מלחמת השם על כתובות כא.

ועוד כתב הרי"ף ז"ל ושמעי' מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה מדעתה דנפשיה אין שמין מה שעליה וכו' ולקיט מיהא מאן נימא לן דאיהו בעי למיפק דלמא מאריה הוא דמפיק ליה: אמר הכותב הקיפנו תשובות שאין בהם ממש מה ענין לקוט לגרושה לקיט כל היכא דמפיק ליה זמניה הוא וכדין קא עביד שע"מ כן הוא שכור אצלו הלכך כי אקניה ליה אדעתא למיקם קמיה אקני ליה וכי מטי זימניה ומפיק ליה הדין עמו ולצאת הוא עומד משא"כ באשתו וכן אתה אומר באלמנה כיון דלמיפק קיימא לא מקנו לה אלא כל זמן שירצו שתעמוד לפניהם דאדעתא למיפק לא מקנו לה והא למיפק קיימא דכל יומא ויומא זמנה הוא למיפק וכן כסות שכסתה בעלה שמין לפי שלא הקנה אלא כל זמן שתעמוד לפניו דהא אמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנאה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בע"כ תימא תנו לי בעלי ואעמוד לפניו דהא לאו למיפק קיימא ולטבועים הקנה אותם לה למה זה דומה לנותן מתנה לחבירו ע"מ שישמשנו שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו והא נמי מתנה גמורה היא ואפי' בשצבען לשמן כיון דלשמן צבען הצבע הקנה צבעו לאשה וקנין גמור קנאתן בשנוי דהכי מסקנא בב"ק ועוד שהרי לשון מוכיח דאי לאו הכי הל"ל כי אקני לה כדקיימא קמיה וכי נפקא לא אקני לה ולמה אמרו אדעתא למיקם קמיה ועוד למה לא חלקו בגרושה וחלקו באלמנה ועוד אמרו יתמא וארמלתא שלח ופוק אלמא גרושה לא שלחו כי נפקא: