מלחמת השם על בבא בתרא לז.

כתוב בספר המאור נימא בפלוגתא שטר כיס היוצא על היתומים וכו' עד אבל נאנסו לא: אמר הכותב לפי דעתי הדבר בהיפך שמכאן יש ראיה שטוענין להם טענת נאנסו שאלמלא אין דיננו לטעון נאנסו אף טענת חזרה לא נטעון להם שהרי אין נאמנות טענה זו אלא מחמת טענת נאנסו וכיון שאין אנו יכולין לומר שנאנסו היאך נאמר החזירם לך ואע"פ שאביהם היה נאמן בטענת זו מפני שהיה לו לומר נאנסו אבל אנו מכיון שאין אנו יכולין לומר נאנסו אין אנו נאמנין לטעון החזירם לך דמאחר שהיסוד הרוס היאך יתקיים הבנין ומה שטרח לאסוף שמועות לחנם נתחבט בהם ואין בכולם ראיה של כלום וכבר השיבותי עליו ופירשתים בפ' הגוזל ומה שאמר שאין טוענין ליתומים כל מאי דמצי טעין אבוהון שאין מחקר הלשון נותן כך תמה לי עליו מי דקדק משם כלום והלא עיקר טענתם של יורשים ולקוחות ממה שאמרו טוענין ליורש טוענין ללוקח ומה שדחה דהתם בטענת חזקה נאמרה ואינו כלל לכל דבר והרי בלקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות שהדבר רחוק מאד מאד לפייס את הרבים דמאן מחיל ומאן פייס ואעפ"כ טוענין ויורש ולוקח שוין כדמפורש בגמ' ועוד אם לא נאמרה אלא בענין חזקה ואינו כלל לכל דבר א"כ ילמדנו היכן אמרו שטוענין ליורש בשאר הדברים שהיה הענין פשוט בתלמוד בכל דבר ועוד דאקשי' בשילהי פרק המקבל ורבא לית ליה האי סברא דשלח ר' חנניה בר אבי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן והא רבא אפיק זוגא דסרבלא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ומאי קושיא לעולם נאמן ושאני יתומים שאין טוענין להם כל מאי דמצי טעין אבוהון אלא הדבר הקרוב אבל לטעון בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לקוח הוא ביד אביהם רחוק הוא ורבינו הגדול ז"ל כתב בפ' המקבל נשבע וגובה מחצה דחיישי' שמא נאנסו ואע"פ שאין זה קושיא לבעל המאור הזה ז"ל שהוא לחלוק בא אבל אנו נאמנין בו ובדבר הנראה שהם שני עדים כשרים וראיתי בפי' ר"ח ז"ל שכתב כאן כלשון הזה ואתינן לאוקומה בדין שטר כיס היוצא על היתומים דפליגי דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה מן היורשים פי' מחצה שהיה עליו מלוה אבל הפקדון אמרי' (דאלמלא) אילו היו מורישם טוען שנאנסו או החזירם וטענתו טענה וזה הלשון מותמה היאך הזכיר בטענת נאנסו שטרך בידי מאי בעי לפיכך אני לומר שהמקשה זאת הקושיא טעה בפירוש של שמועה וכך הוא מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ד נשבע וגובה כולו סבר מצי אמר ליה אם איתא דנאנסו או שהחזיר שטרך בידי מאי בעי מיד שנאנסו היה לו לבא עמי לב"ד ולתבעני להחזיר לו שטרו ואם אין אני מאמינו לישבע וליטול שטרו אין אדם עשוי להניח שטר פרוע או בטל על עצמו וכ"ש על בניו ושותק וכיון שלא עשה כן בידוע שלא נאנסו ושלא החזירם ולפיכך נשבע וגובה כולו אלמא בשביל טענה זו הפסידו היתומים נאמנותם ואע"פ שהוא בדין שיהו נאמנין כיון שהיה אבוהון נאמן וכיון שכן מחיים נמי אע"פ שאם אמר נאנסו אין יכול לומר שטרך בידי מאי בעי שהרי עכשיו הוא תובעו שיחזירנו לו מיהו אם אמר החזרתים לך יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי ואע"ג דאיכא מיגו ומר סבר יכולין אנו לטעון להם נאנסו ואינו יכול לומר א"כ מאי בעי שטרו בידי שפעמים שאין אדם מקפיד בשטר כשהוא ברשותו של חבירו לפיכך לא מיחה בו הלכך מחיים נמי אין יכול לומר אילו החזרתם לי שטרך בידי מאי בעי שאדם עשוי להניח שטר כגון זה ביד חבירו לפי שלא נזדמן להם ליטלו ודחי' לא דכ"ע לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי שאדם עשוי להניח שטרו ביד אחרים הלכך מחיים כשאמר החזרתיו לך נאמן והכא במאי קא מיפלגי דמר סבר אם איתא דפרעיה וכ"ש אם נאנסו מימר הוה אמר בשעת מיתה כשפיקד את ביתו כדי שידעו יורשין במה יסלקו בעה"ב מעל עצמן בטענת אמת ולא בדברים בטלים שכן דרך כל המומתין ומר סבר אימר מלאך המות הוא דאנסיה כך נ"ל פי' שמועה זו ויש לי סיוע בדברי רב חננאל ז"ל והוא פי' נכון וכמה דיו נשתפכו וכמה קולמוסים נשתברו בהלכה זו על חנם: