מנחת אלעזר חלק ד רכט

לא ס"ל כן מ"ש בשם הרמב"ן דכ' שם הר"ן בפסחים דבקידושי כסף ושטר מברך ברכת האירוסין ושם בכתובות ביאר דברכת אירוסין אינה ברכת המצוה משום שאינה גמר מצוה (רק ברכת הודאה) ואכמ"ל. וי''ל דהירושלמי והרמב"ן ס"ל כהר"י והרא"ש כנ"ל דגם באשתו הוי ערות דבר ולא אמרי' אשתו כגופו כנ"ל ע"כ צריך הפסק בגדו או מכנסיים וכמ"ש שם הר"ן בפסחים בשם הרמב"ן דלא הצריכוהו לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה וא"כ כשיסיר בגדיו אחרי הברכה הוי הפסק גדול משא"כ בהפסק קטן בהסרת המפה מעל השופר לא הוי הפסק כנ"ל

ומ"ש באבני נזר הטעם למה אין מברכין על התקיעה רק לשמוע קול שופר וכו' וכיון דעושה שליח א"כ יהי' כמו מילת בנו ע"י אחר שלוחו שהמוהל מברך וע"כ אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול ע"י אחר ע"כ מברכי' לשמוע שברכה זו גם להצבור לא להתוקע לבד עכ"ל הנה במחכת"ה דמיא כעוכלא לדנא לעושה שליח למול את בנו דהתם השליח המוהל אינו בעצמותו חייב באותו מצוה למול את בן חבירו (כשאביו קיים ורוצה למולו) וכדאמרי' בפסחים (דף ז' ע"ב) כשאינו אבי הבן וכי לא סגי דלאו איהו מהיל. [ואף שמצינו בש"ע יו''ד (סי' רס"ה סעי' ט') דהאב עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו מ"מ פשיטא דהיינו זריזות לכתחלה אבל אינו יוצא בברכתו על המילה כי לאב נתקן ברכת להכניסו בפ"ע שהוא ברכת הודאה וז"פ שאם מלוהו ואביו אינו שם ג"כ יצא] משא"כ בתק"ש שהתוקע מחוייב ג"כ בתק"ש כמו הצבור ויוצאין יחד בהשמיעה וגם בהברכה רק שהתוקע מברך והם יוצאים בהברכה מטעם שומע כעונה. ועיקר הטעם הוא משום דתק"ש עיקר מצותו רק בשמיעה כיון דהתוקע בעצמו לא יצא אם עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור לא יצא גם בעצמו א"כ העיקר רק השמיעה כמ"ש הבה"ג ושארי ראשונים כמובא בב"י (סי' תקפ"ה) דלכך אין מברכי' לתקוע או על התקיעה ועיי' בפר"ח שם דגם בדיעבד לא יצא אם בירך לתקוע. ומה ענין דמיון ברכת המילה משליח האב לדמותו לכאן שהביא באבני נזר כנז' ובמוסגר שם אות ג' יש ט"ס כנראה במ"ש צוה את חבירו ''לתקוע'' בשבילו צ"ל ''לקרוא'' בשבילו היינו בקריאת המגילה כמו דפתח שם אך זהו מהגה' המסדר או בנו ואין כדאי כ"כ לדקדק בדבריו. כנודע למכיריו]. ועוד אם כד' האבני נזר שהתוקע בעצמו הי' נכון שיברך על התקיעה לתקוע וכו'. א"כ מה דאמרינן בר"ה (דף ל' ע"א) כי מסיים שליחא דצבורא תקיעה דיבנה לא שמע אינש קל אודני' מקל תקיעתא דיחידאי נמצא שהיו כל היחידים שרצו לתקוע בפ"ע לברך כ"א ברכת לתקוע כיון שאינו מוציא האחרים ובאמת ז"א לפי"ד הבה"ג והפוסקים הנ"ל דפסקינן כותי' כיון שהתוקע בעצמו אינו יוצא לפעמים בתקיעתו וע"כ ל"ש לברך רק לשמוע קול שופר ולא תיקנו נוסח ברכה אחרת כנז'

וביותר יש לתמוה בזה מ"ש שם באבני נזר עפ"י דבריו אלו וז"ל ובזה ניחא מה שמכסין השופר דאל"כ כשמברך על קול ולא על תקיעת שופר היה נחשב מעביר על המצות לגבי התוקע שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר ג"כ ע"כ מכסין בשעת ברכה גם יש לפרש לפי"ז כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו וה"נ כיון שיכול לברך התוקע על השופר מכסין שלא יראה השופר בושתו עכ"ל ודבריו בלתי מובנים כלל דאיך נחשב זה מעביר על המצות לגבי התוקע הא גם התוקע בפ"ע לא יוכל לברך רק לשמוע כנ"ל. וגם אם כדבריו היכן מצינו מעביר על המצות לגבי בנ"א היינו התוקע ואם כן הוא. היו צריכין לכסות את הבעל תוקע ולא את השופר. וזהו ג"כ הטעם השני שכתב ושניהם אין בהם טעם כלל. במחכהדר"ג

, אולם באמת שורש מנהג זה נובע מהראשונים בהגהות מנהגים וז"ל נכון להתוקע לכסות השופר בשעת ברכה עכ"ל והובא באלי' רבא ודה"ח ושארי אחרונים וכ"כ במטה אפרים, אמנם טעמא בעי. ובע"כ למצוא טעם אחר זולת מ"ש הגאון רד"ל ז''ל בספר קדמות ס' הזהר (ענף ב') שהוא לזכר מ''ש בב''ר (פנ''ו) ופסיקתא דר"ה שהצניע אברהם אבינו ליצחק בשעת בנין המזבח עד העקדה ממש שלא יזרק בו אבן ויפסל וכיון שתק"ש זכר לעקידה ולאילו של יצחק עשו זה ג''כ לזכרון טוב עכ"ד. (ומ"ש שם בקדמות ס' הזהר כי בהגמ"נ שלפניו כ' הלשון שיכול לכסותו ולא כ' שצריך, כנראה אולי ט"ס בדפוס שלפניו ובדפוסי' הראשונים במחזורים שלפנינו הקודמים כ' שם בהגמ"נ בזה"ל נכון להתוקע לכסות וכו' כנ"ל)

סימן ל"ז

עוד ראיתי חזות קשה בדברי שו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' תמ"ה תמ''ו תמ"ז) שנתקשה ונתלבט כ"כ שלש תשובות בדבר הזה ורצה לבטל תקיעות בלחש במוסף דר"ה אפילו במקום שנהגו כן רבות בשנים וכל הרואה בדבריו ישתומם ויתפלא על גאון וגדול כמותו זצ"ל איך יכנס בפירצה דחוקה כ"כ כדי להעמיד דבריו וכ' דוחקים כאלו שנראים לכל בר בי רב שאין האמת כן והוא נגד הפשט והשכל. במחכת"ה

ראשית דבר הערוך שהובא בתוס' שכ' והני דמחמירי דעבדי שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר עכ"ל הרי מקורו מפורש דשלשים בלחש וע"ז רצה לעקם (באבני נזר) הפי' דהיינו לאחר התפלה למ"ד קולות והיינו במקום בלחש זה כ' בסימן תמ"ה ובסי' תמ"ו כאשר השיג עליו השואל כי כל רואה יתמה על דבר זה לפרש כזה בל' הערוך (ובפרט שכ' אח"כ ושלשים על הסדר דהיינו תפלה בקול כנז' להלן ואיך יכתוב הל' בלחש היינו שלאחר התפלה (כפי דבריו) קודם על הסדר שהוא באמצע התפלה של הש"ץ) ע"כ חזר בו וכ' דבלחש היינו כשסיימו תפלתו בלחש קודם אלקי נצור אבל לא בין מלכיות זכרונות ושופרות בלחש וכל רואה יראה הלחץ והדוחק הזה

וגם על זה רצה לפקפק דעל הסדר אינו תפלת הש"ץ. והרי הרואה יראה מלשון השל"ה בסידורו (שהביא ג"כ באבני נזר לשונו) וז"ל דהיינו ל' קולות בישיבה ול' קולות בלחש ול' על הסדר וי' קולות לאחר התפלה הרי דהשל"ה ג"כ רגיל על לשונו בפשיטות דעל הסדר היינו סדר חזרת הש"ץ. ובלחש כמשמעו דהא השל"ה מיירי שם כמ"ש בשם האריז''ל שסידר הכונות וגם נמשך בודאי אחרי לשון הערוך בתוס' ג"כ. ואיך נוכל להתעקש ולומר בלשון הערוך פי' אחר ומשונה כ"כ

ומ"ש באבני נזר דאם כן הוא למה לא הנהיג השל"ה בא"י לתקוע בלחש תמהני על דבריו מנ"ל דלא הנהיג כן הלא פשוט שבצפת"ו וטבריא תוקעים בלחש גם עתה עד היום בכל בתי כנסיות וביהמ"ד מכל המפלגות ובודאי נמשך עוד מהאריז''ל מארי' דאתרי' דצפת"ו והשל"ה ז"ל מארי' דאתרא דטבריא ששם מ"כ