מלחמת השם על שבועות ל.

ועוד אמר רבי טורח שבועה זו למה וכו' עד סיפא וזאת התשובה מוכיח על מה שפירשנו ולאפוקי מבעלי הפירושין שפירשוה בענין אחר: אמר הכותב ראיתי לכתוב בכאן תשובת ה"ר אברהם ברבי דוד ז"ל שהשיב עליו אמר היאך נהג דברי רבי כדעת מי שאין הלכה כמותו ואם יאמר מקשה הוא על דבריו והלא לא אמר כי אם דברי תנא קמא ומה פי' רבי חייא יותר ממה שאמר ת"ק וכי רבי לא היה יודע דעת ת"ק כרבי חייא ומה היה צריך לפירושו והוא לא נסתפק אלא בדברי בן ננס ועליו היתה הקושיא לדבריו ומי שמע כזאת הוא היה מקשה על בן ננס והוא פירש לו דברי תנא קמא ועוד לשון טורח שבועה זו למה איך יתכן לפירושו והלא אין הטורח כי אם על התשלומים וטוב הוא שיטרח בעבור התשלומין ועוד מה זה שאמר ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה ורבי לא בירר דבריו כמאן ס"ל אי כתנא קמא או מחלוקת שלישית עתה אפרש דברי רבי כדי לפרסם טעותו וחלישות סברתו בזה אנחנו כך קבלנו דרבי על תנא קמא קא מתמה כי הוא סבור דחנוני נשבע ונוטל מבעל הבית ופועלים נשבעים ונוטלין מן החנוני והטעם כיון שהפועלים נמחו אצל החנוני ועל זו ההמחאה נפטר בעל הבית מבל תלין כבר נסמכו על החנוני ואין להם עוד על בעל הבית כלום ועל זה תמה רבי ואמר טורח שבועה זו למה מאחר שהחנוני נוטל מזה ונותן לזה ובעל הבית אינו פורע אלא פעם אחת מה הנאה יש לו לחנוני בשבועתו ואמר לו ר' חייא לא כמו שאתה סבור אלא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית כלומר שלא נפטר בעל הבית מן הפועלים בהמחאתם אצל החנוני זהו הדרך אשר דרכו הראשונים ז"ל:

ועוד איתמר שתי כתות המכחישות זו את זו וכו' שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' ושניהם נשבעין אפי' לרב הונא ושניהם נוטלין אפי' לרב חסדא: אמר הכותב הא ליתא לדרב חסדא ודאי לא גבי חד מינייהו ולא כלום דכי היכי דשני מלוין ושני לוין כל חד מינייהו דחי ליה הכי נמי בשני מלוין ולוה אחד דחי להו כדאמרי' בערכין גבי שתי נשים שילדו שני זכרים וכו' מאי שנא לשני כהנים דאזיל להאי ומדחי ליה ואזיל להאי ומדחי ליה לכהן אחד נמי ליזיל האי ולידחייה וליזיל האי ולדחייה ואע"ג דחד מינייהו אית ליה גביה הכא נמי אזיל להאי ומדחי ליה ואזיל להאי ומדחי ליה ובכמה דוכתי בתלמוד אתמר כי האי גוונא כי ההיא דפרק דיש נוחלין ועוד שהרי הדבר ידוע כי דין משנתנו תקנה היא מפני הטעם שאמר בעל זה המאור עצמו ז"ל למעלה ומן הדין משלם לפועלים ואין לחנוני עליו כלום אבל הכא ליתיה לההוא טעמא ולא לההוא תקנתא וכיון שכן לרב חסדא אמאי גבי אלא לרב הונא אצטריך סלקא דעתך אמינא אע"ג דהאי באה בפני עצמה ומעידה הני מילי היכא דאיכא למימר בכל מינייהו כדיניה גביה אבל הכא דלוה ודאי לוקה בדין לא קא משמע לן כיון דדינא הוא לאוקומינהו אחזקתייהו לא חיישינן לפסידא דלוה כעין משנתנו דבעל הבית לוקה בדין ומשלם יותר ממה שעליו לשלם הכא נמי זיל הכא ואוקמינהו אחזקתיהו והכא אוקמינהו אחזקתיהו ושקלי ולא דמי דין זה למשנתנו אלא לענין שאמרתי או לומר שאין נוטלין אלא בשבועה כמו שכתב רבינו ז"ל בהלכותיו: