מלחמת השם על בבא בתרא לז

ועוד אמר רב הונא אע"ג דאמור וכו' עד וכיון שכל כך היא גדולה עין יפה דמתנה והקדש דין היא שיהא להם קרקע אפי' לאילן אחד: אמר הכותב פי' בעל המאור הזה ז"ל בשמועה הללו בתחלה אפרוח ולבסוף ביצה שאין זו השמועה מתפרשת כלל בדבריו שאפי' במתנה אין עין יפה שלה אלא שיהא בכללה כל מה שבתוך מצרי הקרקע הניתן במתנה כגון בור ודות וחרוב וסדן שבה אבל מאחר שאין במשמע שני אילנות קרקע כלל במוכר אף מתנה אינה בכללן ועוד שפי' לר"ש אליבא דמאן אי כר"ע ס"ל בהדיוט הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש דלא מגרע ליה ממאי דיהבי ליה רבנן והא מאי קושיא הבא מן הדין כנדון ובמוכר אין להם קרקע ואלו מתשובת ה"ר אברהם ברבי דוד ז"ל ותדע שהרי בתחלה השמועה אמרו ר"ש כר"ע אלמא אע"ג דס"ל מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש מגרע ליה ממאי דיהבי ליה רבנן דקאמר לא הקדיש אלא חרוב המורכב ואילו לרבנן ולדידיה נמי במתנה כולן בכלל וזו תשובה גמורה ובודאי שדברי בעל החבור הזה בכאן דברי דוחק הם ואינם מספיקין לפרש בהם השמועה ועוד הא דאמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת קרקע תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שני אילנות והוא יש לו בקרקע אליבא דמאן אמרה אי לרבנן ור"ע אפי' אילן א' יש לו קרקע אלא לר"ש וליכא לאוקמה לסתם שמעתא כר"ש ודלא כהלכתא ועוד דהא שמעינן ליה לרב הונא דס"ל מקדיש בעין יפה מקדיש במס' ערכין כדבעינן למכתב קמן ותו מי לא משתמיט תנא ותני בשום דוכתא הנותן אילן א' לחבירו קנה קרקע אבל חכמי הצרפתים האומרים שאין מחלוקת ר"ע ורבנן במוכר ב' וג' אילנות כמו שכתב בספר הזה דרך אחרת ביררנו להם בשמועה זו והוצרכנו לכתבה בכאן מפני שאנו הודינו לדבריהם מפני הפסק שפסק רבינו הגדול בשמועות הללו וזו הצעתן של דברים גרסי' במס' ערכין בפ' יש בערכין אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודה פודה את האילנות בשווייהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף אלמא קא סבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש איתיביה הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה ה"ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף פחות מכן או יתר על כן וכו' וכי תימא פודה וחוזר ופודה והא מדקתני סיפא כשהוא פודה וכו' מכלל דרישא לא אלא הא מני ר"ש היא דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש אי ר"ש אימא סיפא וכולה הלכתא כדאיתא הכא ה"נ איתא התם. עכשיו למדת מכאן לדרב הונא דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש אית ליה דפודה את האילנות בשוויין וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף והיינו דאקשי' הכא בשמעתיה מני אי לימא ר"ע הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש וכיון שכן אמאי פודה אילנות אגב קרקע ליפרקו באפי נפשייהו ויחזור ויפדה קרקע לחודיה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף ומשום דכבר איתוקמא שמעתא בדוכתא בהכי לא חשו בגמר' הכא לארווחי בה ומשום האי טעמא הוא דאוקימנא כמ"ד מקדיש בעין רעה מקדיש ולאו משום הא דקתני או שהקדישן בזה אחר זה ה"ז לא הקדיש את הקרקע דהא דברי הכל היא וליכא דפליג בה כדכתבי' והא דאמרי' כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא הכי קאמר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש לגמרי כמכר ולרב הונא דסבר שייר שני אילנות שייר קרקע דין הוא שיהא משייר ארעא לר"ש וכיון שכן אמאי אמר מפני שהן יונקין משדה הקדש הא שייר ארעא ומסקנא דקושיין הוא ושמעתא דהתם בערכין דוקא כי האי פירושא דאי לא תימא הכי התם היכי מקשו מהא מתניתא לרב הונא דהא מקשה גופיה חזי בהדיא דרב הונא סבר מקדיש בעין יפה מקדיש ואילו להך ברייתא על כרחיה כי מקדיש בעין רעה מקדיש כדקתני בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע וכיון שכן היכי מקשו מינה לרב הונא כלל אלא ש"מ דליכא ראיה מברייתא דר"ש היא וסבר בעין רעה מקדיש אלא לרב הונא משום דאיהו אמר דכל דאית ליה מקדיש בעין יפה מקדיש פודה יחוזר ופודה וזה הפי' צריכה עוד תלמוד לפי שאין שיעורן בשמועתנו כשיעור המפורש להם במקומות אחרים ומה שאמר בעל המאור ז"ל דבנטיעות עסקינן לפום מאי דגרסי' בשמעתא דאילן דעולא וגבי הקדש לא (הלכו) [חלקו] בו כדין הדיוט מד' אמות עד שש עשרה דכיון דבנטיעות עסקינן ולא באילנות כך ראו חכמים לתת להם שיעור ממטע עשרה לבית סאה זה אינו כלום שהרי אילנות אמרו ולא נטיעות ופירושו היפך דברי חכמים ועוד שהרי בנטיעות ובאילנות עצמן לענין שביעית פחות מכן שדה אילן הם דהכי תנן במס' שביעית פ"ק ג' אילנות של ג' אנשים הרי אלו מצטרפים וחורשין לכל בית סאה בשבילן כמה יהא ביניהם רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ותנן נמי היו עשרה ומעשרה ולמעלה ובין עושין ובין שאין עושין חורשין כל בית סאה אבל השמועות צריכות לפנים שכולן נראות כסותרות זו את זו דהכא אמרי' פחות מיכן או יתר על כן אין להם קרקע והתם אמרי' הלכתא מד' אמות ועד ט"ז קשיא פחות אפחות דהתם אפי' בשתי אמות על שתי אמות לכל אילן יש להן קרקע קשיא יתר איתר דהכח במטע עשרה לבית סאה לא מטי ליה אלא מאתן וחמשים והתם שש עשרה נמי יש להן קרקע דהוי להו שמונה לכל רוח והוו להו מאתן וחמשים ושיתא וכ"ש דקשיא מתני' דשביעית דקא יהיב כל בית סאה לג' אילנות גדולים ואילו גבי מכר ליכא פלוגתא בין נטיעות לאילנות ובפ' ח"ה נמי איתמר היו לו ל' אילנות ממטע עשרה לבית סאה וכו' דאלמא אם היו מרוחקים יותר אין להן חזקה לכל בית סאה אבל במה שהוקשה מאילנות גדולים שנותנין להם שש עשרה אמה לכל רוח בהלכתיה דעולא כבר פירשו כל רבותינו המפרשים ז"ל דלא דמו דהתם ביניקה תליא מלתא דכל מקום שיונק משם החרישה מועלת להם ומותרת בשביעית דקים להו לרבנן דהכי ינקי אבל לענין מוכר ולוקח וכן במקדיש בתר דעתא דאינשי אזלינן וכל יותר מט"ז אמה מזדרעי בינייהו ואין הקרקע טפל לאילנות וכן לענין כלאים לאו ביניקה תליא מלתא כדמוכח בתלמודא בכמה דוכתי וכל יתר מיכן נראין כמפוזרין דהא מזדרע בינייהו ומפני זה הטעם נחלקו בשיעורין בפ' המוכר את הספינה מר אית ליה מפוזרין בשש עשרה ומר אפי' בשמנה ויתר על כן איתר על כן דקשיא לן איכא למימר נמי דחד שיעורא הוא דאיתמר התם בפ' הספינה מד' אמות עד ט"ז כבר פי' ר"ח ז"ל דעד ולא עד בכלל קאמר וכן כתבו כל המפרשים שהרי מותר להביא זרע לשם וכיון שכן הוא איכא למימר דמארבע עד שש עשרה פחות רביעית טפח ושמין יש להם קרקע דמטי ליה מאתן וחמשין שהוא מטע עשרה לבית סאה והאי פחות מלתא זוטרתי הוא וכיון דאמרי רבנן בגמ' עד שש עשרה ולא שש עשרה עצמן לא הוצרכו לפרש כמה הוא הפחת שידוע הוא מדין מטע עשרה לבית סאה המוזכר כמה פעמים בתלמוד פחות מיכן אפחות מיכן קשיא וה"ר שמואל ז"ל מתרץ דהך מתניתא פליגן והביא ראיה לדבריו מן התוספתא כמו שמפורש בפירושיו בפ' המוכר את הספינה אבל אין דעתי נוחה מזה לפי שהוא מן התימה למה לא הובאה בגמ' שם בפ' הספינה כלל ועוד שלא מצינו לאחד מן התנאין שיהא מכוין את השיעור בדרך זה לומר פחות מיכן כל שהו רצופין יתר על כן כל שהו מפוזרין וכי כל ההולך ליטע שדהו אצל סנהדרין הוא הולך לכוין לו השיעור וכי ב"ד הולכין אצל שדה או שדה תלך אצל ב"ד ועוד שא"כ נתת דבריך לשיעורין ימים שהנטיעה היום יש לה כשיעור הזה ולמחר היא עבה יותר ואין ביניהן כשיעור הזה וכי אומדין כמה היתה משעה ראשונה ונותנין לה ובכל מקום שדברו בו חכמים בין לענין כלאים בין לענין שביעית נתנו שיעור לרצופין ושיעור אחד למפוזרין יתר עליו מחצה או יתר על מחצה כמו שמפורש בגמרין ובמשנה מס' שביעית שכתבנו למעלה ועוד שאף התוספתא שהביא ה"ר שמואל ז"ל קשיא עלה דהכי תניא קנה שלשה קנה קרקע ואילן שביניהן נקצץ האילן או יבש קרקע לבעל אילן וכמה יהיו קרובין זה לזה כדי שיהא בקר עולה בכליו וכמה יהיו רחוקין זה מזה ממטע עשרה לבית סאה פחות מיכן או יתר על כן או שקנאן זה אחר זה או שקנה שלשתן כאחת לא קנה את הקרקע ולא את האילן שביניהם המקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הקדיש את האילן ואת הקרקע שביניהם וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף פחות מיכן או יתר על כן או שהקדישן זא"ז או שהקדישן שלשתן כאחת לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילן שביניהם ולא עוד וכו' והא מתניתא אוקימנא בגמ' כר"ש דאמר כדין הקדש דין הדיוט דמי ענין התוספתא עצמה כך נראה שלהשוות דיניהן ושיעורן שנאן ולפי משמעה בא להשוותם והפרישם הפרש גדול לפיכך אני אומר דהא דקתני ברייתא פחות מיכן ארישא קאי אשיעורא דתנא במוכר כדי שיהא בקר עובר בכליו דהיינו מד' אמות עד ט"ז ולא ט"ז בכלל כמו שפירשתי ונמצאו כל דברי חכמים קיימין ועולים לדעת אחת אלא שנשארה כאן שאלה דהא אוקימנא להך ברייתא בגמ' כר"ש ואילו איהו שמעינן ליה דאמר מד' אמות עד שמונה כדאיתא בפ' הספינה וזו הקושיא אפי' לדברי הרב ר' שמואל ז"ל אלא שאני אומר דרבא דפסק הלכתא מד' אמות עד ט"ז לא להוציא מדברי ר"ש אמר אלא לחלק ביניהם ולומר שאפי' לדברי המתיר בכלאים להביא זרע לשם בכרם הנטוע על ח' אמות התם היינו טעמא משום דבהאי שיעורא ליכא עירבוב וכיון שהופך את השער לצד אחר נראה כערוגה בפני עצמה ולא יהיה זה פחות ממתיחת זמורה שמפסקת בהן כמו שאמרו במס' עירובין. אבל לענין מוכר ומקדיש כל עד ט"ז אמה אם בא מוכר ליכנס שם בשורו לחרוש ולזרוע לוקח מקפיד עליו וסלוקי סליק נפשיה מוכר מינה והרי אמרו כיצד הן עומדין כחצובא אבל כשורא אפי' פחות מח' אין להם קרקע לא במכר ולא בהקדש והרי כרם שדברו בו חכמים לענין כלאים שורות שורות הוא נטוע ואעפ"כ עד ח' אסור להביא זרע לשם אלא ש"מ טעם אחר בכלאים ולהך סברא דרבא ניחא ברייתא דשילהי פירקין דהביא וכולה סוגיא דעלה דאוקמוה כר"ש ואליבא דרבא אקבעא בגמ' הכי דבתרא הוא והלכתא כוותיה ולרב יוסף דגמר מדין כלאים ברייתא לא הוה קשיא ליה דאמר לך האי תנא סבר לה כר"ש בחדא דמקדיש בעין רעה מקדיש ופליג עליה בשיעורים כרבנן וסבר נמי רב יוסף דלענין פדיון פליג האי תנא עליה דר"ש דאיהו אזיל בתר פדיון והאי תנא אזיל בתר הקדש ומסתברא דהך ברייתא דאיתא בגמ' בפ' הספינה תניא כוותיה דרבא היא השנויה בתוספתא שכתבנו אלא שהוסיפו בה פי' בגמ' וכן דרכן אף במשניות שבסדר זרעים וטהרות ובתוספתות בכל מקום וזו ששנו בה או שקנאן שלשתן כאחת או שהקדיש שלשתן כאחת נראה שפירושו שקנאן על דעת אילן א' והם שלשה כגון שלשה בדין בשורש אחד כעין אותה שאמרו בגמ' שם בפ' הספינה אלא שאילו בגזעיהן יוצאין ברואי פני חמה לפיכך אין להם קרקע ולענין מכר אין לחלק בין נטיעות לאילנות שאף על דעת שיהו אילנות למוד לקחן ודאמרי' בפ' חזקת הבתים מכרן רצופין אין להן קרקע כדין המפורש להן במקומן קאמר וכן הא דאיתמר התם היו לו ל' אילנות ממטע עשרה לבית סאה וכו' איפריקא לה ממילא דטעמא דהתם דאם הוו מפוזרין יותר אין זו אכילת פירות לאותה שדה שהרי דרכן של אכרים לזרוע ביניהם ואם בא לעשותה שדה אילן נמי מחזקת יותר וכיון דלא אכל כדאכלי אינשי לא קנה קרקע ואין חזקת אלו קונה אלו שכל אילן ואילן לבדו כדאמר רבא התם קני ליה משיפוליה ועד תהומא בבא מחמת טענה. כך נ"ל לפרושא שמעתתא ולאסוקינהו אליבא דהלכתא ומקיימא גמרין ומתניתא הלכתא: