מלחמת השם על עבודה זרה לא:

כתוב בספר המאור וכן מ"ש הרי"ף במשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ליתיה להאי כללא וכו' דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה והוא הדין לככרות של בעל הבית בחמץ בפסח וכו' ואין כאן זכר לתערובת חמץ מין במינו או שלא במינו על ידי בילה וערוב הטעמים: אמר הכותב זה אמת לא חלק רבינו הגדול עליו לפי דעתי אבל כך אמר ליתיה להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ואיסורו בכל שהוא כיוצא באלו דהיינו דבר שבמנין כגון ככרות של בעל הבית ומפורש הוא בגמרא דתנא דידן לית ליה איסור הנאה בחמץ בפסח כדאמרי' וליתני אגוזי פרך ורמוני באדן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה ופריק הא תנא ליה התם והדר אקשי' בשלמא הנהו קתני התם אלא ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח ליתני דהא התם לא תני אלא הראוי לערלה ולכלאי הכרם אבל חמץ בפסח לא תנא והוה ליה למתנייה הכא ופריק מאן שמעת ליה דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה רבי עקיבא וכו' כלומר אנן לא סבירא לן כרבי עקיבא דאמר אסור בהנאה ומשום הכי לא תנינן לה הכא ור' עקיבא הא אמר בכלאי הכרם ככרות של בעל הבית. והוא הדין דהיה אומר הכי בחמץ והוי יודע דמתני' דהכא ר' מאיר היא דאמר את שדרכו לימנות מקדש ומשום הכי מקשי' ככרות של בעל הבית דלא גרעי ומשער נזיר דאילו לרבנן הא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית אפילו בכלאי הכרם שהם ודאי איסורי הנאה:

כתוב בספר המאור מקומות חסרים בהלכות נראו בטעות ידי סופר ואולי יצאה הטעות מיד הסופר הראשון כי נמצא החסרון הזה בכל הנסחאות שבאו לידינו: אמר הכותב הנני בא למלאת רישך ומחסרך כאיש מגן בבבא קמא בפרק מרובה שכתב רבינו ז"ל גנב וטבח ביוה"כ משלם תשלומי ד' וה' ואמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא והא קי"ל דאינו לוקה ומשלם אמרי דבי ר' ינאי משמיה דר' יוחנן בטובח על ידי אחר אמת הוא שלפי ענין הגמרא חסר משם כל מה שאומר בגמרא הא מני ר"מ היא שעל הברייתא הזאת שאמר בטובח ע"י אחר ולא על משנתינו אבל כבר למדנו מהלכות רבינו ז"ל שנהג כמה פעמים המנהג הזה לילך בדרך הפסק בקצר ולתפוס לעצמו לשון הגמרא שלפי גמרא זו משנתינו דקתני מכר בשבת וטבח ביוה"כ על כרחנו ר"מ היא ובטובח ע"י עצמו ואינה הלכה דקי"ל אינו לוקה ומשלם אבל מאחר שלמדנו מדבריו של רבי יוחנן שהטובח ע"י אחר חייב בחול וה"ה לשבת העמיד רבינו ז"ל טבח ביוה"כ חייב בטובח על ידי אחר לא ע"מ שתדקדק אבל בשבת פטור כמו שסברו בגמרא אלא על מנת שתאמר יוה"כ בטביחה ע"י אחר חייב וה"ה לשבת ושבת במכירה חייב וה"ה ליוה"כ ותנא קולא בקולא וחומרא בחומרא ואידך דקתני בסיפא טבח בשבת ואינו משלם ד' וה' בטובח ע"י עצמו היא וה"ה ליוה"כ ומכיוצא בזה שכתבן רבינו ז"ל בהלכה שלא על תנאי לדקדק מה שדקדקו מהן בגמ' במס' שבת בפ' חבית דתנן הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' ואתמר עלה בגמרא קתני מי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף אפילו לכתחלה שפיר דמי מני ר"ש היא וכולה כדאיתא בגמרא ופסקה רבינו ז"ל בהל' על מנת שלא תדקדק ממנה מכלל דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחלה דקי"ל בחמין אסור בין בכלי בין בקרקע וכן ביבמות בפ' האשה רבה ת"ר זו דר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה ובגמרא דקו עלה ונימא אין ממזר מחייבי לאוין האי תנא אידך תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוה ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר והברייתא כתובה בהלכות כמות שהיא ואם תדקדק ממנה מה שאמרו עליה בגמרא דחייא היא ולא נתנה ליכתב וכן במסכת ראש השנה כתוב בהלכות תניא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע וכו' לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע וזו הלכה היא ובלבד שלא תאמר כמו שאמרו בגמרא קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמי אף משמיע לעצמו כמו שביאר הוא שם בהלכותיו ובאותה מסכת אחת מן הדברים שתפסן לעצמו שלא על מה שנאמרו בגמרא דכתב איתמר נמי אמר רבי חייא בר גמדא אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין וזה אמור בגמרא על יוה"כ והביאה על ר"ה מפני שהוא אמת דבראש השנה בעיא בפני בית דין ועם בית דין הנה למדנו מאלו המפורשות שאין החסרון בזה וכדומה לו משגגת יד הסופר הראשון יזכר לחיי העולם ולא משגגת הלב אבל הוא קצור לדעת: