מנחה חריבה רד

שם תוס' ד"ה הנותן דינר וכו' עבדין ביה תלמידין עין בישא ומלווין ליה וכו', צ"ל דהאי מלווין ליה היינו בדרך מתנה עיין במשנה סוף פאה, שו"ר ברש"ש מש"כ בזה, שם רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרוט וזכה עמיה וכו' יל"ע אמאי לא הפקיר חד מנא ויחסר לו, ועכצ"ל דזה אסור לו לעשות וידוע שאלת העולם היכי דמי שישכח מציאה ולא יאבה להגביהה לזכותה או שיהי' לו חסרון בזה, והפתרון הוא בכה"ג שכתבו התוס' כגון שיש לו מאתיים חסר אחד וכשיזכה במציאה אז יהי' אסור לו לקבל לקט שכחה ופיאה ומ"ע וצדקה, ע"כ חוב הוא לו, והוי זה הממציא רשע ערום מה"ט

שם בגמ' רבי אסי אמר ר"י זה המשיא עצה בנכסים מועטין וכו', אפשר לומר דלכך הוי רשע ערום משום שמשיא להם עצה שאינה הוגנת לעבור על איסור חכמים דלכתחילה אסור לעשות זה וא"כ עובר על לפ"ע לא תתן מכשול. ומה"ט הוי רשע וכמו שפרש"י לעיל בד"ה שמטעים דבריו לדיין וכו' ורשע הוא שעובר על לא תשא שמע שוא עיין במהרש"ל, והוא מהגמ' דשבועות וכן בהא דלהשלים מאתיים זוז הרגיש רש"י ופירש דיש קרובים שיטלום, וכה"ג תנן במשנה דפאה (פ"ה מ"ו) מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים ע"ז נאמר אל תסג גבול עולים עיי"ש בתו"ח ועיין בהמאירי כאן וה"נ הוי כאן עבירת לפ"ע ויש סברא אצל האחרונים ז"ל ובראשם בשו"ת פנ"י סי' ט' דעובר בלפ"ע דאורייתא אף באיסור דרבנן עיין במנ"ח ולכך הוי רשע ערום, והנה מדקאמר יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו, לכאורה ראיה דמקח שנעשה באיסור מהני ולא אמרינן בדרבנן א"ע לא מהני עיין שו"ת פנים מאורות ושו"ת מהרי"ט ועיין מנ"ח מ' שס"א ובמצוה ל"ח מש"כ בזה ובשו"ת רעק"א והבי' סברת הפמ"א הנ"ל דאף לרבא דס"ל דלא מהני דוקא אם המעשה תלוי באחד קנסה אותו התורה דלא להני מעשו אבל בנשבע שלא ימכר אם נאמר דל"מ ובאמת עשה רק המוכר האיסור ולא הלוקח ואיך נקנים שלא יהי' מכורה ויהי' קנס ללוקח ג"כ בכה"ג לא קנסה תורה יע"ש, וה"נ לא הוי איסור על הלוקח, וכן משמע בכתיבות (ד' צ"ה) שהביאו התוס' כאן ד"ה אביי וכו' וע"ש

והנה מדקאמר זה המשיא עצה וכו' ולא קאמר על היתומים עצמם דמקרי רשעים י"ל דראיה כמ"ש התוס' בשם הרשב"ם בד"ה אביי וכו' יע"ש אך י"ל דהוי ג"כ רשע אלא דלא הוי ערום בזה וכמה מילתא איכא לאשכוחי דעובר על דבחז"ל הוי רשע ועבריין אלא דהוי ערום בכה"ג דאין אדם חוטא ולא לו ועוד היה א"ל דמשכחת להא בהיו היתומים קטנים דלא שייך עליהו אסורא, אכן הר"ן כתב בתשובה סי' מ"ו הביאו הרמ"א בחו"מ סי' רל"ה דבהיו היתומים פעוטות וקדמו ומכרו לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים במקום איסורא לא תקנו עיין משל"מ פ"ט מזכיה ומתנה דין י' ויש להעיר ע"ז מכמ"ק ועיין כתובות צ"ה שהביאו התוס' ואכמ"ל כאן, ועיין בס' אבי הנחל דרוש ד', ובס' קהלת יעקב אלגאזי ואכמ"ל

שם שקדמו ומכרו פרש"י שקודם שבאו הבנות לב"ד וכו', עיין היטב תוס' בב"ת ק"מ ע"א ד"ה יתומים שמסקו התוס' דה"ה אפילו כבר תפסו וכו' או הגבו להם ב"ד, אם מכרו אחים מכור יע"ש וצ"ע לפ"ז הלשון „דשקדמו” ועיין תוס' כאן ד"ה יתומים וכו' ועיי"ש בתוס' הנ"ל ודו"ק, ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון

שם בתוס' ד"ה אמר אביי וכו' ובסוף פ' השילוח אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו וכו' משמע דס"ל דלאו כקנין הגוף דמי יע"ש וכן בפרש"י בגיטין שם, ולפ"ז יל"ע מאי ס"ל בדין ברירה דאל"ה לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יב"ן, וצ"ל כמש"כ התוס' שם בגיטין מ"ח ע"א ד"ה אי לאו וכו' ובדף כ"ה ע"ב ד"ה רבי יהודא וכו' יעש"ה, ויל"ע במלא הרועים ובכמ"ק משמע דאביי ס"ל אין ברירה רק בתולה בדעת אחרים י"ב, ועיין קדושין י"ז ע"ב. ועיין שעה"מ פ"ה מהלכות עירובין

דף כ"ב ע"א שקרא ושנה ולא שימש ת"ח וכו', בהמאירי מבואר יותר כיון שאיני טורח לשמשם ולהיות מקובל מהם ומהנהגותיהם שכל שהוא כן אף הוא מראה שאין כבוד התורה חביב עליו אלא שטרח ללמוד כדי שיהא יכול לקנתרם ולקפחם וזהו וודאי רשע ערום וכו' יעו"ש

שם תנ"ה אר"י וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן וכו' אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. עיין פרש"י ועיין בב"מ (דל"ג) שהזכירו התוס' בד"ה רבי, ועיין בספר מעיני יהושע על מס' אבות בפשר דבר שם אות א' שכתב עפ"י המבואר במד"ר שה"ש אשקך מיין הרקח אלו משניות גדולות כגון משנת ר"ע וא"כ כמו שפי' רש"י ותוס' על רבי יפורש ג"כ על ר"ע לדורו וז"ש בסוטה תנא התנאים מבלי עולם הן וא"ר יהושע שמורין הלכה מתוך משנתן פ"ב והיינו שהוא היה אז בדור הנ"ל שתפסו כולם ללמוד משניות שר"ע ולגדור גדר דורו בזה נשנית משנה זו בימי ר"ע בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו כגירסת ר"ש גאון עכ"ל, ועיין בפירוש תפא"י למשניות מס' קדושין פ"א מ"י אות ע"ט בזהו משאכז"ל קרא ושנה ולא שימש ת"ח הר"ז ע"ה, דקשה אמאי אע"כ דהאי שימוש שימוש ממש הוא שעי"ז