מקדש מלך על ספר הזהר ג:תטז

ה"ג והוא אתי לאתערבא בהדייהו ופי' בתמיה ור"ל שהקב"ה צוה אותנו לא ימצא ב'. והוא אתי לאתערבא בהד יהו אלא ודאי נופל וגלוי עינים הם עזא ועזאל. ובזה תירץ למה בלעם לא ראה המלאך לפי שהוא רשע. כסברת ר' יוסי דלעיל:

ומ"ש נופל וכו' קאי על עזא ועזאל שהם מלאכים טמאים:

בההוא אורחא דהוה אשתקע בגווא פי' באותה הטומאה שהיתה משוקעת בתוך האתון. והמלאך בא לסתור אותה הטומאה וז"ש בסמוך לאפקא לה מההוא אורחא דאטען בה. ואי איהו נפיק לקבליה דבלעם פי' ואזי לא יקשה לנו מאי בעי חרבא דהיינו כמ"ש ז"ל שטעם שהמלאך שלף החרב לבלעם כדי לומר לו אתה תפסת אומנות ישראל שאין כחם אלא בפיהם לכך גם אני אתפוס אומנותך ולכך לא קשה אלא אמאי חמאת אתניה כיון שלא בא בשבילה. ותירץ אלא לכילא אזדמן. ולפ"ז טעם שהביא החרב משום בלעם והאתון שראתה אותו. כדי לסתור ההוא אורחא דאטען בה ובלעם לפי שאינו ראוי לא ראהו תחלה כמ"ש הזוהר לעיל שלא היה רואה אלא עזא ועזאל. ואין להקשות למה לא תירץ הזוהר לעולם לא נפק אלא לקבליה דבלעם כדרך השני וטעם שלא ראהו מפני שאינו ראוי. דא"כ עדין קשה אמאי חמת אתניה דמה שייכות יש לה כיון שלא בא אלא לבלעם. לכך מתרץ לכולא אזדמן וכו'. ה"ג ולאו ברשותא אחרא דלעילא:

אמאי כתיב ואך את הדבר אשר אדבר פי' דמשמע שמלאך ה' היה מדבר עמו. ותירץ בשביל כבוד ישראל דיבר עמו עתה מלאך רחמים. ומ"ש דאי תימא דק"בה וכו' פי' בא למעט שלא נאמר שהקב"ה אמר לו ואך את הדבר. אלא המלאך דביה עסיק קרא הוא שא"ל כן וח"ו שידבר עמו הק"בה ולכך הקשה הא כתיב ויאמר אלהים דמשמע שהוא הקב"ה. ותירץ דאלהים דהכא הוא ס"מ: