מלחמת השם על שבת יט

ועוד המיחם שפינהו וכו' עד אע"ג דקשיא מתה: אמר הכותב עד שקר הוא זה שהביא שבכ"מ שאמרו בגמ' מחקיף לה ולא איפריקא ולא איסתייע דחויא הוא עד שנראה לבעלי הגמ' מפורש שיתרצו האתקפתא או שיאמרו שאין לחוש עליה אפי' נאמר שפלוגתת רב ושמואל בפי' דרב אדא שייכא כבר דחאה אביי ואתקיף עלה ולא תירצו בגמרא אתקפתיה והרי מצינו במיעוט מקומות תיובתא והלכתא הנאמר כן בכל תיובתא סתם שהוזכר בתלמוד ומנהג הגמרא בזה ידוע הוא אבל באמת דפלוגתא דרב ושמואל בדאביי שייכי דאילו במיחם שפינה ממנו מים שיעור להפשיר זהו שיעור לצרף ולא דחינן בשלא הגיע לצירוף אלא כדאביי איירי דלרב הכי קתני המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין שיעור כדי להפשירן אבל לא יתן לתוכו מים מרובין כ"כ עד שיצטננו החמין לגמרי ויצרף ור' יהודה היא שלא תאמר כל שהוא מרובין יותר מותר ומתני' דהפשירן איצטריכא ליה אלא מרובין להפשירן מותר מרובין לצנן אסור מפני שמצרף לשמואל אפי' מים מרובין כדי שיצטננו ויצרף נמי שרי והא דקתני כדי להפשירן קמ"ל שמותר להפשיר ומי שאין עיניו טרוטות יראה בגמרא שזה שאמר אביי ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא הכל תוספת ואינו בכל לשון משנתנו אלא קסבר אביי מדקתני לה במיחם שפינהו הא מיחם שפינה ממנו מים אפי' כדי להפשיר אסור כר' יהודה ורב נמי כאביי מוקי לה דהא סבר ליה כר' יהודה ומש"ה פירש דלהפשירן דוקא קתני מיהו שמואל אע"ג דמוקי לה במיחם שפינהו כאביי לא דייקינן מיניה הא פינה ממנו מים אסור אלא מתני' כולה רישא וסיפא בצונן לתוך חמין מיירי ולא נחית תנא הכא לפלוגתא דצירוף כנ"ל והוא הנכון בשמועה וכן כתב רבינו חננאל ואוקמה שמואל כרבי שמעון ורב אדא בר מתנה כר' שמעון ודאביי נמי בבא דרישא קאי כשמואל זהו לשון פירושו של רבינו חננאל ז"ל והוא כמו שפירשתי דשמואל אית ליה דאביי באוקמתא דמתני' ולית ליה כוותיה בדיוקא דדייק מינה הא פינה ממנו מים אסור ואפשר לומר דאביי נמי לאו בדוקא אמרה דמתני' ודאי שיטה נקט כדפרישית אלא כלפי שאמר רב אדא ר' שמעון היא אמר איהו ר' יהודה היא כלומר אפי' כר' יהודה נמי מצינן לאוקומה ומוסיף בה דברים כדי שיהא כל הדין מפורש במשנתינו וכיוצא בה בפרק כלל גדול דתניא בורר ואוכל ובורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת וזה שהוסיף בה קנון ותמחוי תוספת בעלמא הוא שלא היה צריך לכך מלשון הברייתא דהא לא קתני אלא תרתי בבי אבל כדי שיתפרש כל הדין בברייתא הוסיף בה ואביי נמי נהג כן ובא להעמידה אפי' כר"י ועוד אחרת בריש פרק מפנין אבל אתחולי מתחיל ומני ר"ש היא ולא היה צריך לכך אלא יכול לומר דבהתחלת אוצר תחלה אי כר"ש ולאו דוקא ואין צורך לזה שהטעם שכתבנו נכון וברור ועלה כהוגן אבל דברי רבינו ז"ל מטין לטעם אחר לומר דכ"ע מתני' ר"י היא כדאביי באוקמתי' ודיוקיה ושמואל אפי' לצרף מותר קאמר כר"ש ולא פליג אלא אשנויא דרב וכזה בזו המסכתא בפרק כל כתבי הקדש וכן בתלמוד רבים גם זה נכון ועיקר זה המחלוקת בעל המאור על רבינו הגדול ז"ל מחלוקת של חנם ואין סופה לקיים הלכה ולדחות ומה איכפת לו אם סמך על דברי אחד מבעלי הגמ' אבל לעיין בכאן מדברי הרב רבי אברהם שהוא סובר דמיחם שפינה ממנו מים ונתן לתוכו צונן פסיק רישיה ולא ימות הוא דודאי מצרף והוא ז"ל דוחק לומר דהא מילתא דאביי אתמר מקמי דלשמעיה מיניה דרבא דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכו' וסברא כדאי' בפ' ר"א דמילה וכן דרב אדא בר מתנה נמי הא לבתר דקבלה פינה ממנו מים לעולם אסור והנה זה שלא כדעת ראשונים והוא דחוק שאלמלא כן לא היו בגמ' שותקים מזה אלא צירוף מיחם לאו פסיק רישיה הוא שמא לא הגיע לצירוף אע"פ שנתחמם הרבה שהמים שהיו בו מונעין אותו ושמא כבר נצרף קודם שנעשה כלי ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו: