מנחה חריבה תיב

לומר בה איסור יבמה לשוק, אלא דפוטר אותה מיבום ולא נופלת לקמי האח וא"כ היתה כאן זיקה ושייכות ענין יבום, אלא שהוא מסלקה „במציאתו“ ועדיפא כוחו מכח האח שפיר ודו"ק

ג) ובזה יובן ג"כ מש"כ התוס' ד"ה כלום וכו' אין לפרש דלאו עדיף לענין יבום בן מאח, אלא כלומר הן שווים לענין יבום וכו', וקשין מאוד הבנת דבריהם הק' דאיך אפשר לפרש דשווין הן והלא אמר דבמקום בן אין זיקה כלל והאיך שייך להשוותו להאח? אבל לפי מה שנתבאר א"ש די"ל דבאמת שווין הן בזה דזה בכוחו מסלק הזיקה, וזה ג"כ מסלק הזיקה – כמו עם היבום – בכח ולא בפועל ודו"ק, ומ"מ מסקי התוס'' דלא כן אלא דזה עדיף דמקרי בר הקמת שם „בהיותו" ומסלק הזיקה ואח אינו מקים שם אלא צריך לייבם

ומה מאד נשמעים דברי הרשב"ם ז"ל שבד"ה ליבום וכו' כתב „אבל הבן אינו מייבם את אמו" ובד"ה ומשני כלום וכו' כתב „אלמא אפילו לגבי יבום קם הבן תחת אביו טפי מאחי אביו שהרי פוטר אותה ממנו“ עכ"ל העמוק ומאי כוונתו ומאי רוצה בזה בדבריו הסתומים ולפי המבואר מובן לנו היטב הסברו ופירושו ז"ל בקיצור, דמתחלה סבר שאינו זוקק כלל, „ואינו מייבם את אמו“ ושאין לו שייכות כלל בזה, ולכך י"ל דכח האח עדיף, ולבסוף משני ליה שגם הוא הבן יכול לפטור אותה ממנו וגם בידו כח לסלק הזיקה ועדיף מכח האח ודו"ק בעזר השם יתש"ו

ב"ה ז' בסלו התשי"א

שייך לספרי מנחת ירושלים לסוטה דף נ"א מדפי הספר גבי מה שאמרו חכז"ל אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו'. שהדפסתי יש לעיין בהא דאמרינן בערכין דף ז' האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה וכו' ומתו גם שניהם לרבות את הולד עיי"ש, מדוע לא ילפינן מכאן (או פרכינן מכאן) שמפורש בתורה דיצאת לשריפה, מעוברת וכו' עיי"ש, עכשיו הופיע ספר הנדמ"ח בשמו חלקת יואב על הש"ס ושם למס' ערכין בקבא דקשייתא ק"ו י"ט הקשה על הר"ן חולין דף נ"ח (כה"ג שכתבתי בע"ה) שסובר דלכך אמרינן בערכין דאין ממתינין לאשה עד שתלד אלא הורגין אותה תיכף מטעם דלא חיישינן להריגת עב' וקיי"ל האיך אמר יהודא על תמר הוציאוה ותשרף כיון שהיתה מעוברת ובב"נ כיון דנהרג על עוברין איך יוכל להרוג את האם וצע"ג ג"כ והנה עיינתי בר"ן ז"ל שכתב ומסיק בדבריו, תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגין את הולד משום דעובר לי"א הוא ולא עליו נגמר הדין, מבואר מדבריו דאילו למ"ד עובר ירך אמו גם עליו נגמר הדין והורגין אותו לאף שדברים אלה צ"ע וקשים הם) וא"כ מעכשיו לק"מ דמכש"כ אם יסבור יהודא דעובר ירך אמו במשך ימי הורתה בוודאי הורגין אותו במכש"כ שאפילו לאחר שילדה הורגין אותו וא"כ לק"מ ועוד י"ל דלגבי ב"נ מכיון שמצינו דנהרג על העוברין ע"כ גלי תורה דעתה דלגבי ב"נ הדין דעובר ירך אמו הוא ולכך באמת הורגין ומילתא בטעמא הוא ולא גזה"כ מטעם שיפקירו וא"כ שפיר דן אותה ואת ולדה בשריפה ומשמע מדברי הר"ן שאין חילוק בין אם עברה על עבירה כשהיא מעוברת או מקודם שנתעברה וצ"ע בזה

לספרי מנחת ירושלם בדף י"ד לענין סכין אי בעי להיות כלי שרת, ראיתי היום כ' אייר תש"ד בתורה תמימה פרשת וירא עה הפסוק ויקח את המאכלת שהביא דברי התוס' זבחים מ"ז וחולין דף ג' בענין הנ"ל ומסיים ולי בראה דגם עפ"י הסברא לא בער שחיטה כ"ש כיון דקיי"ל שחיטה כשרה בזר ולאו עבודה היא א"כ מהיכי תיתי שתהא צריכה לכ"ש ועיין ברמב"ם פ"ד ה"ז מרקבנות עכ"ל וע"ז ציינתי דנעלם ממני דברי הרמב"ם שהבאתי ושאר ספרי האחרונים המדברים בזה בכל הנז' בספרי ודברי הרמב"ם הם בהל' מעשה הקרבנות והוא שיטה ג' כמש"כ הלחם משנה שם והובא ג"כ כ"ז בחיבורי שם.