מנחת אלעזר חלק ד רסח

כ"ח) עיי"ש. ומעתה לפי"ז ממ"נ הגט כשר אם נימא כיון שכתב לבסוף כהן בלא ה"א יטעו לומר ששם העצם שלו הוא ישראלקא כהן אין זה טעות כיון שבאמת כל העולם קורין אותו בשם זה. וא"כ ממ"נ אם קורין אותו בשם זה עבור היחוס שהוא כהן א"כ שפיר שייך לכתוב דמתקרי ישראלקא כהן דהא מתקרי כך עם שם העצם שלו ואעפ"י שלא כתבו בה"א אלא כהן בלא ה"א מ"מ אין קורין אותו בה"א אלא כהן והיכא דכתבינן מתקרי כתבינן ממש כמו שמתקרי בפי כל וכמו שהאריכו בזה הפוסקים. ואי נימא דהי' קורין אותו בלי ידיעה שהוא כהן אלא שהיו חושבין שזהו שם העצם שלו בודאי צריכין למיכתב דמתקרי כמו שנקרא בפי כל ישראלקא כהן וא"כ הגט כשר ממ"נ

וגם י"ל כיון דהאמת יורה דרכו ונוטה יותר שקורין אותו כהן בשביל יחוסו שהוא כהן א"כ כיון שכתבו מקודם ישראל שמואל הכהן א"כ רחוק לומר דמ"ש אח"כ עוד הפעם כהן דהכונה לשם העצם כהן כמו שהזכרנו מש"ס. ז"א. רק קרוב לומר דהיינו יחוסו הכהן שנזכר מקודם וה"ז כמו שנכתב בפי' הכהן וכיוצא בין בעיקר השם ובין בטפל דכשר בדיעבד וכמ"ש בגט פשוט לכתוב פלוני הכהן בן. פלוני הכהן הגם דלא נהגינן כותי' בזה מ"מ בודאי אין קפידא בדיעבד והגט כשר. ועוד י"ל עפי"ד שו"ת עבודת הגרשוני מובא בפתחי תשובה (סי' קכ"ט ס"ק כ"א) דבשינוי שם אבי המתגרשת ליכא קפידא בדיעבד הגם שמביא שם כמה תשו' דפוסלין גם בדיעבד מ"מ לא פליגי בפירוש אלא בגט ע"י שליח כמ"ש טעמם שם ובכה"ג ששם העצם נכתב כדין וכדת רק בשם דמיתקרי ובכה"ג הנידון בזה בודאי כשר בדיעבד

והנה פשוט דלכתחלה הי' צריכין לכתוב ''ישראל שמואל דמתקרי ישראל הכהן'' וא"צ דמתקרי ישראלקא כיון שהוא רק שם געגועים כנודע אמנם בדיעבד גם באופן השאלה הנ"ל בלי פקפוק עוד יש להתיר. ושלום על ישראל. ועל רבנן

ומפני טירדת ופחד ימי הנוראים. הממשמשים ובאים. לא אוכל להאציל עת להאריך. וה' את שנותינו יאריך. וכוח"ט בכלל ישראל שנת גאולה וישועה ב"ב מעתה ועד עולם. ש"ב ידידושתו"ט. סימן מול"א כבוד ידידי החריף ובקי טובא וכו'

הן עתה פניתי קצת באישון לילה גם בטרדותיי בימים הקדושים האלו להשיבך תשובה מאהבה עכ"פ על מקצת דבריך

מ"ש קו' בשם גדול א' על הך דשמא יעבירנו ע"כ אין תוקעין בר"ה שחל בשבת והא אמרינן בש''ס שבת (דף ע"ה) במשנה כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב וכל שאינו כשר להצניע וכו' ואמרי' בגמ' כל הכשר להצניע לאפוקי מאי מר עוקבא אמר עצי אשירה ופירש"י ז"ל דאיסורי הנאה הוא ומאיסי ומש"ה אם הוציאו פטור והנה מבואר בר"ה (דף כ"ז) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא בדיעבד וא"כ קשה למה עקרו חכז"ל מצות תק''ש כשחל בשבת הא יוכל לתקוע בשופר של ע"ז דיוצאין בדיעבד ובזה ליכא שמא יעבירנו דהא אפי אם יעביר יהי' פטור משום דהוא מאיסורי הנאה כנז' עכ"ד הקו'. ורצית ליישב משום דאם נאמר שהוא פטור כשהוציאו משום שהוא איסורי הנאה וכיון שיוצאין בה עי''ז הוי נהנה וחייב המוציאו אולם י"ל כיון דחייב שוב אינו נהנה והוי כהיתר כרוך בצד האיסור ומתהפך לבלתי תכלית ואזלינן בספיקו לחומרא וא"כ שוב אסור להוציא גם איסור הנאה עכת"ד

הנה אי משום הא לא איריא לתרץ קו' הנ"ל, מלבד דמה שנהנה הוא רק מקיום המצוה וזה דגזרינן שמא יעבירנו הרי אז לא יקיים המצוה בעת העברתו להשופר וא"כ יהי' אז איסור הנאה ושוב אין חייב המוציאו. ועדיין קשה דלמה לא תיקנו לתקוע בשופר של ע"ז כנז'

אך באמת לא קשה כלל קו' הנ"ל. ובפשיטות, דהא לא יתכן כלל לומר בשכל אנושי דיתקנו חכמים לכתחלה לתקוע בשופר של ע"ז או ליטול לולב של ע"ז דייקא (כשחל בשבת) דהא אין קטיגור נעשה סניגור כדאמרי' בירושלמי סוכה (ר"פ לולב הגזול) ועיי' בר"ן (פ"ג דר"ה) והגם דאמרי' בש"ס דילן (ר"ה דף כ"ו ע"א) דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור רק בדבר הנעשה בפנים ולא בחוץ מ"מ מדברי התוס' יבמות (דף ז' ע"א בד"ה שנאמר) מבואר דחיישינן לד' הירושלמי אלו דאין קטיגור נעשה סניגור גם מבחוץ כמ"ש לענין כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. ונראה מד' הרשב"א בחי' לשבת (ריש פ' רע"ק) דהך דאין קטיגור נעשה סניגור הוא מדאורייתא עיי"ש וגם בדברי אאמו"ר בשו"ת צבי תפארת (סי' ח') בטוב טעמו עיי"ש ועכ"פ בדבר הבא לרצות כגון שופר ולולב (שעל אלו אנו דנין כיון שבהם גזרו שמא יעבירנו כשחל בשבת) בודאי אסור ליקח שופר או לולב של ע"ז, וא"כ קו' מעיקרא ליתא

אשובה אראה מה שרצית ליישב ע"ד הפלפול בהיתר כרוך וכו' משום דאם נהנה שוב חייב המוציאו כנ"ל (מלבד הנ"ל דהא אינו עושה המצוה בשעה דחיישינן שמא יעבירנו) הנה לפי מה שביארתי בחי' מנח"א (חלק ג' סי' מ"א) בעה"י לפי מסקנא דהדר אמר רבא דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו בענין ההיתר כרוך ומתהפך כיון דהנאה היא בע"כ בכה"ג כשמתהפך ואינו הנאה ברורה וע"כ במצות לאו ליהנות ניתנו ולא נחשב הנאה עייש"ה, וא"כ לפי"ז נסתרו דבריך לומר דמשום ההנאה של מצוה חייב בהוצאתו אם יעבירנו כיון דסוף כל סוף הוי מללה"נ ושוב הוי איסור הנאה דאינו עובר בדיעבד כשהוציאם וקשה קושיות הנ"ל

אמנם באמת י"ל עוד בדרך קרוב דלק"מ קו' הנ"ל עפ"י משנה מפורשת (שבת דף צ' ע"ב) המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו ופירש"י דהמצניע וכו' משום דאחשבי' וה"נ הגם דבשאר איסור הנאה אינו חייב משום דמאיס אצלו ואינו חשיבות אצלו משא"כ בשופר או לולב של ע"ז כיון דלא יוכל לצאת (עפי"ד גזירת חכמים. אם נאמר כן) כשחל בשבת בשופר או לולב אחר רק דייקא בשל זה של ע"ז וא"כ אחשבי' ואין לך חשיבות גדול מזה ע"כ גם אם ישכח ויוציאוהו יהי' על דעת ראשונה שהצניעו והכינו לצאת בו כדאמרי' שם כגון שהצניעו ושכח למה שהוציאו והשתא קא מפיק לי' סתמא חייב משום דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה מכ"ש הכא דחייב כשיוציאו למען יתלמד האיך לצאת בו ויעבירנו ד' אמות דלצורך המצוה שייחדו הוא עושה היינו על דעת ראשונה א"כ מה יועילו חכמים בתקנתם אם יתקנו כזה וז"ב, ומפני