מלחמת השם על פסחים כג

ועוד מתני' לא יפחתו לו מד' כוסות של יין וכו' כתב עלה הרי"ף ז"ל ואמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא וכו' כמו שכתוב בהלכותיו ואין בכל הראיות שהביא לדבריו ראיה לא לכסוי הדם ולא לסעודתא דתלמידי דרב לפי שברכת המזון סלוק אכילה עד וכסוי הדם נמי סלוק הוא לשחיטה שקדמתו: אמר הכותב הריני כמשיב על דברי רבינו הגדול והתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לבית הכנסת כשהם יוצאין אינם טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה והא הכא דתפלה וקדיש ואמן יהא שמו הגדול מבורך ומשתי בהדי הדדי לא אפשר ואפ"ה לא צריך לחזור ולברך ועוד דתנן ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון בשבתות ובימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין וה"נ משתי וברוכי המוציא בהדדי לא אפשר ואפ"ה פטור ועוד יש להשיב מהא דאתמר לקמן היכא דליכא שאר ירקי מברך מעיקרא בורא פרי האדמה ולאכול מרור ולבסוף אכיל ליה בלא ברכה ואמאי הא איכא אגדתא והלילא וברכות דעל מצה דמיכלי והני בהדי הדדי לא אפשר ומפסיק לענין ברכת הפירות כמו שמפסיק לענין ברכת היין ואנו מקשים ועלינו לתרץ והוי יודע שהפרש גדול בין הפסקת רשות להפסקת חובה שמי שקבע סעודתו ובירך תחלה על היין או על הפת ואם רצה שלא לצאת לבהכ"נ אינו יוצא שאין הדבר קבוע עליו חובה בתוך הסעודה אין כאן הפסק אלא שנוי מקום אבל ד' כוסות הדבר קבוע עליו חובה לאחר שבירך על הראשון שיפסיק מלשתות ויתחיל במצוה אחרת הלכך משעה שנאסרה עליו שתיה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך שזה ודאי דומה לכיסוי הדם שאין בו עקירת דעת אחרת אלא שמצוה להפסיק בכסוי ונאסר עליו שחיטה עד שיכסה אלא שמצאו לה היתר ממקום אחר דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא וכיון דאפשר אע"פ שהפסיק הוא מדעת עצמו וכסה בשנים ואח"כ שוחט אינו צריך לחזור ולברך וה"ה והוא הטעם ליין שלפני המזון שפוטר יין שלאחר המזון ואין ברכת הלחם מפסקת לפי שאין הפסקה זו קבועה עליו מצוה בתוך השתיה וטעם בורא פרי האדמה שאינו חוזר ומברך מפני שהפת פוטרתו דכיון שהוא בא חובה בתוך הסעודה כדבר הבא מחמת הסעודה דמי וכן כתוב בפסוקות רבי' שלמה ז"ל שהפת פוטרת חזרת מברכת הנהנין ולפי לשון פירושו דבר הבא מחמת הסעודה ודאי הוא שהוא ז"ל קורא אותה במשנתנו פרפרת הפת כלומר פרפרת הנאכלת עם הפת ותנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וא"ת ואעפ"כ הלא לאחר שבירך על המצה צריך הוא לברך לאכול מרור ומיכל והך ברכה גופה לא אפשר ולמה לא תפסיק בו לאו מילתא היא דהאי כשבירך המוציא כאילו בירך על מצה ומרור ברכת הנהנין ואין ברכת המצות שעל המרור מפסקת בו כשם שאין ברכת המצה עצמה מפסקת בה וכענין שנפרש ביקנ"ה והיינו נמי דאמר רבינא כל חד וחד מצוה באנפי נפשה הוא כלומר והוה ליה כנמלך שאין בו משום זוגות כיון שנפסקה קביעותו והוא מברך על כל כוס וכום ובזה נתקיימו דברי רבינו הגדול ז"ל בראיותיו ויש כאן מקום טעות למקצת הגאונים שכתבו ומה ברכת המזון מפסקת תפלה לא כ"ש אלא שדברי רבינו ז"ל קיימים וכשתמצא לומר שתי מצות שכל אחת עליו חובה אפי' שיחה קלה מפסקת בהן והיינו תפילין מצוה אחת אין שיחה מפסקת והיינו שואל ומשיב בקריאת שמע והלל כמו שכתוב בהלכות בראש השנה וכן הסעודה קביעות אחת היא ואין שיחה מפסיק בה ולא אפי' רשות דמצוה כגון אמן וקדיש לא אמרו בה אלא עקירות אבל שתי מצות בקביעות אחת כגון ד' כוסות אין דמיונן יפה להפסיק בשיחה קלה כתפילין אלא כל שהוקבעה לו מצוה אחרת ואסרה עליו שתיה ראשונה ה"ז מפסיק אפי' בקביעות אחת כמו שפירשתי מדין כסוי וקל וחומר: והריני מוסיף לו ראיה מהא דאמרי' לעיל לית הלכתא כתלמידי דרב דהא יו"ט שחל להיות אחר השבת ואמר רב יקנ"ה ולא היא גבי ברכת המזון עקר דעתיה ממשתיא הכא לא עקר דעתיה ממשתיא כולה כחדא ברכתא נינהו מדקא מקשי' איקנ"ה ולא מקשי' מכל קידוש והבדלה דעלמא דתנן מברך על היין ואח"כ מברך על היום שמעינן מינה דהכי אקשי' ברכת המזון לתלמידי דרב מאי טעמא מפסיק כיון דאיתה לכסא בידיה ודעתיה עילויה ודאי משום דמכיון דאיתסר עליה שתיה לאחר ברכת היין מחמת מצוה אחרת שהוקבעה לו נפסקה שתייתו וצריך לחזור ולברך אם כן אף ביקנ"ה נמי כיון דנאסרה עליו שתיה לאחר ברכת היין מחמת מצוה אחרת הוי הפסק דהבדלה מצות כוס אחר הוא וצריך לחזור ולברך ומהדרינן לא היא גבי ברכת המזון מכיון דאמר הב ונבריך עקר דעתיה ממשתיא עד שיברך שהרי נתן דעתו לברך ומשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הילכך אע"ג דכסא בידיה ודעתיה עילויה הא איכא הפסק אבל הכא לא עקר דעתיה ממשתיא עד שיעשה מצוה אחרת דכולהו כחדא ברכתא נינהו ויין גורם לברכות הללו שיסדרם עליו ושמעינן מינה דטעמא דברכת המזון לאו משום דסילוק אכילה הוא דאי הכי היכי ס"ד דרב אשי לדמויינהו הא לאו מין במינו הוא כלל אלא טעמא משום הפסק הוא שאע"פ שהוא סילוק אכילה אינו סילוק שתיה וה"נ מוכח בפרק אלו דברים במס' ברכות מברך על היין ועל המזון בכוס אחד שהוא מפסיק וצריך למטעם ליה בידיה. ובתשובה לדברי רבינו ז"ל מצינו בפרק ראשון של מסכת ברכות ירושלמית דאתמר התם כל הברכות פותחין בהן בברוך אם היתה ברכה הסמוכה לברכה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך והא קדושה שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו אומר בפה"ג והא סיפא א"ר מנא טופס ברכות כך הוא וכו' הרי זו כתשובה לדברי רבינו ז"ל ואינה תשובה שהירושלמי היה סובר כרב אשי דאמר לית הלכתא כתלמידי דרב דאמרי כל כי האי גוונא לא הוי הפסק ומיהו התם נמי הא אסיקנא טעמא אחרינא דטופס ברכות כך הוא והדר ביה מהך סברא דאמרן וכן נראין ודאי הדברים שאם היו מסובין וקדש עליהן היום שמברך על כוס ראשון ברכת המזון וברכת היין כשהוא מברך על כוס שני קדושת היום חוזר ומברך ברכת היין שאם לא תאמר כך היה להם לפרש בברייתא ששנינו כאן שחלוק קדוש זה משל שאר שבתות בכך אלא ודאי מכיון שגמרו ונאסר להם לאכול עד שיקדשו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך מזו הסברא שעלתה על דעת ראשונים והסכים רבינו ז"ל אמרו בתחלת זה הפרק פורס מפה ומברך ואח"כ שארי המוציא. ומיעל לאיפנוי לא הוה הפסק אבל בעל הלכות גדולות אמר דהדר שארי המוציא וטעמא דמילתא משום דגברא דחיא הוא ורבינו האי אמר בית הכסא מפסיק ולא פשיטא לנא ודאמי דלא מפסיק ובפירושיו היא בפ' כיצד מברכין וזו הוראה ממנו ז"ל שאין ברכת הנקבים מפסקת כיון שאינה קבועה עליו חובה בסעודה ומעתה אנו דנין בתפלה כן ושמא הוא ז"ל שאמר מפסקת מפני שהיא דבר גדול וצריכה כונה יתירה והרי כעוקר מסעודתו לגמרי ואין טעמו מחוור: ומה שכתב בעל המאור ז"ל שהוא אומר שאם רצה לשתות בתוך ההגדה הרשות בידו כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה חס ושלום שלא התירו אלא בין כוס לכוס אבל משמזגו לו כוס שני והתחיל במצותו לשאול עליו ולדרוש אינו רשאי להפסיק בשתיה ואם יעמוד בדבורו ואינו חוזר וטוען עליו טענה אחרת על כרחו זכה רבינו ז"ל בדינו שאפילו כשתמצא לומר רשאי הוא לשתות בתוך ההגדה בתוך ההלל אינו רשאי להפסיק כדאיתא בברכות ואין צריך לומר באמצע ברכה של גאולה וזהו שאמר רבינו זלה"ה הכא נמי כיון דלא אפשר למקרי ולמשתי בהדי הדדי צריך לחזור לברך בתר הגדה ובתר דגמיר הלילא: