מקדש מלך על ספר הזהר ג:שלז

כד מחי בר נש מחא איתער וכו' נ"ב הבן רז זה כי ע"י הכאת המטה בסלע נדבק קול הנחש באותה הברה ההוא קלא ולא קלא אחרא. פי' קול הנחש הוא שמתעורר בהכאה. ולא הקול של חיה ומת. בההוא קלא ממש לא אתער קלא דהאי נחש וכו' פי' בקול האדם כשצועק אינו מתעורר קול הנחש אלא בתר זיניה דהיינו בהכאה, אוב מארץ יובן במ"ש האר"י ז"ל בלקוטים וז"ל. והנה במות הצדיק נר"ן דאצילות עולים לאצילות. ונשמה דבריאה עולה לג"ע העליון ורוח דיצירה עולה לג"ע הארץ ונפש דעשיה אשתארת בקברא. וכשנתעכל הבשר עולה הנפש גם היא למעלה. ונשארת ההוא הבל דגרמי שוכנת על אינון גרמי דאישתארון בקברא כנז' בפ' שלח וסוד הענין כי הנפש שהיא ממוחין דגדלות דעשייה היא עולה למעלה אחר עיכול הבשר. והבל דגרמי שהוא ממוחין דקטנות דאלה"ים זה נקרא הבלא דגרמי ונשאר תמיד בקבר עד תחיית המתים כי להיותו סוד דינים יש בו תמיד אחיזת הקליפות ואינו יכול להפרד מהגוף לעלות למעלה וז"ס הנז' בפ' שלח לך על הבל דגרמי אמר ודא הוא אוב מארץ וכו'. וע"ש כי הוא הבל דגרמי סוד הקטנות ויש כח לקליפה להתאחז בה. ובעלת אוב אינה יכולה להעלות רק אותה הבחינה של הבלא דגרמי עכ"ל. ובזה מובן לשון זה. דעיינין גוונין דהאי עלמא. פי' כמ"ש בפי ויחי שהעינים של האדם הלובן שבהם רומז לים אוקינוס שמקיף את כל העולם וכו' ע"ש אסתים מניה האי עלמא חיזו וכו'. כפל הענין במלות שונות. ור"ל כיון שנסתם ממנו עוה"ז לכך אסתימו עינוי בשעת מיתה. א"ל יוסף אמאי וכו' פי' ר"ש מקשה לרוחות הנז'. ה"ג ויוסף חי תראה א"ל ישית ידו ול"ג אבל. ה"ג מאן דבעי למשאל מה דאצטריך וכו'. לאתבא לחיזו וכו'. נ"ב תחיית המתים. טלא יבטל ליה פי' שהטל מבטל כל העצמות עד שנעשו עפר. וישוי ליה בההוא טלא. שע"י הטל זהו תיקונו כדי שיעשה אח"כ גוף חדש וז"ש וישוי ליה וכו' כקדמיתא שר"ל קודם התחיה: