מנחה חריבה רפ

שם גם ר"י אמר שם הלכה דטהור ואין מורין כן ברבים עיי"ש, – שם ועוד מפרש התם דין בקעה וכו' עיין בע"ז הנ"ל דאמרינן תנ"ה ר"י אומר קורות נעץ להם וכו' ופרש"י לסימנין בין ר"ה ובין שדות של בקעה שהן רה"י לטומאה שבעל השדה מקפיד בדריסת הרגל וכו' ועוד עיין במהרי"ט אלגאזי פיה דבכורות באם ספק לו היכי אירע הטומאה של ספק אי ברה"ר או ברשות היחיד יעו"ש

שם הוי להו שלש והו"ל ס"ט ברה"ר ואמאי מטמיא לה יע"ש בחדושי הרשב"א בנדה שם כתב ליישב בשם י"מ דהתם הוא דאיכא ג' אנשים אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה כחד דמיין ורה"י היא דגמרינן מסוטה מה סוטה אין סתירה אלא באיש אחד. אבל בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי האשה מתייחדת עם שני אנשים אף רה"י בלא שלשה אבל נשים סתירה היא דאין שתי נשים מתיחדת עם איש אחד עכ"ל, מדבריו אנו למידים שחולק על הרמב"ם בשם הירושלמי דגם בשני אנשים הוי קינוי, גם בדבריו מבואר דבקינוי להשתי נשים כאחד הוי סתירה עם איש אחד, ועיין היטב במנ"ח בזה במה שחקר אם בעינן שישהו כדי טומאה של שניהן או של אחת מהן יעיש היטב שהדין השני הוא מוסיף מדעתו הגדולה ומבואר הוא בהרשב"א יע"ש ומ"מ אני לך, (השמטה ממהד"ק) לעיל בתוס' ד"ה מאי ת"ל היא נטמאה וכו' ואית וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא, עיין שיש שיא פר"א על הפר"ח יעיש, ועיין בשו"ת הגרע"א בכתבים שבסוף חלק המערכות בתשובה להגאון ר"מ בערלין זיל דמיישב קושית התוס' דעשאו כוודאי לענין דכופין אותו לגרשה יעיש ועוד אמר דרך פלפול דנ"מ בנשבע שלא ישמש עמה דבפשוטו אם התרו בו סתם לוקה בממנ"פ אם זינתה לוקה משום סתם אם לא זינתה חלה השבועה ולוקה משום השבועה וכו' דדילמא לא זינתה ואסורה עליו מחמת העשה ולא חלה שבועה על העשה יעיי"ש ועיין בח"ס חא"ה סי' צ"ו ובסוף הספר יעו"ש

שם בתוס' ד"ה איני דין וכו' נזיר וכו' טומאת התהום כוודאי עיין רש"ש ועיין ק"א אבל עיין בש"ש ש"א פ"ג שזה דעת התוס' יע"ש וא"כ התוס' לשיטתייהו בוודאי קשה אבל הביא הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מק"פ דטומאת התהום אינו אלא במקום ספק יע"ש וא"כ א"ל דהתוס' כאן גאון אחר הוא שקאי בשיטת הרמב"ם וכיש גורסין ברש"י יעו"ש דשוב הביא בשם בעל אורח מישור דע"כ הרמב"ם חזר בו בפרק י"ח מאבות הטומאה יע"ש, – שם אבל הא איכא לתמוה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר וכו' יע"ש עיין ש"ש ש"א פ"א שכתב „ומה שכתב הפר"ח ואי קשיא נילף מסוטה דשאני סוטה דרגלים לדבר ולפי דבריו תקשה דכל הספיקות שטמאין ברה"י וכולם מסוטה למדנו והיכי מצי למילף מסוטה כיון דשם רגלים לדבר וכו' יע"ש ולא הזכיר כלל דברי רבעהתו"ס כאן ומש"כ המהרש"א ז"ל, ועיין קרן אורה – שם ע"ב בתוס' ד"ה מכאן וכו' מצינו שהציבור עושין בטומאה, עיין רמב"ם פי"ו מהל' אבות הטומאה ובמהרי"ט ספר שני חיור"ד שאלה א' באריכות ובעמקות נעימה

שם ד"ה ברה"ר וכו' ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה יעיין תענית דף ז' דקחשיב נפ"מ לענין נדרים ועוד יע"ש ועיין גהש"ס שם ולא קחשיב להא ? עוד יעיין במהרי"ט אלגאזי פ"ה דף ל"ד אריכות גדולה בעינן סיט ברה"ר ובדברי התוס' פסחים גבי שתי חביות יעש"ה וינעם לך

דף כ"ט ע"א אמר רב גידל אמר רב וכו' וודאי טמא הוא דלא יאכל וכו' יאכל אימא סיפא וכו' לא יאכל אלא לאו שמע מינה וכו עיי"ש, ויש כאן מקום להעיר א) יש חילוק בין חיוב לאו דספיקא לקולא ובין חיוב כרת, לקצת גורסים כן ברמב"ם עיין מהרי"ט ושו"ת דברי אמת ובס' גנת ורדים ושושה"ע א"כ בטומאת בשר הוי לאו וטומאת הגוף הוא באיסור כרת, ב) ועוד יש לחלק ולמפרך דבספק טוה,ג הוא דלא יאכל משום דיש לו טהרה במקוה, ועיין תוס' הרא"ש למס' נדה (דיג) שהעתקתי לעיל ועיין ע"ז ל"ז ע"ב הא נהרא קמייכו זילו טבילו יע"ש ויש לדחות דזה רק מדרבנן אבל לא מהני לדאורייתא ג) ועוד יש לחלק דבטומאת בשר יש לאוקמה הבשר בחזקת היתר הקודמת וגם עליו יש עליו מ"ע לאכול בשר קודש ומצרפינן בהדדי אבל בטומאת הגוף דהוא ספק ליכא עליו חיוב מ"ע זה ואיתרע חזקת חיוב זה ודו"ק, שוב חפשתי וראיתי בק"א דהעיר מה שהקשיתי באות א' עוד ראיתי במהרי"ט אלגזי פ"ה דבכורות שמכריח דס"ט ברה"י הוי וודאי גם לענין עונשין והביא ראיה לזה מכאן דאם איתא דהא דאמרינן דס"ט ברה"י אין דינו כוודאי לענין עונשים הא שפיר י"ל דיוקא דקרא דודאי טמא איכא לאו וחייב מלקות הא סיט נהי דחשוב לענין שריפה מ"מ לענין מלקות מיהא אינו לוקה האוכל אותו וכו' יעש"ה, הנה בתוס' שאנץ שלפנינו העיר כעין זה וז"ל וליכא למימר וודאי טמא הוא דאיכא לאו הא ס"ט ליכא לאו כי אם עשה ? דהא יש לנו לומר דכיון דמפקי' ליה מאיסורא אוקמנא אהיתרא עכ"ל, ועל תירוץ זה יש לעורר מקדושין י"ג ע"ב דקפריך האי עשה מאי עבידתוה אי דאהניא מיתת הבעל תשתרי לגמרי אי דלא אהניא וכו' תוקמא במילתא קמייתא, אלמה לא, אפיקתוה ממיתה ואוקמתא על עשה מידי דהוי אפה"מ וכו' יעש"ה ובדברי המהרי"ט שם מתו מה שהעיר בקיא דהו"מ לומר דאי מדרב לא שמעינן אלא דאזלינן לחומרא בספיקא אבל מ"מ לא הוי אלא סיט