מקדש מלך על ספר הזהר ג:רמז

אלא כמה דכתיב למעול מעל בה' פי' והיינו שייכות פרשה דלעיל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וכו' עם פרשת סוטה דהתם כתיב למעול מעל בה'. והכא כתיב ומעלה בו מעל ודרז"ל ב' מעילות א' בבעלה וא' בהקב"ה. אלא הא אוקמוה פי' ב"פ איש היינו באיש של מטה ובאיש של מעלה שהוא הק"בה. דכהנא אסיר ליה בדינא. פי' הזוהר סבירא ליה דשחיטת קדשים אסורה בכהן אלא זר שוחט מפני שהכהן אסור לעשות דין. אבל רז"ל ס"ל דאפי' זר שוחט וכ"ש כהן אלא לאפוקי מקבלה ואילך שאסורה בזר. קמ"לן קרא דשחיטה מותרת אפי' בזר: בשבע ברכות נגד ז"ק שמהם מתברכת המלכות:

איש איש מאי האי לגבי האי כי ומעלה בו מעל מיותר דהו"לל כי תשטה אשתו ושכב איש אותה ומה שייכו' יש למעילה. ומשיב כמה דכתיב וכו' ירצה שהכוונה להסמיכה לפ' דלעיל למעול מעל בה' שהוא הנשבע על שקר שחוטא בשם ה'. אף זו חוטאה נגדו ולכן ס"ת "כי "תשטה "אשתו "ומעלה הוא שם הוי"ה. וג"כ סופה לישבע על שקר למעול בה': בחד סגי דאי למר"זל שפוגמת גם בה' איש מלחמה. די במ"ש ומעלה בו מעל וכנז':

איש דאיהו איש ירצה שכוונתו להמשיך נשמה קדושה בזווגו. וגם מיסוד הנוקבא הנק' בור שה"ס דין ולבסוף נעשה באר בנוזלים מן הזכר לתוכו. ואז הוא איש בעלמא שכן ראוי שיקראיהו העולם שהוא איש ולא בהמה. ואיש ואשתו שהוא מיוחד בה ואוהבה. שאז אם תשטה היא נענשת. וכמ"ש בפ' ונקה האיש מעון וכו'. חד לכנסת ישראל וכו' פוגמת בשני יחודים של קדושה. א' הוא תמידי והיא כנסת ישראל ששם זה מורה יחוד עצום דז"ון כי שם ב"ן כשמקבל משם מ"ה אז יש א' בו"או שלו ועולה ג"ן כנסת ישראל גי' כח"ב גג"ת נהי"ם. הרי שהיא נעשית גן לכל הי"ס. וחד לבעלה הוא ענין אותו רוחא דשרי בגווה מרוחניות נפשו. בג"כ והביא עליו מוטל להביאה להשקותה. כי כן סוד השמות הנכתבים להמחות הם שנים. א' ישר שה"ס הזכר. וא' הפוך שה"ס הנקבה וכדלקמן. רזא דמלה. דסתם כהן משמש אחוז ביסוד זעיר וממשיך לה השפע ממנו:

ושחט אחרא אע"ג דאמרינן שחיטה בזר דמשמע דסתמא נעשית בכהן אלא שהיא כשרה בזר. מ"מ ס"ל לר"א שהיא מצוה והכי מוכח ממתניתין דפסחים שאט ישראל וקבל הכהן. ואפילו במצורע תנינן בפרקא בתרא דנגעים בא לו אצל האשם וסמך שתי ידיו ושחטו וקבלו שני כהנים את דמו. והטעם לזה שאע"פי שהשחיטה היא הכנה לקרבן. מ"מ רוב הדם הנשפך יוצא לחוץ ויש בו אחיזה לחיצונים משא"כ בדם המתקבל בכלי שנקרב לקדושה ומתקן את הנפש. וגם לפי הפשט כל הוצאת נפש היא פעולת דין. ואת אמרת והביא וכו' שבודאי חושדה למזנה והיכי מביאה להעשות בה דין. ואין זה כדאי לכהן פן יפגום מקור שרשו שהוא החסד. אם יפעול דין ימשיך דין על החסדים. מתברכן בכ"י. שכל א' מהן מושרשת במ' וכשהיא מקבלת שפע יגיע חלק לכל הנשים:

בז' ברכות בס"הכ פי' שהב' ראשונות הם בשני יסוד ת דא"וא שהם בת"ת זעיר וה' האחרות הם בתנה"ים דזעיר שמהם כל בנין רחל כנודע. ואחידן בה וכו'. ירצה שכח וסגולת הז' ברכות גורמת לה אחיזה פרטית בכל כ"י כמו שהברכות הם בכל קומתה. משא"כ קודם נישואין שאז אין אחיזה אלא לפי בחי' נשמתה אם בחסד אם בגבורה וכו': לאתקנא מלי דמטרוניתא נל"עד לדייק שתחלה וסוף אמר מטרוניתא. ובאמצע אמר כנסת ישראל והענין שמטרוניתא סודה בכתר מלכות שכל עצמו לא נעשה כי אם מן החסד המאיר בת"ת כנודע. אי נמי ירמוז לכח"ב שלה שבהם מאירים ג' חסדים וכן כהן מלא כ"ף ה"ה נו"ן גי' רי"ו ג' פעמים חסד. והכהן המוכתר בכתר כהונה עיקר סגולתו להאיר בכ"חב שלה. ולכ"חב שהוא הראש שלה קורא מטרוניתא. ולכל הפרצוף קורא כנסת ישראל. לאסגאה שלמא כמר"זל לשים שלום בין איש לאשתו. ולאסגאה חסד שתרבו החסדים ויתפשטו בכל כנסת ישראל ואל זה היתה כוונתו העיקרית ולכן היתה הפעולה במים שסתמן בחסד:

אסגי שלמא בהו באיש ואשתו ואפשר שהוא מברך אותם: דמתעברא בברא דכר שבריבוי החסדים מתרבים זכרים בעולם. ואתעביד שלמא על ידו. כלו' שלכן היתה הפעולה על ידו ולא ע"י הלוי כי אין לו כח לזה:

ההוא שמא קדישא ואע"פי שהן ב' הוי"ות אינו אומר אינון שמהן משום שהדין עושה הוי"ה ההפוכה כדלקמן. ולכן נאמר בתת ה' את יריכך נופלת ולא אמר תפול יריכך ותצבה בטנך שהית' קללה מאת הכהן ודוק כמ"ש שב' הוי"ות היו א' ישרה וא' הפוכה וזו היא הב' שהיא השולחת הקנלה. ומ"ש יתן ה' אותך לאלה כוונתו על הישרה. ור"ל יעזוב שתהיה לאלה כלו' מדת חסדו לא תאחז במשפט לשלא יעשה דין אלא החסד יסתלק וכדלקמן. ובזה דייקא מה שהיה נראה דהו"ל להקדים תחלה בתת ה' את ירכך וכו' ואח"כ יתן ה' אותך לאלה שכך הוא הסדר שאחרי העשות העונש ישאר הזכר ממנו. אלא הטעם כי אם לא יסתלק החסד לא יוכל הדין לפעול וכמ"שה ואברהם שב למקומו ואח"כ ויבואו ב' המלאכים סדומה. ת"ח כהנא לא עייל וכו' זהו סיום ענין הדרוש שאמר שעיקר כוונת הכהן היתה לטובה. ומוכיח מהקדמת דבריו לפתותה שתודה ולא תשתה ולא תמות ושתעשה לכבוד ה' הגדול שלא ימחה בעבורה. ואם היא עומדת חזקה בדבריה שלא נטמאה ואין לה פחד שתמות כי טהורה היא. אז האדם רואה לעינים ויחשוב ודאי שהיא טהורה כי יקשה להאמין שהאשה שמטבעה רכת הלבב תתאמץ כ"כ. וא"כ בסברא זו הכהן מתחיל לפעול המעשים עד שמיגעה ומנוולה כדי שתודה ואם היא סובלת הכל נראים הדברים שהיא נקיה ואפשר לומר שגם בקצת דבריו היה מכוין לטובה באומרו ובאו המים האלה במעיך לצבות וכו' שיתבאר שתתעבר שאז הבטן נפוחה ולנפיל ירך בשעת הלידה כדתנן שמשנפתח הקבר מצטנני' יריכותיה ואינה יכולה להלך ובזה יתיישב שבתחילה הקדים הירך לבטן מפני שהיא קללה. ואח"כ הקדים הבטן לירך לרמוז לברכה:

ולא היה אומרו בפי' שמא אע"פי שהיתה טהורה תרצה לשתות כדי שתתעבר או ירוח לה: