מחנה חיים חלק א רנו

מיאש מחפץ שמונח בבית ולא נאבד יעו"ש מתוק מנופת צופים עכ"פ נדע משמלה כל הב' דרשות ממה דפטרו התור' להשיב אם אינו דומה לשאלה ידעי' דע"כ הוי הטעם יען שאין לו תובעי' דאל"כ הא משכחת לו עדי' כקו' התוס' ומה דחייבה התורה אם יש לו סימני' ע"כ הטעם יען דע"י סימנים הוא מראה לעדי' אך אי צריך להראות לעדי' אם יש סימנים או הטעם דעכ"פ הוי הדרך להראות לעדים וא"כ ליכא יאוש זה הוא הספק אי סימני' דאורייתא והבן

ובא ברוך ד' ואראך עומק חכז"ל דגמ' רצה לפשוט דסימני' דאורייתא מדקתני במתני' מה שמלה שיש לו סימנים ויש לו תובעי' ע"כ סימני' דאוריי' ומשני תנא תובעי' איצטרכא לי' סימנים כדי נסבה ולכאורה פלא הכי רבינו קדוש כותב דבר שפתים אשר יוכל לבוא מזה טעו' גדול הלא יוכל אדם לטעות ולומר סימנים דאורייתא כאשר טעה בזה המקשן

אמנם נכון מאוד דבאמת דבכל אופן הוי הטעם בשמלה משום שיש בו סימן מזה יצמיח דיש לו תובעי' ולכן חייב להחזיר ואין זה ספק כלל דתור' גילתה בהשבת אביד' בתיבת שמלה סימנים ותובעי' אבל יש ספק אי הטעם דסימנים משום דסימנים גופא הוי דאורייתא עכ"פ שצריך להראות לעדים הגם שלא צריך לסמוך על סימני' דאולי עושה ערמה או בודה בלבו הסימן כסומא בארובה אבל עכ"פ הוי סימן דאורייתא שצריך להראות לעדי' או נימא הטעם של סימן הוא דתורה ירדה לסוף דעת אדם שאם יאמר לו סימן הוא מראה לעדי' ולא חושד לעדים שיעידו בשקר וא"כ עכ"פ בעל האבידה לא מיאש בשעה שנאבד ממנו דסומך דבודאי ע"י שיתן סימן הוא יראנה לעדים ואז אפי' אם המוצא לא רוצה להראות וגם אינו מחויב להראו' לעדי' עכ"פ הוי יאוש לבתר דבא לידו של המוצא באיסור ולא מהני יאוש וצריך להחזיר והבן זה מאוד וזה שהמקשן רצה להוכיח דסימנים דאורייתא דרבי נקט במתני' סימנים ואח"כ תובעי' וע"כ דסימנים דאורייתא דלא ינקוט ברישא דבר שפתים ואח"כ הדין שהוא תובעי' ע"ז השיב התרצן בודאי עיקר הטעם הוא סימנים דע"י סימנים יש תובעי' ולא מיאש אבל עכ"פ אין סימנים דאורייתא רק התורה ירדה לתוך דעתן של אדם תובעי' איצטרך לאשמועי' וסימני' נקט כדי דידעי' דטעם של תובעי' אשר גילתה התור' הוא מכח סימני' והבן [דוגמא לזה שתורה יורד לדעתן של אדם ונותן ע"ז דין תמצא בתוס' אעפ"י אצל שומרי' דתורה יורד לדעתן של בריות מה ששומרי' רוצי' לחייב עצמן]

שוב פקחתי עיני שתוס' בב"מ ובב"ק הקשו למה דחק הגמ' שתנא נקט סימנים כדי הלא ע"י סימנים יש לו תובעי' ותירצו דממילא ידעי' מסברא דע"י סימנים הוא דיש לו תובעי' יעו"ש ולפמ"ש תבין עומק חכמתם ועומק לשון חכז"ל מאין בא להם שתובעי' הוא בודאי דרש וסימני' דאורייתא הוי ספק ודו"ק

ואורו עיני להבין הסוגי' הסתום מאוד דגמ' הקשה דתנינן דרשהו אם רמאי הוא מאי לאו דרשהו בסימנים ומשני לא בעדי' ונתקשה בו כל הוגה דעה בקו' (א) איך רצה הגמ' מזה לדרוש דורשהו בסי' הא מבואר בדף כ"ט ע"ב דדרשי' מזה שלא להחזיר לרמאי בסימני' עיי' תוס' ובש"מ בשם כל ראשונים (ב) עוד הקשה איך משני הגמ' לא בעדי' וא"כ לרמאי לא משיבי' אפי' בעדי' וזה דבר אשר לא יקובל בשכל אם הוא רמאי לא יועילו לו שני עדים (ג) עוד פלא גדול אם ע"י עדים קרא למה לי הא ידעי' דעל פי ב' עדים יקום דבר וצע"ג

ולפמ"ש נכון בעזה"י דגמ' רצה לפשוט דסימנים דאוריי' דאל"כ מאי דרשהו אם כבר ראו עדים החפץ ביד המוצא אבידה והכירו שהוא לבעל אביד' פשיטא קרא למה לי אלא ע"כ דעדיין לא ראו וא"כ איך נוכל לומר סימנים לאו דאורייתא רק דרשהו בעדי' הא לא משכחת לה דהמוצא אבידה לא יראנה לעדי' דיוכל לומר אתם עדי' שקרי' תהיו ואני לא אעשה אתכם לעדים ואי סימנים לאו דאורייתא הוי יש בו סימן כאין בו סימן ולא יראנה לעדים אלא ע"כ דסימנים פועלי' וא"כ סימנים דאוריי' ומשני לא בעדי' דלעולם סימנים לא מהני וצריך עדי' להעידו בט"ע אבל בלי סימני' לא יראנה אבל אם יש סימן יראנה או הטעם דתורה ירדה לסוף דעתן של בריות שדרך להראות ע"י סימן לעדים וא"כ לא מהני עוד יאוש שלא יוכל לקנות האבידה בתורת הפקר וא"כ יראנה לעדי' או דעכ"פ כל כך פועל סימני' דצריך להראות לעדי' וא"כ ל"ק קו' התוס' דלקמן דרשי' דלרמאי אין מחזירין בסימנים יען דיש חשש רמאות דנותן סימן שקר וא"כ אפי' בעדי' אין מחזירין דלא מראה מוצא האבידה החפץ לעדי' וכפי תי' הגמ' הוי הפי' בעדי' דע"י סימנים מחזירין בעדי' אבל לרמאי אינו מראה החפץ לעדי' כיון דנתינת סימן שלו הוי כאלו אינו ואינו מחזיר אלא בעדי' שראו החפץ כבר והכירו שהוא של רמאי והבן ולא קשה עוד בעדים פשיטא זה אינו דזה גופא אשמועי' התורה או שצריך להראות לעדים אם בעל החפץ נותן סימן או שהתורה ירדה לדעת הבריות שהדרך להראו' לעדים ע"י סימנים ולא מיאש מתחילה ושוב לא מהני יאוש וצריך להחזיר ודו"ק כי עמוק

ולפ"ז מאי דרצה הגמ' להוכיח דסי' דאוריי' מחמור בסי' אוכף ומשני לא בעדי אוכף אין הכוונה דעדי' יש שמכירי' בט"ע אבל בעל האוכף לא נותן סימן באוכף זה אינו דאין צריך להראות לעדים דדילמא סהדי שקרא יהיו אלא דאיירי דנותן סימנים ואז צריך להראות לעדי' ומזה רצה הגמ' להוכיח דסימנים דאורייתא דתנן דחמור בסימני אוכף מהדרי' ומשני שם בעדי אוכף דיש גם עדים שמכירי' בט"ע וע"י סימנים הוא מראה להם האוכף ולכן תנינא חמור בסימני אוכף ודו"ק ובזה מיושב לי דלא משני הגמ' תני בעדי אוכף ומשני רק אימא בעדי אוכף דמשמע דלא צריך למחוק תיבת סימנים וצ"ע ולפמ"ש נכון דשניהם צריך להיות ודו"ק ומיושב בזה דעת מהרש"א דסובר בלי סימנים לא משכחת עדי' על אוכף בט"ע והקשה הגאון פנ"י דנעלם ממנו דברי רש"י בעדי אוכף שמחזירי' בט"ע יעו"ש ולדעתי לק"מ דכאן הוי הפי' ע"כ דיש כאן סימני' ואז פועל עדי אוכף והבן ועיי' תוס' גיטין בדף כ"ז בתי' הראשון דסוברי' כמהרש"א יעו"ש וקו' שנית של פנ"י דא"כ מאי צריך התור' לאשמועי' דאין צריך להכריז בלי סימן תיפוק לי' דלא משכחת עדים אם אין בו סימן וצע"ג נ"ל ג"כ דלק"מ דאשמועי' התורה דלא חיישי' דילמא יש לבגד איזה סימן מובהק בסתר אשר ימצא קמ"ל דלא חיישי' לזה שאין אנו רואי' והארכתי שם בחידושי וק"ל

ולכאורה נפל ברעיוני להקשות על תוס' בב"ק ובב"מ דסברו אפי' אם יתן סימנים ויבואו עדי' ולא צריך להראות לעדים כיון דסימנים לאו דאוריי' א"כ קשה איך כתבה התור' ואספתו לתוך ביתך עד דרוש אחיך אותו ודרשי' בעדים וקשה לתוס' הנ"ל דלא צריך להראות לעדי' וא"כ צריך להביא עדי ראי' שראו החפץ כאשר פרשתי לשיטת תוס' בב"ק שכתבו שדורש אם לא ראיתם חפץ שלי וא"כ מאי ידרוש אם יבאו עדי ראי' בשלומא אם ע"י סימני' צריך להראות לעדי' אז נכון שידרוש בסימני' ואח"כ יראנה לעדי' אבל אם אין צריך להראות לעדי' אפי' ע"י סימני' אז קשה מאי ידרוש עוד וצע"ג

אמנם נכון מאוד דבודאי לולי שגילתה התורה בשמלה שבדבר שאין בו סימן יש יאוש וממילא נודע דין יאוש דהוי הפקר וקנה המוצא האבידה החפץ לא עלה בלבנו ספק וחשש דסימני' לאו דאוריי' ולא יצרך להחזיר בסימני' דמי יכחיש שלרוב פעמים הוי הסימן עדות שהדבר הוא של האיש הנותן סימן בחפץ וסוף סוף לא יזכה