מרכבת המשנה (חעלמא) - ב פא

הלכות שביתת עשור פרק א

ה"א בגדה"ו עמ"ש ח"א. פרק ב

ה"א בגדה"ו ח"י עמ"ש ח"א. פרק ג

ה"ב דה"וזי עמ"ש ח"א. הלכות יום טוב פרק א

ה"א גדה"ו זחט"י י"א י"ג י"ד ט"ו י"ו י"ז י"ח עמ"ש ח"א. שם ה"ך ואפילו עמ"ש ח"א. והנה נשאלתי על לשון זה וזאת אשר השבתי. הנני חולק דבריו על ששה סעיפים. א' כ' מכ"ת וז"ל מ"ש מר פ"א מה' י"ט ה"ך ולא נהירא דנהי דהכנה דאורייתא כו' זהו שגבה ששגג בה הלח"מ והטעתו למר דהא רבנו כ' בהדיא בפי' המשנה דהכנה דביצה שהיא הכנה בידי שמים היא דרבנן וכ"כ בהמ"א וכל דשי"למ אפילו שהוא דרבנן כגון מוקצה ונולד אפילו באלף לא בטל הרי מבואר בדעת המיי' דהכנה כזאת דרבנן ע"כ. אי מש"ה לאו איריא דבהרבה מקומות חזר בו רבנו מפי' המשנה וגם מלשון רבנו בהמ"א אין הכרע די"ל דאיירי שם בי"ט דעלמא ולעולם אימא לך בנולד בי"ט אחר שבת דמשום הכנה דרבה לא שגג הלח"מ והוי דאורייתא. אלא מה שהוכחתי אני ממש"ר רפ"ו מה' י"ט דבישול מי"ט לשבת הוא מד"ס הוא דהוי תיובתא דלח"מ דמוכח דהכנה דרבה מד"ס ומ"ש מכ"ת והטעתו למר טח עיניו מראות סוף דברי ומ"ש אנכי דהכנה דאורייתא ה"ק דנהי דלרבה הכנה ד"ת היינו דוקא מי"ט לשבת. ואדרבה מכ"ת שכ' שהיא הכנה בידי שמים וכן דקדק דהכנה כזאת דרבנן נ' דס"ל דהכנה בידי אדם דאורייתא כמ"ש מכ"ת בהדיא לקמן ס"ו והוא טעות דהא בשול מי"ט לשבת שהוא הכנה בידי אדם נמי הוא מדרבנן לדעת רבנו וטעה מכ"ת בלשון פי' המשנה דשם חילק רבנו אליבא דב"ש דס"ל הכנה בידי שמים שרי ובידי אדם אסור אבל באמת אליבא דב"ה בין בידי שמים ובין בידי אדם אסור רק מד"ס כדמוכח רפ"ו מהי"ט. ב' כ' מכ"ת וז"ל גם מ"ש מר בשם מהר"מ שיף דמוקים הברייתא בי"ט אחר השבת אע"פ שכ"כ המהרש"א הם דברי' דחויים אצלי דמה"ת יעשה המקשן איקומתא כי היכי דלא תקשה לרבה דהא רבה עצמו מודה דה"ה בי"ט דעלמא הוי מוקצה ולא בא רבה לאוקים מתני' בי"ט לאחר שבת אלא כדי לאוקים בתרנגולת העומדת לאכילה לאפוקי מדר"נ דאוקים בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והעד הנאמן בזה מדמותיב אביי אלא מעתה י"ט בעלמא תשתרי. וקושיות מהרש"א ומהרמ"ש יש לתרץ דהמקשן ס"ל כיון דאיכא ביצה דאסורה ד"ת יש להחמיר ג"כ במינה אף כשהוא דרבנן ע"ד מ"ש התוס' ד"ד ד"ה ותנן גבי תרומה ואע"ג שכ' מרן דרבנו לא ס"ל הכי בהמ"א מ"מ כיון דיש לאשתמוטי בסברא זו אין כח למקשן להקשו' לו מהבריית' מה גם שיש לחלק דאע"ג דהמיי' חולק בתרומה מודה בהאי ע"כ. אומר אני דאע"ג שראיתי דברי המהרש"א והבאתי דבריו מ"ש באותו מימרא בשם תוס' ישנים כתבתי במכוון בשם מהר"מ שיף שכ' וז"ל בשלמא לרבה כו' ואוקי ברייתא בי"ט אחר שבת או שבת אחר י"ט אע"ג דתני סתמא דספקא אסור קאי דוקא אהא ע"כ ר"ל דרישא ודאי איירי אף בי"ט דעלמא דומיא דמתני' וסיפא שפיר מתוקמא בי"ט אחר שבת בלי דוחק דהא מסקינן דסיפא אתאן לספק טרפה כ"ש דאיכ' לאוקים בי"ט אחר שבת. גם מה שרצה לתרץ קו' מהרש"א ומהרמ"ש מאן יימר דיש לדמות דהואיל שאין מבטלין לכתחלה איסור שעיקרו ד"ת יהיה ג"כ ספקו אסור. גם בנקל יש לחלק בין תרומת פירות שהיא תקנת רבנן לדעת התוספות (ודלא כדעת רבנו שהוא ד"ת) דאפ"ה כיון שהיא תקנת רבנן ולאו משום גזרה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו משא"כ גבי ביצת י"ט דעלמא דמשום גזרה לא גזרו אספקא תדע דלפ"ד כ"ת אף לר"י ור"י נימא דגזרה משום משקין שזבו ופירות שנשרו מקרי דבר שעיקרו ד"ת כיון דכלה חדא גזרה היא ומש"ה ספקו אסור. לכן אין לנטות מתירוץ מהרמ"ש דאע"ג דרישא איירי בסתמא סיפא איירי בי"ט לאחר שבת. ג' כ' מכ"ת וז"ל מ"ש מר נראה דרבנו פסק דלא כרב אשי משום דסתמא דגמרא ד"ז ע"ב כו' ואין זה אלא דברי נביאות כו' האיך מלאו לבו לחלוק על התוספות ודבריהם הן ב"כ כפרש"י ומנלן לאפושי במחלוקת. גם מה שרצה אדוני להוכיח דמוקצה חמיר מנולד ומביא ראייה מדלא מקשה לר"נ כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישנים לא מסתבר דודאי המקשה לא אצטריך להקשות לר"נ כיון דסברתו נדחית ממתני' אבל סברתו דמר דמוקצה חמיר היה לו להוכיח מפי' המשנה לרבנו ומדברי רש"ל ע"כ. אומר אני אלו כתבו התוס' מצד הקבלה או מסברא לא מלאתי לבי לחלוק אך שהנראה