מלחמת השם על חולין לו.

ועוד אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתנה טעם בחתיכה כו' עד אבל אם לא נתן טעם אלא משהו אע"פ שהיא עצמה נאסרת אין בה כח לאסור האחרות. אמר הכותב אני לא באתי לידי המדה הזאת לפי שהם דברים פורחים באויר אלא רב דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כמ"ד בפ' השוכר את הפועל ביין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים בסוף אסור ואע"פ שהוא נאסר במשהו היתר עצמו נעשית איסור ואפשר דאפי' למאן דמיקל התם בדבר נבלל בחתיכה מודה ושמועה זו כך היא מתפרשת דמקשי' רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה למה לי נותן טעם בחתיכה וחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת ראשונה עצמה תאסור את כולן מפני שהן מינה ופריק אביי אם מצא ראשונה משל נבלה את החתיכות כ"ש שאוסרת את כולן מפני שהן מינה אלא רב רבותא קמ"ל שאפי' נפלה של נבלה בקדרה ואסרה חתיכה אחת וסלקה חתיכה הנאסרת נעשית נבלה ואוסרת כל היורדות עמה לקדרה מפני שהן מינה ומאי כיון שנתן טעם בחתיכה כיון שנתבשלה עמה ואסרה קאמר אלא כיון דודאי חדא בחדא יש בה בנותן טעם מש"ה נקיט האי לישנא ורב' פריש אפי' תימא בשלא קדם וסלקו אלא אם נפלה ראשונה לקדרה וניער וכסה רואים כל החתיכות כמי שאינן ורוטב רבה על האיסור משעה ראשונה ומבטלה כדאמרי' לקמן בכל הבשר וה"מ לגבי יין נסך דהו"ל נפל שם קיתון של מים תחלה אלא כיון שנפלו סמוך לחתיכה אחת ולא ניער מתחלה עד שנתן טעם בזו וה"ה בלא נותן טעם גמור כדפרישית לאביי כיון שבלעה ממנה נעשית זו נבלה ואוסרת מפני שהן מינה דהו"ל נפל יין נסך בסוף כדפרישית כך נ"ל וזה פי' השמועה נכון וברור ויש לו על מה שיסמוך בעיקרי השמועות שנאמרו בגמ' בענין זה: עתה נחזור לדקדק בדברי רבינו למה השמיטה שהרי אנו צריכים לדברי רבא ללמוד דין החתיכה עצמה נעשית נבלה להצריכן שיעור כדי לבטל את שתיהן ועוד שכתב דברי רבה בר רב הונא כשהן משערים משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות דאלמא לא מנינן חתיכה עצמה בשיעורין ושמא דעת הרב נוטה לפסוק אפשר לסוחטו מותר ואע"ג דרב ור' יוחנן בהדי שמואל וריש לקיש הלכה כוותייהו הא איכא ר"ש ברבי דהוא חכם עם שמואל ור"ל ואיכא נמי רבה בר רב הונא דקאי כוותייהו ואינהו איתוקמי כיחידאה כר' יהודה ורבי וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד בדרבי נראין איתמר ולא אמר הלכה כר"י ואפשר ונכון היא הפסק הזה אלא שאנו חוככים להקל באיסורין וי"א שלא שמענו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא לדברי האומר מין במינו לא בטיל אבל לדברי האומר בטיל אינה אוסרת אלא בשיעור איסור שנבלע בה כענין ששנינו במס' תמורה אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון והטעם לזה שכיון שאין ההיתר ראוי לבטל את האיסור אפי' כשמצטרף עם היתר אחר לא אמרי' סלק אותו כמי שאינו אלא מצטרף עם האיסור שלא יבטל ואפי' בנאסר במשהו כך דינו כמו שאמרו תדע שאפי' בתחלה אין התירו אלא משום דאמרי' רואין את ההיתר כמי שאינו ומאן דלית ליה רואין אסר הלכך בנאסר תחלה הכל מודים דלא אמרי' רואין אלא לדברי האומר מין במינו בעל היתר שבחתיכה עצמה כפי הראוי לבטל בין במינו בין בשאינו מינו וראוי להצטרף הוא ואילו ניער מתחלה היה מצטרף עם שאר היתר ומבטלים האיסור אף בשלא ניער אלא בסוף מצטרף ומבטל ול"א כל דקדים גבר סוף דינא כתחלת דינא שאילו מתחלה היו שם מבטלים הם את האיסור ברוב דכיון דלא צריכא למימר סלק את מינו אמרי' אדרבה מצא מין היתר וניעור שהיה ראוי להצטרף הוא בין בתחלה בין בסוף במיעוט נאסר וכיון שמצא צירוף חביריו ניעור דהיינו מדמע ומחמץ שהרי המחמץ חתיכה של עיסה שקבלה טעם מן החמץ האסור של כלאי הכרם ואין אומרים בה נעשית איסור וכן בלח כגון מים שאובים וכן ביבש כגון זו שהיה שם סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' דהיינו סבריה דרבה בר רב הונא דדריש עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ולא מסייעא חתיכה עצמה לאיסור טעם שלה כיון דס"ל מין במינו בנותן טעם וטיפת חלב שנפלה לחתיכה כיון שנתנה טעם כחתיכת נבלה הוא הבשר עצמו נאסר זהו שאמרו אפשר לסוחטו אסור מ"מ לפי הדעת צריך היה רבינו לכתוב דין חתיכה עצמה נעשית נבלה לענין בשר בחלב לומר שצריכה כולה להשער ואחרים אמרו בשאר איסורים כן דינם טיפת דם שנפלה לחתיכה ואסרה בנותן טעם ונפלה חתיכה לקדרה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה לר' יהודה שכל דבר נאסר בין שאיסורו מעצמו בין שאיסורו מחמת דבר אחר אין מינו מוציאו מכלל איסורו כיון שאין מינו מצטרף להיתר ניעור עמו שלא יבטל בשאינו מינו הא לדברי חכמים כולן מצטרפין לבטל ובזה הענין כתבה הראב"ד ז"ל ואם זה אמת נזדכה רבינו הגדול ממה שחייבנו אותו לכותבה לדרב ואינם דברים מחוורים ואנו לא עמדנו על הסברות הללו מדברי הגאונים ולפיכך יש לחוש שמא לא השמיטה רבינו ז"ל אלא מפני שאין דברי רב כמה שנאמרו הלכה אע"פ שיש ללמוד מהן שצריך שיעור כיוצא בזה. ומה שכתב לדרבה בר הונא עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות בשניער וכסה מתחלה כתבה לעצמו וכבר ראינו במס' ע"ז שהיא ז"ל חושש לחזקיה דלית ליה רואין לענין יין נסך ולעולם יין איסור ושל היתר שנתערבו אסור אא"כ הגדילו בהיתר כלומר שמים בטלו ליין נסך ואח"כ בא שם יין של היתר ומפני זה השמיט שם כל אותה הסוגיא לדון כחזקיה מן הסתם ואע"ג דרב ור' יוחנן תרוייהו אית להו רואין כיון דחזקיה רבייהו הוה כוותיה קי"ל ורבא פירושא בעלמא הוא דפריש לה לרב וזו חומרא יתירה. ועוד דרבה נמי אית ליה רואין בפרק הקומץ רבה והיא שהקשה ממנה בפרק כל הבשר: