מלחמת השם על שבת א

כתוב בספר המאור אבל מה שכתב הרב אלפסי ז"ל כו' ולא היה דבר זה כדאי לו לכתבו: אמר הכותב יש בה טעם כעיקר וכך הוקשה להם לראשונים למה אמרו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה דאלמא אי לאו הכי לעולם אסירא מדרבנן ואע"פ כן לא התירו לרדותה אלא לו בלבד אבל אחרים אסורין לפי שאין אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והלא התירוה פרק כל כתבי הקדש בין לו בין לאחרים ובלבד בסכין והקשו בה מדתנא דבי שמואל ופריקו כמה דאפשר לשנויי משנינן הא משמע שאפילו איסור שבות לא גזרו אלא שהצריכוהו לשנות וכאן יתירו מיהת בשינוי ועוד שהיה נראה שאין השינוי הוה אלא מפני שממעטין הצלה כדרכה כמה דאפשר וכן נמי משמע שאפילו יותר ממזון ג' סעודות מותר לרדות ואפילו אוכל שרדייתו שלא לצורך ולא אמרו שלש סעודות אלא בבא להציל שאין מצילין מן הדליקה אלא מזון שלש סעודות והכל מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי כדאיתא התם והריני מוסיף להם חיזוק בקושיא זו ותמהני ואם יתרץ אותה בעל המאור ז"ל בדבריו שהרי שנינו אין נותנין פת לתוך התנור אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה נותנין והיינו ודאי לצורך השבת אלמא מותר לרדותה לכתחלה בשבת ועוד שנו בתקיעות דשוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ושובת שמע מינה דבשבת מותר לרדותה שהיא חכמה ואפילו איסור שבות אין בה ופריק לה רבינו הגדול ז"ל דלעולם משום שבות יש בו ולא התירו בין בבא להציל בין בעלמא אלא בשנוי ולכבוד השבת שלא גזרו בשבות כלאחר יד לצורך השבת וכאן התירו אפילו הדביק בשבת שאינו ראוי לאכילה אפילו במרדה כדרכו שלא יהא מחזר אחר סכין ונמצא מתחייב בין כך ובין כך והדברים הללו ניתנו ליכתב: