משיב דבר חלק א כ

מורה הוראה, אבל רבא לטעמיה דעיקר האזהרה דל"ת הוא במנהגא ומחשש מחלוקת וא"כ יש עליו מפני החשש מחלוקת האזהרה דלא תתגודדו ואתי אזהרה זו דמדאורייתא ודחי האזהרה דד"ק דאל תטוש וכו' לכך דוקא היכא דליכא שינוי מחלוקת כגון במלאכה אסור לעשות, אבל היכא דא"א בלא מחלוקת מחויב לנהוג כמקום שהלך לשם: אבל הרא"ש בפסחים שם (בסי' ד') כתב דטעמא דרבא משום דגדול השלום ולא הביא אזהרה דל"ת, מבואר דמפרש הא דרבא שלא כמש"כ אלא רבא קאי ג"כ בסוגיא דרשב"ל דהאזהרה דלא תתגודדו בהוראה דוקא מיירי ומשום שתי תורות. ותדע דהרא"ש ס"ל הכי שהרי ביבמות שם (בסי' ט') מקשה לרבא אמאי בני כפרים קורין בי"א בי"ב והא הוי כב"ד בעיר אחת פלגא מורין כן ופלגא מורין כן ויישב שם בשני תירוצים ע"ש ולדעת הרמב"ם והחינוך מעיקרא לא קשה דבזה לא שייך החשש דשינוי מחלוקת, דעיקר תקנת חכמים הכי הוי וכמו שנתבאר, אלא ע"כ הרא"ש לא ס"ל כמ"ש ומש"ה כתב נמי בפסחים דעיקר הטעם הוא משום גדול השלום. נמצא לדברינו דפסק הרמ"א (סי' תצ"ג) אזיל בדעת הרמב"ם והחינוך דגם במנהגא היכא שיש חשש שינוי מחלוקת יש משום ל"ת ולא כדעת הרא"ש: ו( ואין לומר דהרא"ש בפסחים שכתב משום דגדול השלום ולא משום ל"ת היינו משום דכיון דיש מקום שנוהגים להחמיר הרי הוא ב"ד ויחיד הבא משם למקום שמקילין ה"ז כשני ב"ד בעיר א' ולרבא בכה"ג אין בזה משום ל"ת, ולסברא זו הסכימו שני גברי רברבי. הא' בשו"ת מעיל צדקה שם שבא לפרש הא דאמר רבא והא ב"ש וב"ה כשני ב"ד בעיר אחת דמי, ולא שני ב"ד ממש ותמוה דב"ש וב"ה הוי שני ב"ד ממש, אלא משום דאביי ס"ל דלא עשו ב"ש כדבריהם אלא בעיר דכולה מדב"ש, והתם ליכא משום לא תתגודדו, אבל יחיד שהלך מעיר של ב"ש לעיר של ב"ה אסור לעשות כדבריו משום ל"ת, ורבא ס"ל דאפי' בכה"ג מותר לעשות כדבריו, ומשום דהוי כשני ב"ד. והב' הגאון בעל טורי אבן במגילה שם שבא ליישב הא דתנן בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם דעתו לחזור למקומו יקרא כאנשי מקומו והרי יש בזה משום ל"ת, ומיישב לרבא משום דהוי כשני ב"ד בעיר אחת שהרי בא ממקום שקורין הכי, ולרבא בכה"ג ליכא משום ל"ת, ונשאר בקושיא לאביי, דלדידיה הא אף שני ב"ד בעיר אחת איכא משום ל"ת: אבל אין דברי הגאונים נראין לי כלל שהרי רבא דאמר כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אסור משום ל"ת, ואמאי הא מכ"מ ודאי יש ב"ד שלמה באיזה עיר שיהו מורין כב"ש ויש שמורין כב"ה אלא ודאי ר"ל שבאותה העיר הם ב"ד א' אסור לא כדברי הגאונים הנ"ל וקושית הטו"א לא קשה מידי לפי מה שהקשו התוס' לאביי ד"ה כ"א והרא"ש לרבא מהא דבני כפרים מבואר דמפרשי דעיקר הקושיא הוא מבני הכפרים דלא כפרש"י שם דהקושיא היא מי"ד וט"ו והיינו משום דפשוט להם שהכל יודעים מדרשא דבזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה וכיון שסמכו לקרא שוב לא קשה כלל כדאיתא בירושלמי שהבאנו באות ב' ממילא אזלא קושית הטו"א מבן עיר שהלך לכרך וכו' שהרי גם זה למד רבא מהקרא (מגילה י"ט) פרוז בן יומו נקרא פרוז ע"ש ומובן הא אם עתיד לחזור קורא כמקומו ולא קשה אלא מבני כפרים דקרא דבזמניהם זמנים הרבה תקנו להם אינו מוכח דקאי על בני כפרים, ואפשר על יוצא בשיירא המובא בתוספתא שהבאנו לעיל, אבל קושית הטו"א ליתא, ואפילו לפרש"י והרשב"א דמפרשי הקושיא מהא די"ד וט"ו גם כן ליתא לקושית הגאון בטו"א כיון דהיכא דאין דעתו לחזור קורא כמקום שהוא שם, נמצא דלא עביד משום פלוגתא, רק מפני מקומו שדעתו שם לחזור ליכא משום ל"ת, ועיין ברא"ש יבמות שם וע"ש דהיכא דהמקום גורם ליכא משום ל"ת, ומה שמוכיח בשו"ת מעיל צדקה מהא דאמר רבא והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינין בעיר אחת דמי, נראה לבאר דהא ודאי עיקר טעם החילוק בין שתי עיירות לעיר אחת לאביי, היינו משום דבשתי עיירות לא ניכר ואינו ידוע שינוי המנהג כמו בעיר אחת, ולא שייך ל"ת, והוכחה לסברא זו מהא דאיתא שם ביבמות (דף יד) להלן דמקשה הגמ' על רבא מהא דתניא במקומו של ר"א וכו' מכלל דבמקומו של ר"ע לא כו', ודקארי לה מאי קארי לה, הא בפירוש אמרינן דבשני מקומות ליתא משום ל"ת, ומשני הגמרא דהמקשן הקשה, משום דס"ד אמינא משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי. ולכאורה אינו מובן מאי שייך חומר דשבת לכאן, אע"כ דעיקר הסברא הוא משום דשתי עיירות אינו ידוע שינוי המנהג, ומשום חומר שבת ידיע ופקיע טובא והוי אמינא דאף בשני מקומות אסור דמפורסם הדבר ושייך החשש דל"ת וזה גופא קושית רבא הא ב"ש וב"ה נמי מפורסם כ"כ, דאף בשתי עיירות הווין כשני בתי דינין בעיר אחת, והיה לנו לחשוש משום ל"ת, לכך משני באופן אחר, אבל זאת הסברא אשר בנו מזו הקושיא דאחד הבא מעיר שיש שם ב"ד הוי כשני בתי דינין בעיר אחת, ליכא שום הוכחה, ומסוגית הש"ס נראה להיפך ולא נוכל לומר דסברת הרא"ש דקאמר הטעם דרבא משום גדול השלום ולא קאמר משום ל"ת מפני זו הסברא, אלא עיקר טעמא דהרא"ש משום דסובר דהחשש דלא תתגודדו בהוראה דוקא, ומשום שתי תורות כמו שבארנו לעיל ואינו אלא באיסורא: וממוצא דברינו אזיל נמי הוכחת שו"ת אהלי תם (סי' ק"ע) דלהתוס' והרא"ש שהקשו מהא דמגילה מבני כפרים אע"ג שאינו אלא מנהג שהרי אי בעו בני כפרים קרו בי"ד ע"כ ס"ל דלהמסקנא חזרנו מהך סברא דרשב"ל דדוקא באיסורא, ואפי' במנהג יש אזהרה דל"ת וכ"ז ליתא במח"כ דודאי דהתוס' והרא"ש לא מפרשי כפרש"י רק מפרשי הסוגיא דעיקר הקושיא הוא מבני כפרים וכדמוכח מהא שהביא רשב"ל הא דאמר רשב"א אר"י בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם ומזה המקרא למדנו לעשות חלוקים במקומות ולא אזלי כשיטת הירושלמי דמפורש בהדיא דהקושיא הוא מבני י"ד וט"ו, דהירושלמי לטעמיה שמיישב הקושיא מהא דיהודה וגליל דנהגי כר"ע וכריב"נ לענין מלכיות משום דאם עשה כמר או כמר יצא. ממילא לא מצי להקשות מבני כפרים דגם בזה אם הבני כפרים קראו כבני עיר נמי יצאו, ולק"מ, לכן מפרש דעיקר הקושיא מבן עיר ומבן כרך. אבל לתלמוד דילן לא קשה כלל מיהודה וגליל וכמ"ש לעיל, דבשתי מדינות מודה גם המקשן שלא שייך אזהרה דאגודות וממילא ליכא הוכחה לחלוק החילוק דהיכא דיצא בדיעבד לא שייך ל"ת ושפיר מקשה מבני כפרים דלדידהו לשיטת התלמוד דילן כיון דחכמים תקנו להם לכתחלה זמן מיוחד מקרי איסורא וכלישנא דגמ' אמינא לך אנא איסורא, אבל במנהגא ליכא הוכחה להתוס' והרא"ש דליכא ל"ת: נחזור לענין דהרא"ש שכתב בפסחים שם בטעמא דרבא משום גדול השלום ס"ל דלרבא ג"כ עיקר האזהרה דל"ת אינו אלא באיסורא כמו לרשב"ל לש"ס דילן וסוגית הירוש' לר"י כמו שבארנו, דהשתא דאינו אלא לכתחילה דמי נמי למנהגא שאין בזה משום ל"ת: ז) והנה בירושלמי פרק מקום שנהגו איתא על הא דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת קאמר הירושלמי ניחא ממקום שעושין למקום שאין עושין הא ממקום שאין עושין למקום שעושין ויבטל שהרי כמה בטילי כו'. פי' אמאי לא ישנה ויעשה הא אפשר לבטל ולא יהא מחלוקת משום שכמה בטלין יש, ומשני אר"ס בשם ר"י במתמיה פי' דאסור לתמוה על העושין משום מחלוקת מבואר דמפרש המשנה כרבא דגם בסיפא יש לחוש משום מחלוקת יותר מאזהרה דד"ק אל תטוש תורת אמך וכבר הראנו דעת הירושלמי דס"ל דל"ת לא קאי על מנהג, וקשה האיך מותר לעשות כיון דל"ת ליכא ויש עליו האזהרה דד"ק, אלא ע"כ דטעמא דהירושלמי הוא משום גדול השלום כטעמא דהרא"ש ואוסיף דבר דגם בזה הבבלי והירושלמי לטעמייהו והרמב"ם והשו"ע והרא"ש נמי לטעמייהו: דהנה בפ' א"ע תנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו אם יכול לילך למצותו ולחזור ולבער יחזור ויבער וא"ל מבטלו בלבו כו' ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד. ופי' הרמב"ם והשו"ע (סי' תמד) דשביתת הרשות הוא צרכי האדם עצמו וכונתו להחשיך על התחום, ובכלל לאכול ס"א נכלל כל הליכות מצוה, אולם הרא"ש הביא פי' הירושלמי (פ'