מנחה חריבה שכב

והשו"ע שכהן חלל אינו עולה לדוכן, כמבואר באחרונים ועיין בפמג"ד שם שמסכים להפר"ח דאפי' בדיעבד אם עלה ירד עיי"ש, ועיין בשירי כנה"ג וא"ר, וז"פ, וכן כתב בקרית ספר להמבי"ט, ומשום דחלל הר' הוא כזר וזר עובר בעשה דכה תברכו וכו' ולהבמ"ע עשה

בבית הלוי חלק הרביעי על דרוש ושם בסוף חלק בראשית, הביא שהורה חכם אחד לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן, וזה אינו דהרי זה תלוי בפלוגתא שבסי' קכ"ח ס"ה ועוד אפילו להמקילים שמה היינו שיהי' כל הכהנים נוהגים לעלות בהם אבל עכשו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהי' בב"ר פשיטא דאסור דזה הוי שינו וכו' מפני שהעם יסתכלו בשינוי זה, את"ד, וסברא זו מבוארת כבר בברכי יוסף שס סי' קכ"ח דבבשו"ת הרדב"ז כתב דמותר לכהנים לעלות בגיליק או בשירביאם של עור ומ"מ אם אם אינו זמן הקור ושאר הכהנים יחפים יעמוד גם הוא יחף עיי"ש והנכון כדבריו, וי"ל עוד דנפ"מ בין טעם רבנן לטעם דר"א במנעלים שאינו לובש אותם רק כשעולה לדוכן וליכא בהם טיט ואינו גנאי לציבור כפרש"י ומשום שמא נפסקה כל המנעלים אסורים לפי שיטת הב"י הנ"ל, גם נפ"מ בשאין בבהכ"נ רק כהן אחר א"כ יהי' מותר לעלות בסנדלו דתו ליכא למיחש שמא נפסקה ואתי למקטרי' דהא יוכל לעלות אח"כ כיון דליכא כהן אחריני בהדי' ואין כאן חשש לעז אבל לרבנן אף בכהן אחד אסור לעלות וצ"ע בזה, – ועיין בטורי אבן מגילה כ"ד בד"ה מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו משום דהנושא כפיו חולץ מנעליו ואתי לאיסתכולי והקשה הא כיון דעיקר תקנתא דחליצת מנעלים הוא משום חשש לעז, א"כ השתא שלא ישא כפיו כש"כ שמוציאו עליו לעז חלל וכו' יע"ש מש"כ בזה, ושם בגליון כתבתי דלענ"ד לק"מ כיון דאינו עולה תמיד הכל יודעין מפני שבע"מ הוא וכמו בידיו וליכא לעז ויל"ע שם, – והנה לכאורה ראיה משמעתין דכהן אחד עובר ג"כ מדאורייתא דאל"כ למ"ל דשמא יאמרו ב"ג הוא ולא קאמר דאתי לבטל ג' מ"ע וכדמבואר לעיל בשמעתין, אבל אי כהן אחד ג"כ חייב מדאורייתא א"ש דאינו מבטל כלל, או יאמר באופן זה וכמש"כ לעיל דנפ"מ היכי דאיכא רק כהן אחד ולשיטת ר"פ ותוס' מנחות מ"ד דכהן אחד הוא רק דרבנן וא"כ משום איסור עשה ליכא, אבל הטעם דב"ג וב"ח שפיר איכא אם לא נאמר כמש"כ לעיל וצ"ע בזה, ועיין לעיל ל"ח ע"ב דריב"ל אומר כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה ורב אמר חוששין שמא ב"ג וב"ח הוא ולא פליגי הא דסליק לפרקים הא דלא סליק לפרקים עיי"ש, שמא תפסוק וכו' בתוס' פיר"ח ש"מ דמות' ליכנס בבהכ"נ בסנדל ובמנעל וכו' ועיין בירושלמי ב"מ פרק ב' ובהגהות ציון וירושלם שם וק"ל, והא דלא הוכיח הר"ח מהגמ' דברכות ומגילה שם, נראה דלכאורה י"ל משום די"ל דמיירי במנעלים חדשים אשר יכין שם דאין על הם טיט דליכא גנאי לבהכ"נ, אבל מר"א דהכא דאמר דעיקר הטעם מפני שמא נפסקה ודוקא לדוכן משמע דלולי זה מותר במנעלים אפי' אותם שיוצא בהן לשוק, ואיכא עליהם טיט כדפרש"י לעיל בהא דרבנן מפני אימת ציבור ודו"ק

שם ע"ב בתוס' ד"ה וכ"כ למה וכו' תימה וכו' ונראה דהתם ה"פ הקרובים היו נופלים וכ"ש שהיו אומרים בשכמל"ו וכו', פירש דאם נפרש כפשוטו דהקרובים לא היו אומרים א"כ ניחא נמי קושיתם דהכונה שאין עונין היינו הקרובין שלא היו עונים בשכמל"ו, ולכך הקדימו ופירשו דהקרובים כש"כ שהיו אומרים וא"כ יקשה קושיתם וז"פ

שם במשנה ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, עיין פרש"י ומה שהרגשתי ראיתי אח"כ ברש"ש שהעיר בזה, ובשו"ת משכנות יעקב חאור"ח ס' ס"ג מצאתי שכ' ולדבריו ז"ל אפשר שזה הטעם שהכה"ג כשקורא ביוכ"פ אומר יותר ממה שקריתי, לפניכם כתוב כאן, שידעו שהן דברים שבכתב ושוב אין איסור כ"כ כשקורא ע"פ, והא ת"ק ס"ל במס' תענית דבמנחה יחיד קורא בציבור ע"פ וע"כ דס"ל שאין בזה איסור מדאורייתא משום דברים שבכתב רק ר"י ס"ל דאפ"ה ואין דרך שיקרא יחיד בציבור בע"פ ומשמע דמדרבנן הוא ולהכי שרי בכה"ג וכו' שוב הביא תוס' ישינים יומא פ' בא לו שתירצו דכל שהוא סידרו של יום אין בו איסור משום דברים שבכתב וכתבו ראיה מירושלמי שאמר בהדיא כן על הא דכה"ג קורא ובעשור וכו' בע"פ מפני שהוא סדרו של יום יעיי"ש – שם ומברך עליה ח' ברכות על התורה וכו' פרש"י ז"ל על התורה ברכה של אחריה וכו' וכן משמע בגמרא, ומשמע דשלפניה אין מברך ויל"ע, שוב עיינתי בגבורות ארי למס' יומא ממרן בעל שאג"א הנד"מ משם בדף ס"ח עמד בזה ומבאר לה והביא הרמב"ם בפי' המשניות, דמפרש דמברך לפניה אשר בחר בנו עיי"ש, ובסוף דבריו כתב „ובחי' למס' סוטה יתבאר זה“ וחבל על דאבדין ולא זכינו להנות מצוף דבש מגויות הארי החי זצ"ל, – שם בתוס' ד"ה שמעת מינה חולקין כו' פי' הרב וכו' יע"ש נראה משום דקשה להו דפשיטא דידע האי דמתרץ, משום דאף למ"ד חולקין לתלמוד וכו' מ"מ לתלמיד דתלמיד בוודאי אין חולקין במקום הרב, וע"כ פירשו דקאי אסגן וכו' יע"ש וז"פ

שם בתוס' ד"ה והאמר מר וכו' ר"א בשם ר"ל אמר אין ישיבה בעזרה אלא במקום מלכות בית דוד בלבד משמע דבאותו מקום היתה ישיבה לכל אדם ומינה דייק דכסאו היה נתון חוץ לעזרה וכו' עיי"ש הדברים צריכין