מקדש מלך על ספר הזהר ג:צא

הא ג' זינין הכא פי' שכתב הרב באוצ"ח שאור אחד יוצא ללאה ושני אורו' יוצאי' לרחל מאימ' וזה דוקא כשבאים מוחין דאבא לזעיר עם דאימא. אבל כשאין בזעיר אלא מוחין דאימא אזי נעשה מהם ח"ו ג' קליפות. שאת נגד האור של לאה. ספחת ובהרת נגד השנים של רחל עכ"ל. וז"ש הזוהר הא ג' זינין הכא צרעת סגירו סגירו בכולא. דהיינו כשנסגרים אורות דאבא ואינם יוצאים לזעיר אזי הוי נגע. וכתיב והובא אל הכהן פי' שע"י כהן של מטה ימשיך מוחין דאבא ומתבטל הנגע:

אבל אינון דאתחזון לבר פי' אחר שהזכיר הסוד בתוך דבריו חזר אל הפשט דהיינו אם יהיו בעור האדם ולא בפניו אינו טמא מוחלט. אבל אם וראהו הכהן אזוטמא אותו: א"ר יוסי מנלן. פי' צריך להביא ראיה בהדיא כי מוראהו הכהן אין הכרח: אי ההוא תוכחת מאהבה וכו'. פי' כשהיא תוכחת מאהבה אזי מסותרת מבני אדם ושיעור הכתוב טובה תוכחת אע"פ שהיא מגולה אבל איזה היא תוכחת שמאהבה זו שהיא מסותרת מבני אדם:

תחות תותביה פי' תחת בגדיו: יקטרגו בכו. פי' כי בניו חכמים גדולים ויוכיחו אתכם על עון זה שאמרתם לי ודאי חטאה איהו: מן מייא ואשא ורוחא. פי' מקבלת מחג"ת: והאי נטיל כל משח ורבו דלעילא. פי' יסוד הנק' כל יש בו כללות המוחין דאו"א הנקרא משח ורבו: ואתמלי וכו'. כפל ד' לשונות אלו לפי שהיסוד מושך הטיפה מהמוח שיש שם חו"ב חו"ג ולכן אמר ואתמלי מצד החכמה. ורוי מצד הבינה ואתמלי מצד החסדים ורבי מצד הגבורות: