מקדש מלך על ספר הזהר ג:רצז

כגוונא דקדושה עילאה פי' כמו שהזעיר נק' בן בכור כך ישראל קראם הקב"ה בני בכורי: וכל בכור דלעילא ותתא נ"ב בכור אדם דכורא בכור בהמה נוק' עכ"ל והם דכורא ונוק' דס"א. ועל דא לא בעי קב"ה מלאך וכו'. פי' כיון שהק"בה הרג בכור דכורא ונוק' דקליפה. אי אפשר למלאך לעשות אלא הקב"ה שהוא מושל בכל:

ידע לאבחנא פי' שאי איפשר להבחין בין טיפת הבכור לשאינו בכור אלא הק"בה. וזהו שחדש בטעם ב' שלפי' הא' הטעם הוא שאין מלאך שולט בעילא ותתא. ולטעם זה לפי שאינו מבחין וכו'. ומ"ש ולאו אינון ברשותא דשליחא אחרא. פי' חוזר לטעם ראשון: שירתא אחרא נ"ב הלל דאכילת פסחים:

רוח צפון נ"ב הם הגבורות שביסוד נוק' נ"א שביסוד דאימא. ולכך נק' רוח צפון כי הם בסוד ההוא רוחא דשבק בגווה. ולכך נק' רוח ונק' צפון. כי צד צפון הם הגבור' כמ"ש מצפון תפתח הרעה. והתעוררות גבו' אלו הם לזווג יעקב ולאה שאחר חצות. ואז כתיב מצפון זהב יאתה לזווג:

בגין דאיהו רשימא קדישא: נ"ב הר"מק כתב בג' טיפות הם ג' יודין והם שם ב' דע"ב ו' ו' ו' י' י' י' ולי נראה שהציור הוא כזה # ה שהם בסוד ה אחרונה דהו"יה בסוד נערה עכ"ל:

וה' הוא ובית דינו: פי' מ' וחילותיה ולכך כיון שהחילות היו שם לכך כתיב ולא יתן המשחית:

כגוונא דא ע"ג מדבחא פי' זריקת דם שע"ג המזבח:

ובמה בשופר פי' בשופר שבעו"הז כדי לעורר שופר העליון שהוא אור מקיף דז' תחתונות דבינה כמ"ש בס"הכ וז"ש לאחזא' שופר ולאתערא שופר אחרא ומ"ש ואנן מפיקין בההוא קלא וכו'. פי' שאנו מוציאים בשופר שבעו"הז תקיעה ושברים שהם. רחמי ודינא כדי לרמוז שגם השופר העליון שהוא אור מקיף דז"ת דבינ' מוציא הקולות שהם ז"ון הניתנים בו: וז"ש כמה דהאי שופר עילאה אפיק קלא דאיהו כללא חדא שהם ז"ון שנכללים יחד ועיין בדרוש השופר. נהרין מהאי גיסא ומהאי גיסא. נ"ב ר"ל ב' הקוים ימין ושמאל כולם נהפכים לרחמים:

כדין באור פני מלך חיים נ"ב יובן במ"ש האר"י ז"ל כשיתאדמו פני התוקע יכוין שמאיר פני אריך לזעיר ואז פני זעיר מאירים וזהו באור פני מלך חיים:

כדין בוצינין עילאין נהרין פי' ספי' ז"ון מקבלים הארת מא"וא שהם שמן וקטרת ששמן הוא אבא וקטרת היא אימא וז"ש הה"ד שמן וקטרת שהם א"וא ישמח לב שהוא זעיר הנקרא לב לפי שיש בו ל"ב נתיבות חכמה וכן המ' נק' לב לפי שיוצאת מכנגד הלב דזעיר. דהא אורייתא דאיהי כללא. פי' שהתורה כולה מליאה סודות ואע"פי שהראה בשום פסוק שנראה שהוא סיפור בעלמא. עכ"ז לא אתי על ההוא סיפור שאתה רואה בעיניך אלא עוד יש בו סוד: לאחזאה ודאי לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הסוד שהוא הכלל כשאר כללות התורה שכולה סודות. וזש"ל אלא לאחזאה על ההוא כללא עילאה דאורייתא דהיינו הסוד. א"נ י"ל אע"ג דנפק מינה וכו' לא ללמד ע"ע וכו'. פי' שפסוק זה יש בו סיפור ויצא מכללות התורה שהיא דינים והלכות. ודאי לא ללמד על עצמו שהוא הפשט אלא ודאי יש בו סוד: וכיון שזה יצא מכלל דיני התורה יש בו סוד. גם על התורה כולה אע"פי שהיא דינים והלכות יש בה סוד: