מנחת אלעזר חלק ד רלא

במנח"א (ח"א סי' י"א) שם כי גם להרוצים להתדבק להצדיק ג"כ מתפללים בנוסחא של האריז''ל והבעל שם טוב ז"ל וכנ"ל ואם הי' לו דרך משונה בזה הדר הוא לכל חסידיו לאומרם בחשאי להיות להם דברים הנאמרים בלחישה ולא להדפיסו בספר שו"ת המתפשט בעולם (ובודאי הוא שלא כדת מהמו"ל שהדפיסו כזאת אחרי פטירתו ז"ל)

ומ"ש בתוך דבריו כי הצעירים המתחסדים יחשבו כי תקיעות דבלחש הוא מעיקרי החסידות עכ"ל הנה בטח האמין בצדקתו בדברי האריז"ל כי התקיעות בלחש הם מסוגלים לבטל היצה"ר דג"ע והשחחת זרעו כמ"ש בפע"ח ובסידורים ולפי"ז לחנם שפך עליהם חמתו והלא בצדק חשבו הצעירים כי תקיעות דבלחש הוא מעיקרי החסידות. היינו שזהו מסוגל לשמירת הברית כללא דכל שייפין. וכן הוא באמת. וזהו יסוד החסידות ולא הי' לו להזחיחם. ובפרט לבטל התקיעות האלו

אמנם ראיתי עתה בשו"ת מור ואהלות (אהל ברכות והודאות סימן נ"ב) כ' שנהגו קדושי עליון כפי המקובל בידם להקרות גם בתקיעות בלחש והעלה שם בפלפול להתיר דלא הוי הפסק בתפלה עיי"ש ואולי הוא כן המנהג במדינתו ברוסיא אצל הצדיקים אולם במדינותנו לא שמענו שום מנהג כזה אצל שום צדיק שיהיו מקרים בתקיעות דלחש (רק תוקעים בלי מקריא) והבו דלא לוסיף עלה בתקיעות דלחש עוד להפסיק בתפלה להיות מקריא. ושאני היום הרת עולם שאומרים גם בלחש אחרי התקיעות כמ"ש בסידור האריז"ל שזהו לסדר התפלה לאפושי ברחמי שיתקבלו תקיעתנו אז לרחמים ולרצון בעת יעמדו במשפט וראה נא בכה"ג (סי' תקצ"ב) שממנו הביא המג"א שלא לתקוע בלחש כ' וז''ל ומעיד אני עלי ששמעתי מהרב מהר"ש ן' ויליסוד ז"ל שהרב אביו הנהיג בניקופי''ל שלא לתקוע בלחש משום מעשה שהי' פ"א היו מתפללים בלחש והמנהג כשמגיעים לסיום הברכה אומר החזן הברכה בקול רם כדי שישמעו הקהל התקיעות ושמע להחכם השלם כמוהר"ר אשטריק ן' שאנגי שענה אמן אחר הברכה ועל זה הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש עכ"ל הכנה"ג ואם כי אנן לא נוהגין ולא פוסקין כותי' דהכנה"ג לבטל תקיעות בלחש משום שאירע פ"א להחכם הנז' שטעה וענה אמן על סיום הברכה בלחש מ"מ יש לדון מזה אם בשביל עניית אמן בין הברכות שיש לטעות כהחכם הנ"ל אשר בעניית אמן יש דיעות בראשונים שגם בין גאולה לתפלה לא הוי אמן הפסק אם עונה אחרי גאל ישראל מ"מ גזרו כדי שלא יטעו כנ"ל מהכנה"ג הגם שהוא באותו ברכה בתפלה. מכ"ש דאסור לכתחלה להפסיק להקרות לתוקע שהוא דבר שאינו צורך נחוץ כשתוקע מתוך הסידור ע"כ בודאי אסור. ופשוט המנהג שבלחש אין הש''ץ מסיים הברכה בקול רק בהגיעו לשם דופק מיד וידעו הצבור לשמוע התקיעות

סימן ל"ח

ע"ד שכתב בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' מ"ב) להתיר לבנות בקבלנות. והנה במחכת"ה דבריו ז''ל תמוהים במה שבנה יסודו דבנין ביהכ"נ הוי מ"ט דרבנן ודוחה עשה ול"ת דרבנן (דשבת) דשבות שאין בו מעשה מפאת ישראל רק שאומר לגוי בערב שבת עיי"ש, ומלבד שיש לפקפק הרבה על דבריו שמה דגם אם נאמר ונחשב בזה כמו שליחות, הגם שהעכו"ם בונה מ"מ הוי כאלו ישראל בנאו (לשיטתו בזה משום דתכלית המצוה הוא שיהי' ביהכ"נ בנוי ע"כ מהני כמו שליחות אפי' ע"י נכרי) הרי מ"מ המצוה נעשית ע"י שליחו (ולא הוא בעצמו) היינו הנכרי עושה המצוה והוא הישראל עובר הל"ת ועשה דרבנן ובכה"ג לא שמענו שיאמרו עדל"ת בשום אופן. עוד עיקר בנינו נדחה מעיקרו במ"ש דבנין ביהכ"נ הוי מצוה דרבנן. והן אמת דכ"כ השל"ה ומובא במג"א (סי' תמ''ו ס"ק ב') דעשה דרבנן דוחה ל''ת דרבנן. אך הנה במג"א (סי' רע"ו ס"ק ח') משמע דבנין ביהכ"נ לאו מצוה כלל בעצמותה רק תשמישי מצוה כמו שהעיר שם בהג"ה, ומה שנסתייע (באבני נזר) מלשון רש"י בקהלת (ה' ט') עיי"ש לעומת זה נ"ל ראי' מירושלמי (סוף פיאה) דאינה מצוה גמורה בנין ביהכ"נ דאמרי' דר' חנינא ור' אושיעא הוון מטיילין באלין כנישתא דלוד אמר ר' חמא בר חנינא לר' אושיעא כמה ממון שקעו אבותי כאן א"ל כמה נפשות שקעו אבותיך כאן לא הוין בני נשא דילעון באורייתא עכ"ל הירושלמי וכן הוא בירושלמי שקלים (סוף פרק ה') מבואר יותר דא''ר אבין אלין תרעיי' דסדרא רבתא (אלו הפתחים של ביהמ"ד גדול) וכו' אתא ר' מנא לגבי' אמר חמי מה עבדית (הי' משבח עצמו ראה מה שעשיתי) א"ל וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות לא הוי בר נש דילעון באורייתא (טוב הוא ליתן לעניי תורה שעושין מצות בכל עת משיבנו בנינים והיכלות עכ"ל הקרבן עדה) ואף שהי' בנין ביהמ"ד שקדושתו יותר מביהכ"נ ועיי' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ד' פראג (סי' תרצ"ב) שלחולים עניים עדיף מליתן לביהכ"נ ונשען על דברי הירושלמי אלו וכן פסקינן בש"ע יו"ד (סי' רמ"ט סעי' ט"ז) הגם דכ' שם דמשאר צדקה (היינו מי שאינו ת"ח או חולה) מצות ביהכ"נ עדיף מ"מ לכ"ע אינו דוחה שבת גם באיסור שבות ובפרט הידור בנינו מה דאמרו ע"ז בירושלמי כנז' שהוא בכלל ויטוש ישראל עושהו ויבן היכלות ואיך יתכן לומר שידחה את שבות דבשבת זה אינו כדאי אפי' להעלות על הדעת, דאם נאמר כד' רש"י בקהלת שהביא שם ולומר דכלל בנין ביה"מ וביהכ"נ בס"ת נאה וכמו בס"ת נאה אם רוצה לפזר על ופי' הרבה מעות בודאי קלסין לי' א"כ גם ביהכ"נ שהוציאו ממון על רוב הדרה וגדלה למה התרעמו כ"כ ולא מצינו שהתרעמו על מי שהוציא הוצאות להידור מצוה כגון ס"ת או אתרוג מובחר (ואף שמחמיר ונותן יותר משליש בהידור מצוה) לא אחז"ל דהוו"ל ליתן המעות ללומדי תורה כמו שאמרו בבנין ביהכ"נ כנז'. א''ו פשוט דמשמע מהירושלמי דרק בבנין ביהכ"נ ברוב הוצאות שייך לפקפק ולהתרעם ולא בשאר מצות משום דבנין ביהכ"נ אינה מצוה (גם לא דרבנן) בעצמותה ולפי"ז ל"ש בהבנותו עדל"ת כלל. ואם הוא ענין מצוה אז הוי מצוה הבאה בעבירה כשיבנוהו בשבת ע"י נכרי וגם חו"ה. ובמהרי"ק (שורש קכ"ח) והובא בב"י יו"ד (סי' רמ"ט) הביא ד' הירושלמי בתוספת לשון וכפי שנמצא בירושלמי שקלים כנז'. לית תמן בר נש למילף אורייתא וקרא עליו וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות מכאן אומר הר"ש שטוב ליתן צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים מליתן לבנין בית הכנסת עכל"ה. וע"ש בזוה"ק בשלח (דף נ''ט ע"ב) הכי בי כנישתא איצטריך בכל תקינו שפירו למיהוי כגוונא עילאה למיהוי בית צלותא לאתקנא תקונין בצלותא וכו' עכל"ה והיינו בע"כ במקום שא"צ לחולים עניים או ללמוד לנערים ת"ח וגם י''ל דאין כונת