מלחמת השם על שבת יא

ועוד אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ע"ש מביאין לו עריבה מליאה חמין וכו': אמר הכותב אלו היו דברי הגאונים הראשונים כן וקבלה היא קבלנו אבל אם מאחר שאין טעמן של ראשונים אלא ממה שאמרו סד"א כדרבא והדבר ידוע שאינו כמו שעלה על דעתם אלא כדברי רבינו הגדול ז"ל ראוי לנו לסמוך עליו יותר מדברי אלו בעלי אפשרות האחרונים ובאמת שדברי רבינו ז"ל הם נכונים וברורים לענין הפסק גם לענין פי' השמועה אבל מפני שערערו עליו במה שאמר שפי' ציצית הוא תכלת אמתק דבריו ואפרש דברים כולם כמשמען בע"ה. תניא סדין בציצית בית שמאי פוטרין פי' פוטרין אפי' מלבן ואין צ"ל שאפילו איסור יש בו משום תכלת וטעמייהו דב"ש דלית להו סמוכין למשרא כלאים בציצית וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא ואפילו למאן דאמר אין מעכבין זה את זה מ"מ טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן וכי כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בבגד הראויה לתכלת קאמר כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת הרי שבגדים שנאמרו כאן סתם אינן אלא צמר ולא פשתים. ואם תשאל והלא לכ"ע במשנה תורה דרשי' סמוכים כדאמרי בפ"ק דיבמות תשובתך קסברי בית שמאי אדרבה לא בא הכתוב אלא להזהיר על הכלאים בציצית שלא תאמר יבא עשה וידחה לא תעשה ויש שמוציאין אותה מדתניא בספרי כסותך פרט לסדין והיא לדעתם כדברי בית שמאי ומכאן פטרוהו אף מלבן ולפיכך תנא פוטרין ולא קתני אוסרין שאפילו ממצות לבן פוטרין אותו בית שמאי אע"פ שאין בו איסור וב"ה מחייבין פי' בציצית רצו לומר בין בתכלת בין בלבן דרשינן סמוכין ולא דרשינן כסותך פרט לסדין והלכה כדברי ב"ה אמר ר"א ברבי צדוק והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין פי' תכלת ממש ואין בכללו לבן ופי' הענין שרבי אלעזר ברבי צדוק אמר לו לתנא קמא ששנה דברי ב"ה ופסק כדבריהם אם כן דכלאים בציצית מותרין מן התורה למה מתמיהין בירושלם על מי שמטיל תכלת לסדינו אלא נראה שהלכה כב"ש או שלא נחלקו ב"ה בדבר זה ולפיכך מי שמטיל בו תכלת עובר על איסור כלאים והרי הוא מן המתמיהין אבל לבן היו מטילין בו שהוא חייב מדבריהם והמטיל בו אינו מן המתמיהין ולא משאינן בקיאין אע"פ שהוא פטור מן התורה לפיכך לא היו תמהין אלא על התכלת אמר רבי יוסי א"כ למה אסרוה לפי שאינן בקיאין הוא נמי על דברי ת"ק הוא חוזר ואומר א"כ שהלכה כדברי ב"ה למה אסרוה בירושלם בתכלת לפי שאין העם בקיאין לדרוש סמוכין ויבאו לומר שכלאים מותרין כשרואין אותנו בתכלת בסדין לפיכך אסרוה לתכלת ולא היו מטילין בה אלא לבן ואין הלכה כדברי בית שמאי אלא כדברי ב"ה ואעפ"כ גזרו על התכלת בירושלים לפי שאינן בקיאין ולא רצו לדרוש להן כל הענין משום כסות לילה כדאסיקנא בגמרא ואילו טעמא דב"ש לאו משום גזירה אלא מדין תורה וכן פי' רש"י ז"ל ועוד ראיה גמורה מלשון הגמ' דאמרינן בשמעתין ואינהו סבור משום כסות לילה משמע ודאי דה"ק אע"פ ששנה להם הלכה כדברי ב"ה בשל תורה הם היו סבורים לגזור מדברי סופרים משום כסות לילה שאילו היה טעמן של ב"ש כן מה תשובה יש להם כנגד רבן שאמר להם הלכה כדברי ב"ה ולא גזרינן ועוד למה לן למימר הכי וכי טעמייהו דב"ש אתינן לפרושי הכא אלא ש"מ כדפרישית עכשיו פירש לו הדבר ולא שנינו לשון השמועה בפירושה אלא ציצית ממש שהוא לבן ותכלת תכלת ממש ולא כדברי החולקים שאומרים שבכללו לבן ונמצינו למדים שלא גזרו על הלבן ואף אנשי ירושלים היו מטילין בו לבן והיו תמהים על התכלת ותלמידיו של רבי יהודה ברבי אלעאי נמי לבן היו מטילין לסדיניהם אלא שהיו מחבאין כנפיהן כדי שלא יחשוד אותם שמפני שהתכלת דמיו יקרים אין מטילין אותו והוא אמר להם אם אתם חוששין לדברי בית שמאי ולפיכך אין אתה מניחין תכלת שלא יהא איסור שלא במקום מצוה ושמא חשב שלא היה להם אפילו לבן ומ"מ אמר להם למה אין אתם נוהגים כדברי ב"ה והלא כך שניתי לכם שהלכה כדברי ב"ה ואם תטילו בו נמי תכלת מצוה היא ולא עבירה ואינהו סבור משום כסות לילה וגזרו על התכלת ולא מפני שחשו לדברי ב"ש כלל ומה שאמר אין למדין הלכה מפי משנה שבוש הוא שאין דברי רבי יהודה לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד וגדולה להם דמעשה רב ורב יהודה ורב אמוראי מיירי בה ומדמי ליה מינה למלאך ה' צבאות ואע"פ שגזרו לתכלא לבתר הכין לפי שאין בקיאין וחששו לטעות דכסות לילה והראיה שאמרו ממה שאמר לו מלאכא לרב קטינא ציצית מה תהא עליה אינה ראיה שעל התכלת בלבד תפסו אבל לבן היה בסדינו אבל מפני שאמר לו סדינא בקיטא וסרבלא בסתוא אמר לו ציצית מה תהא עליה ולא אמר לו תכלת ובא הלשון כולל ביטול התכלת והלבן בסרבלא וביטול התכלת בסדינא ולא היה אפשר לו לומר תכלת מה תהא עליה שהרי אף מצות לבן בטלה בסרבל והוא אמר לו טצדקי בעית למפטר נפשך ממצות ציצית ואתה לובש סרבלא בסתוא כשם שאתה לובש סדינא בקיטא ציצית מה תהא עליה הרי את מבטלה לגמרי בין בתכלת בין בלבן פעמים בטלת שתיהם פעמים אחת מהן ורבינו שלמה ז"ל כתב בתשובתו ומלאכא דקפיד אדרב קטינא דמכסי סדינא לפי הדעת חוטי לבן היו בו וה"ק טצדקי למפטר נפשיה מציצית כלומר מפני שהתכלת דמיה יקרים אתה מבקש תחבולות להפטר ממנה והאי דקאמר ליה מציצית משום דעיקר מצוה בתכלת והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה אלא אחת מן השנים ושנינו אצל רבי יוחנן בן החורונית שהיה יושב בסוכה וכו' אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לפי שלדברי ב"ש לא היה מקיים מצות אכילה ע"כ. וגם זה יספיק אבל מעולם לא גזרו על הלבן שאילו היו גוזרין עליו כדי שלא יבא להטיל בו אף תכלת היתה גזרה לגזרה. ועוד שהיה להם לפרש כן בגמרא ולומר התינח תכלת לבן מאי איכא למימר גזרה משום תכלת ובפי' אמרו שהיו מתמיהין בירושלים על התכלת ועל זה נאמרו כל הטעמים בגמרא למה לא התירוה בפניהם אבל על הלבן לא היו תמהין ולא נגזרה עליו גזירה בגמרא ואם גזרת אלו המפרשים היא אין הצבור עומדין בה והלכה רווחת בכל הלכה רופפת צא וראה היאך הצבור נוהגין ולא שהלכה זו רופפת בינינו אבל כמדומה לנו שפירושינו יכריח כל מודה על האמת להודות בו ואין אחריות עקשים עלינו. ומה שאמר בעל המאור ז"ל שדעתו נוטה שהתכלת מעכבת את הלבן מדמהדרינן לפרושה למתני' אליבא דרבי אינה ראיה של כלום דמשום דרבי סתמינהו למתני' מהדרי לאוקומא כוותיה כדאמרינן במס' גיטין מהדרי אדרבי מאיר משום דסתם מתני' רבי מאיר ואע"ג דלית הלכתא כותיה כדמפורש בגמרא ויש כיוצא בהן בתלמוד הרבה אבל כיון דאמרינן בגמרא ורבנן ותניא בברייתא וחכמים משמע דרבי יחידאה הוא ועוד דכיון דרבי יצחק ורבי נתן ורבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן בן נורי כולהו ס"ל אין מעכבין הלכה כותייהו דאין דבריו של א' במקום שנים וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ואינהו רבים ואיהו יחיד לגביהו ועוד דסוגיין כותייהו דאקשינן גבי גזרה משום קלא אילן ולא יהא אלא לבן בעלמא ומפרקי' ה"מ דליכא מיניה וכו' ולא אמרינן דלבן לחודיה לא פטר ואיכא איסורא שלא במקום מצוה והנה הוא פוטר כל העולם כלו מן הדין שאם כדבריו אנו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין להטיל לבן ואם יאמר שהוא חייב מדברי סופרים יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה ואע"פ שאמרו בגמרא אליבא דרב נחמן אימא או צמר או פשתים לא אמרו אלא בטלית של דבריהם שאינו אלא אחד משתיהן אבל בטלית שחייב מן התורה צריך תכלת ולבן ובלאו הכי לא מפטר והנה לבעל המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכ"ש שאסור בשבת ולא עוד אלא שחייב חטאת דהוה ליה כד' ציציות שמעכבות זו את זו והוה ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכל היוצא בה חייב חטאת אע"פ שבטלית של דבריהם יוצאים כיון דהיא מצוייצת כחיובא בטליה לגבה אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן ולא חשיבי ולא בטלי וכבר קבלנו עדותו שכל ימיו פטר עצמו מן הציצית כדבריו הללו והרי אבות קדמונים מימות הגאונים נהגו לצאת בטלית שיש בה לבן בלא תכלת ומימרא דרב נחמן גופא דאמר או צמר או פשתים הויא תיובתיה שאילו היו התכלת והלבן מעכבין זה את זה לא היו חכמים מצריפין להטיל אחת בטלית שאי אפשר להטיל בה שניהם שהרי אין באחד מהם זכר לקיום מצות ציצית וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפילו היה חייב מן התורה במין אחד היה להם לאוסרו שלא להטילו כדי שלא יטילו בו אף המין האחר כמו שגזר בעל המאור וחביריו שלא להטיל בסדין לבן כדי שלא יטילו בו אף תכלת אלא ודאי כדברי רבינו יצחק ור' שלמה ז"ל עיקר וכל הפורש מהם כפורש מן החיים ואף דעת רבי' חננאל ז"ל נראה שהוא כן שכתב כאן בפירושיו בלשון הזה וסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכתא כב"ה והשמועות עצמן אומרות לך דרוש כן כמו שפי' והדברים מודיעים שכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואשרי המדבר לאוזן השומעת: