מנחת עני ט

לפרשת בראשית

בראשית. התורה מתחלת באות ב' ומסיימת באות ל' וכתב הכלי יקר מצאתי אמרי טעם לפי שכל אותיות השם הגדול יו"ד וי"ו ה"א אם תסמוך אות מהם אל ב' או אל ל' יהי' ממנו תיבה אחת שלמה והם בי בו בה לי לו לה מה שלא נמצא כן בכל אלפא ביתא שיהי' תיבה שלמה מכל השלשה כגון אם תסמוך ה' אל א' או אל ג' ד' ו' ז' ח' או אם תסמוך ב' אל פ' וכדומה לא תמצא תיבה שלמה. לענ"ד יש בזה רמז נפלא איך הקב"ה וישראל ותורה הם נאחזים בעבותות אהבה לא תנתק לנצח שישראל נקרא מאורסה של הקב"ה כמו דכתיב וארשתיך לי לעולם ותורה נקראת מאורסה של ישראל כמו שדרשו רז"ל תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורסה וזה מרומז ע"י צירוף הקב"ה עם קצות התורה בתחלתה ובסופה. הקב"ה אומר לישראל לי אתה וישראל משיב לו אני כדכתיב אני לדודי ודודי לי אכן בתנאי שגם לה אני שאני שומר אמונתי להתורה ארוסתי. הקב"ה אומר לישראל בי שים מבטחך וישראל משיב בו בטחתי כשאני מחזיק בה בהתורה

אמנם שיחזיק הישראל בתורה נגד היצר הרע המתעה אותו יעשה על ידי שלשה (א) על ידי האדם עצמו (ב) ע"י הקב"ה (ג) על ידי אחרים

על ידי עצמו בזה יבואר מה דאיתא בירושלמי הובא בילקוט ויפח באפיו נשמת חיים מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד לרקיע וזרק בו נשמה לפי שבעוה"ז בנפיחה אבל לעתיד לבא בנתינה ונתתי רוחי בכם וחייתם עכ"ל. והוא תמוה מה חילוק בין נפיחה לנתינה ומה זה נתינת טעם לפי שבעוה"ז בנפיחה למה שקדם שהעמידו גולם וזרק בו נשמה אכן יפורש ע"פ הפסוק (ישעי' ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא וצריך ביאור למה יחדל ממנו אחרי אשר נשמה באפו. גם על מה דכתיב בדור המבול כל אשר נשמה באפו אשר בחרבה מתו הקשה הזוהר פ' ויגש הרי נשמה היא החשובה ולא נמצא רק אצל צדיקים ולמה מתו ותירץ דזה קאי על הצדיקים שהיו באותו דור כגון משותלח שמתו ולא הגינו על הדור עוד אשר ע"כ בא המבול ולענ"ד יש לפרש עוד בדרך אחר בשנמשל לעשיר שעלה בלבו להכין בית אומנות לעשות בגדים יקרים וביקש לו חורש וחושב יודע לעשות מלאכות חשובות כאלה והוציא כרוז על זה ויבא אליו איש ויאמר לו הנני איש כלבבך יודע לעשות מלאכות יקרות כאלה והעשיר הכין לו תכלת וארגמן ומשי וגם כלי אומנות לרוב ככל אשר ביקש ממנו וציוה לבני ביתו ליתן להאיש כל מחסורו באכילה ושתי' ושכר הרבה מדי יום ביומו והעשיר הוצרך ליסע מביתו איזה חדשים ויהי כאשר שב ויקו למצוא בגדים משובחים בבית האומן אשר הקים ויבא לשם ויתמה כי לא מצא מאומה מהבגדים אשר קוה התכלת והמשי לא בלבד כי לא נעבד מהם כי אם גם נחסרו ונשחתו והכלי אומנות עלה עליהם חלוטה וישאל על האומן מה מעשהו ויאמרו לו בני ביתו כי כל היום הוא בבית המשתאות אוכל ושותה וחוגג ולא בא אל בית האומנות אשר הקמת וישלח העשיר אחר האומן ויקרא אותו אליו ויאמר לו מה המעשה הרע אשר עשית לרמות אותי כי בכל שכרך אשר קבלת וכל הטוב אשר הכנתי לך לא עבדת מאומה ויען לו האומן הלא בקשת איש חרש וחושב יודע לעשות הבגדים יקרים אשר חפצת והנני איש כלבבך ומה יש לך לצעוק עלי ויקצוף העשיר ויאמר מלאכתך בקשתי לא אותך מה לי בידיעתך אחר אשר לא עשית מאומה ועתה ברח לך מביתי וישלחהו בחרפה.