מילי דאגדתא ושו"ת נז

ישי בראש ולכך אמר אי הכי לא בעינא. והורה לנו בזה המאמר איך שהקנאה מוציא את האדם מן העולם

שם רב אשי אוקים אג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה אתחזי ליה בחלמא אמר חברך וחברי דאביך קרית לן מהיכא בעית למישרי המוציא אמר לית לא ידענא אמר ליה מהיכא דבעית למישרי אמוציא לא גמירת וחברך קרית לן אמר ליה אגמרי' לי ולמחר דרשינן ליה משמך בפרקא אמר ליה מהיכא דקדים בישולא אמר ליה מאחר דחכמיתו וכו'. והוא תמוה א' למה הקשה לו דוקא מברכת המוציא מהיכן ידע מנשה שרב אשי לא ידע דין זה ב' קשה אמאי לא סידר אותן רבי במשנה כיון שמנשה היה קודם והיה מקובל אצלו דין זה ג' הלשון קשה דאמר מהיכא בעית למישרי המוציא לא היה לו לומר אלא מהיכא קשרי המוציא או מהיכא קשרית המוציא ד' דקאמר אי חכימת איזה חכמה הוא הא לא הוי אלא דבר מקובל מרבו ה' הלא בלאו הכי ידוע שמנשה היה גדול בתורה כדאמרינן שהיה דורש פ"ה פנים לתורה. וליישב כל זה נראה דרימז לו דרך חכמה דהנה בהלשון שתקנו חכמינו ז"ל בברכת המוציא תמוה מאוד דבכל הברכות תיקנו לשון בורא כגון בורא פרי האדמה. בורא פרי העץ בורא פרי הגפן דלשון בריאה נאמר על בריאת יש מאין מה שאין כן בלשון המוציא דמשמעתו יש מיש כמו המוציא מחבירו והא הלחם גם כן נברא יש מאין כמו שאר ברואים והיה להם לתקן על הלחם גם כן לשון בורא. וזהו שהקשה מנשה לרב אשי דרב אשי היה מסדר הש"ס על המשניות וביאר על כל משנה ומשנה ביאור רחב לתרץ כל מה שקשה על כל דיבור ודיבור סל המשנה וזה ששאל לו מהיכא בעית למישרא המוציא. כלומר מהיכן נתרצית על מה שמתחיל ברכת הלחם בהמוציא שמשמעו יש מיש ולא בבורא כמו שאר ברכות ולזה מתרץ לו. ונקדים לזה דהנה עוד קשה דאמאי בברכת הגפן מברכינן בורא פרי הגפן ולא מברכינן בורא יין והטעם שהיין מעשה בני אדם הוא אם כן הלחם נמי מעשה בני אדם ונברך בורא פרי הלחם. אמנם באמת לא קשה מידי דהא אנן כדמעיקרא מברכינן כמבואר בברכות. ובסוף כתובות איתא עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ואם שכן יהיה אחר התיקון מכל שכן שתי' קודם הקילקול שקילקל אדם. ותדע לך שכן הוא דהא בקללה כתיב בזעת אפך תאכל לחם וכמה יגיעות יגע אדם הראשון מכלל דקודם חטא לא היה לו שום יגיעה והיה הכל מוכן לפניו. והנה גלוסקא הוא רק דרך משל והיינו שיהיה כל צרכו מוכן בלא יגיעה ולזה שפיר מברכינן המוציא לחם דבתחלת הבריאה היה מוציא גלוסקאות שהם מוכנים כמו לחם. והנה בחידושי לתורה בפרשת בהעלותך בחטא המתאוננים על הכתוב זכרנו את הדגה וכולי עיין שם שהארכתי מאוד וכאן אין מקום לקבל אריכות ולכן אקצר באמרים. כי כל מזון מחויב להיות מת' מתייחס אל הנזון ולזה כל מין ומין יש לו מאכל אחר ולזה ישראל שפסקה זוהמתן בשעת נתינת התורה היו קרובים לרוחני יותר מן הגשמי ולזה היה מאכלם מן ואמרינן בש"ס שהוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין אותו. ולזה הערב רב שלא היה מוכנים שיהיו יכולין לאכול מאכל כזה. וכן הרבה ישראל שבדור הזה לא היו מוכנים התאוו תאווה לאכול מאכל עב דהיינו בשר גשמי ולכך אף שהית להם שליו מכל מקום היה מתאווין לבשר גשמי מפני שהשליו הראשון היה קרוב אצל הרוחני כמו המן וכן אף שהיה להם מקנה רב מכל מקום שכיון שנזדככו במקצת באמצעות