בנו משום הדין דהיכא דיכול לבטל בלבו מבטל ואינו חוזר אף דמבטל מצוה דרבנן מ"מ אינו חוזר ויהא נכלל הך דלמול את בנו בהך דלאכול ס"א וא"כ קשה לתני הך דההולך לאכול ס"א דאינו אלא מצוה קלה ואפ"ה אם יכול לבטל מבטל ואינו חוזר, והוי ידעינן מכ"ש דלמול את בנו דמ"ע מדאורייתא דאינו חוזר, לכך מוכרח הירושלמי לומר הטעם דגדול השלום וצריך התנא לאשמועינן תרווייהו למול את בנו משום דאורייתא וס"א משום דגדול השלום ולא הוה ילפינן דא מן דא ושפיר קאמר הירושלמי כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת אבל לתלמודא דילן אינו כן, אלא דשחה"פ א"א כ"ז שיש לו חמץ וא"כ לא הוה ידעינן הך דלמול את בנו מהא דהולך לשחוט א"פ אם אי אפשר לבטל דחוזר לביתו דהוי אמינא דוקא ההולך לשחוט א"פ חוזר משום דכ"ז שיש לו חמץ פטור מלעשות את הפסח ואשמועינן הך גופא דאע"ג שאין עמו בעזרה מ"מ מעכב מלעשות אה"פ אבל מילה דהוא מדאורייתא למול בזמנו הו"א דאינו חוזר וצריך התנא לאשמעינן הך דלמול את בנו דאם אי אפשר לבטל בלבו נדחית מ"ע דמילה מפני מ"ע דביעור חמץ והך דההולך לאכול ס"א אשמעינן משום הך דינא דאם יכול לבטל בלבו אינו חוזר ואף דמצוה קלה היא בכ"ז אינו חוזר מפני מצות בדיקה דהוא מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וממילא לא ידעינן הך רבותא דגדול השלום דנוכל לומר להיפך דקמ"ל דאף דקלה היא מ"מ אינו צריך לחזור, כקושין, ולפ"ז אזלי התלמודים לטעמייהו דלתלמודא דילן לית ליה הך דגדול השלום ולכך מפרש הרמב"ם ושו"ע הך דשביתת הרשות היא צרכי האדם כמשמעו ובכלל לאכול סעודת אירוסין נכלל כל הליכות מצוה, והרא"ש הולך בשיטת הירושלמי דהולך לאכול סעודת אירוסין דוקא אינו חוזר משום דגדול השלום ושביתת הרשות היינו הולך לקבל את פני רבו, אף דזו נמי מצוה בכ"ז חוזר, ולפי"ז נמי גבי הא דאל ישנה אדם מפני המנהג אזלי לטעמייהו, הרמב"ם דאזיל בשיטת התלמוד דילן דלית ליה הך דגדול השלום לדידיה אינו דוחה נמי ל"ת דד"ק דאל תטוש תורת אמך, והא דרבא דסובר דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואי אפשר בלא מחלוקת עושה עמהם משום דהיכא דיש מחלוקת איכא אזהרה דלא תתגודדו והירושלמי לטעמי' משום דגדול השלום, והרא"ש נמי מפרש הטעם משום דגדול השלום דהוא אזיל בשיטת הירושלמי ומשו"ה מפרש נמי המשנה דההולך לאכול ס"א נמי משום דגדול השלום נמצא דמחלוקת הראשונים הוא גבי הא דל"ת: ולהך דינא שנשאלנו הדין כך הוא לפענ"ד, דבתפלה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר ולכו"ע לית כאן משום ל"ת להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא"ש משום דאינו אלא מנהג וכ"ע ס"ל שיוצאים בשני הנוסחאות ולא כמש"כ בספר פאת השלחן (סי' ג) דיחידים המתפללים בביהכ"נ של הספרדים מחוייבים לנהוג כמותם משום ל"ת רק כמ"ש בהגמי"י (הל' תפלה אות ה') בשם הירושלמי והוא בפ"ג דעירובין אע"ג ששלחנו לכם סדרי מעמדות אל תשנו ממנהג אבותיכם ומפרשי דקאי בתפלה של מועדות ע"ש, אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם מפני המחלוקת ולהרמב"ם יש בזה משום ל"ת. והמקום יאיר עינינו ויברכנו בשלום: סימן יח יבואר בספיקו של הגרע"א בדין קטן שנתגדל. הן הגרע"א באו"ח (סי' קפו) נסתפק אם קטן לפני גדלותו עשה מצוה ונתגדל מיד אם הוא יוצא יד"ח או צריך לעשות המצוה מחדש. לדעת הגאון טורי אבן בר"ה (דף כז) משמע דס"ל דלא יצא והביא ראיה מחצי עבד וחצי בן חורין שלא הוציא א"ע ואם אח"כ נשתחרר חייב עוד הפעם, ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן גבי כפאו שד עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים ה"ה כפיקח כו' כשהוא שוטה ה"ה כשוטה וכו' ופירש דהיינו כיון דהוא שוטה ושוטה פטור מן המצות אין המצוה שעשה בזמן שהוא פטור פוטרו אח"כ בזמן החיוב: ולפענ"ד יש לעיין בזה הדין טובא דיש הוכחה להיפך, דהנה מבואר ברמ"א שו"ע או"ח (סי' נג ס' י) שקטן לפני גדלותו אין לעבור לפני התיבה להתפלל להוציא אחרים י"ח אפילו יגיע לכלל גדלות בערב מ"מ אסור ואפי' בתפלת ערבית במקומות שלא נהגו אסור ומוכח דלעצמו יצא, ואם נימא דלא יצא היה אסור להתפלל לפני גדלותו אפילו בפ"ע דהרי מיד כשתחשך יתחייב להתפלל שנית נמצא דתפלה ראשונה לבטלה ומדלא חשו רק לעבור לפני התיבה מוכח דבפ"ע יצא, ועוד הרי בפירוש פסק הרמב"ם (ה"פ פ"ה ה"ז) דקטן שנתגדל בין שני הפסחים אם שחטו עליו בראשון פטור מלעשות פסח שני, וכבר הקשה עליו הכ"מ אטו קטן ב"ח ופטורא הוא ולמה פטור בשחטו עליו בראשון ומתרץ בשם הר"י קורקוס כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו וממנים עליו נפטר הוא בכך מן השני ובאמת זה התירוץ נסתר מכמה מקומות והרי מפורש ברמב"ם דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל מאיזה שירצה, ובש"ס פסחים (דף פח) מקשה ע"ז ש"מ דיש ברירה לומר דהוברר הדבר שהי' רוצה בפסח זה, ומשני ר"ז שה לבית אבות מ"מ, ופי' התוס' שם משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומה"ת אין הקטנים צריכין להמנות עם בני חבורה, וכן מפורש בר"ן נדרים (דף לז) ד"ה אר"ז וז"ל ושה לבית אבות לאו דאורייתא דמה"ת אין הקטנים צריכים להמנות עם בני חבורה אלא אוכלין ממנו אע"פ שלא נמנה עליו, אלמא בהדיא דמה"ת אין הקטנים נמנים, ונשאר הקושיא על הרמב"ם האיך פטור קטן שהגדיל בין שני פסחים מלעשות פסח שני אע"כ דקטן שאני משארי בני פטורי, דבשלמא עבד שעשה מצות עשה שהז"ג ונשתחרר, דודאי מחויב לעשות בחיובו, דעבד אין שום מצוה עליו במ"ע שהז"ג וכיון דעשה בעת שהוא פטור הוי כמו שלא עבד כלל, אבל קטן אף דפטור הוא מ"מ יש עליו מצוה מחמת חינוך להכי כיון דיש עליו מצוה בשעת עשיה פטור אף לאחר שנתגדל. וזהו סברת הרמב"ם נמי דפטור מלעשות פסח שני דגם גבי פסח כתבו התוס' בפירוש בפסחים שם ד"ה שה דאיכא חינוך מצוה דאל"כ האיך אוכל בפסח שלא למנוייו עי"ש. תדע דע"כ צריכין לומר כן דאל"כ האיך מותר לאכול בפסח קטן שנתגדל ביו"ט ראשון של פסח למ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא. וכבר הקשו התוס' בפסחים שם אבל קטן האיך ספינן ליה איסור שלא למנוייו, ותירצו התוס' משום מצות חינוך אבל היכא דבשעת אכילה הוא גדול ולא שייך גביה מצות חינוך, ולרוב הפוסקים כיון דנעשה גדול ביו"ט הוי בתחלת הלילה בן י"ג וי"א עיין או"ח ובמג"א (סי' נג ס"ק יג) ובחו"מ (סי' לה) וכיון דנחשב לגדול לא שייך גביה חינוך, ובשעת המנאה היה קטן דשה לב"א לאו דאורייתא, והאיך מצי אכיל שלא