מלחמת השם על מועד קטן טז.

[ואיכא דקשיא ליה הא דגרסי' כו']: אמר הכותב ראשוני הדור שלפנינו הקשו קושיא שלא עמדו על עיקרה כפי מה שנזכר מדברי קצתם בספר המאור והיא ממה שאמרו בברייתא במס' שמחות אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מפליוני ובגמ' במס' מנחות אמרו בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו ומפני שנשתנו המנהגים מפני קושיא זו כפי השתנות הסברות בתירוצה והיא הטעאה גמורה הוצרכתי להעמיד דבר על בוריו ולהודיעו שנו בברייתא במס' ציצית משבע מסכתות הקטנות אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אבא א"ל כשאמות התיר לי ציציתי לפי שיש בה משום קדושה וחכ"א אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור זו היא החיצונה הזו ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משום קדושה והלכה כדברי חכמים דקי"ל תשמישי מצוה נזרקים מ"מ מודה אבא שאול בזקן שעשאה לפי כבודו דבההיא שעתא רמינן ליה שאין בזו משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה אלא משום לועג לרש ועל כל פנים הקושיא מתורצת מפני שהלכה כדברי חכמים ואי קשיא היאך עושין אותו מרדעת לחמור הא איכא משום בזוי מצוה כדאמרי' באין מתירין מבגד לבגד ואבוהון דכולהו דם ל"ק ההיא כשרוצה בו ובמצותו אלא שנוטל מקצת חוטין מזה ונותנן לזה ונמצא כמכחיש אותה מצוה הכא מאחר שבא לבטל הטלית ולעשותו מרדעת הוה ליה כסוכה לאחר שבעה דמותרת הרי נתפרש כל הענין הזה ולא נשאר בו בית מיחוש וספק:

סליקו להו מסכת מועד קטן