מקדש מלך על ספר הזהר ג:רמב

זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא: פי' דיעקב ולאה שנעשה בחצות הב': כדין זווגא דכולא אשתכח כחדא נ"ב זווג לאה ורחל הוא נעשה בעת העמידה זווג לאה בויעבור וזיוג רחל בנפילת אפים:

אימתי כשאין ברוחו רמיה פי' ובזה נתרצה קושיא דלעיל לפי שהנשמה היא מעידה על האדם כל העונות שעשה. ואם הוא צדיק שהנשמה לא עשתה שום עון ביום עליו הכתוב אומר אשרי אדם לא וכו' שר"ל שלא עשה שום עון שיחשוב לו ה'. ואימתי יהיה זה כשאין ברוחו רמיה דהיינו כשנשמתו עולה בלילה אין בה שום רמיה ושום עון כדי לחשוב לו:

וחבר הקיני וכו' ופי' הכתוב וחבר שהוא מזרע יתרו שנק' קיני וזהו שהביא ראיה כד"א ויאמר שאול אל הקיני ושאול היה מדבר עם זרע. יתרו וקראם קיני אלמא שיתרו נקרא קני ולכך שאל אמאי איקרי קיני. ותירץ והא אוקמוה דהיינו לפי דעבד קינא במדברא. וכפי הסוד יש טעם אחר לפי שקין נתגלגל ביתרו והיה בו טוב ורע וחלק הרע לקחתו אותה אומה הנק' קיני. וחלק הטוב נשאר ביתרו. וז"ל הרב בליקוטים דע כי יתרו הוא שרש קין וחבר הקיני הוא מיתרו ולכך נק' קיני שהוא קין. והנה קין היה מעורב מט"ור ונתברר אוכל מתוך פסולת ביתרו ושם נפרד הטוב מן הרע. והרע הלך אל הקליפות והטוב נשאר ביתרו וזהו וחבר הקיני נפרד מקין עכ"ל. נמצא ששני טעמים יש א' כפי הפשט וא' כפי הסוד:

ואיתמר דעבד קינא במדברא וכו' פי' עכשיו מפרש טעם הפשט שאמרו רז"ל ולכך אמר ואיתמר דעבד וכו'. ומ"ש נפרד מקין אתפרש מההוא עמא וכו'. פי' הוא כפי הסוד שכתבנו שקין נתגלגל ביתרו וקין היה מעורב טו"ר ונתברר אוכל מתוך פסולת והפסולת הלכה לקליפה לאותו עם שנקרא קני והטוב נשאר ביתרו וזהו שכתב נפרד מקין אתפרש מההוא עמא דהוה בקדמיתא והוא כדברי הרב שכתבנו:

רעיא מהימנא דאוקימנא לעילא. הוא בפ' בהר סיני דף ק"ט ע"ב פקודא לירא מן המקדש דהא כהן איהו מקריב וכו' יובן בהקדמ' אמיתית והיא כי עיקר עה"ד טו"ר הוא מהיצירה ולמטה בסוד ו"ה ז' מלכין ובהם עיקר הבירורי' אבל מ"מ גדולה מעלת היצירה מן העשיה כי היצירה חציה טוב וחציה רע והעשיה רובה רע. וידוע שארץ ישראל מושפעת מהיצירה וכל הבירורים הם מהיצירה ובפרט בזמן שב"המ קיים שאז בלי ספק היתה בחי' העשיה כלולה ביצירה נגד תנ"ה דזעיר דיצירה וכמ"ש הרב ז"ל בסוד מז"בח גי' א"ל הוי"ה:

ולכן הקרבנות היו מבחי' ד' חיות הקודש הכלולות בת"ת כמ"ש בסי זוהר הרקיע בפ' ויקר' דף קכ"א ע"א ועיין בפ' פנחס דף ר"מ ע"ב ולכן ר"ת ד' חיות שור נשר אריה אדם גי' קרב"ן והוא היה נעשה על המזבח שה"ס ראש מ' היצירה שכנגד ת"ת זעיר ולכן היה של נחושת שסודו בת"ת והיה ל"ב על ל"ב כי יציאתה מכנגד לב בעלה. ואולם דע לך שמלבד אלו הד' חיות שכלולות בת"ת עוד יש כנגדם בד' מקומות בח"ג נ"ה וכ"כ בהדיא שם בזוהר הרקיע. וגם צריך שתדע שמן הת"ת ולמטה הוא שיש עירוב דטו"ר כי שם גילוי האורות אבל משם ולמעלה כולו טוב ולפ"ז מיכ"אל וגברי"אל הנז' כאן הם דחסד וגבורה דיצירה והם העושים הקרבן ובעבור זה תראה שבפ' פנחס דף ר"מ ע"א אחר שדיבר בד' חיות של הקרבן. נמשך ודבר על הכהנים והלוים. שמזה תדין כי בחי' הכהן והלוי אינה בכללות שבת"ת. והנה כל הבירורין מסוד רפ"ח ניצוצין סוד ע"ב רי"ו גי' חס"ד גבו"רה. והם כהן ולוי ובסוד פרח מטה אהרן לבית לוי. ויתר ע"כ הקרבן בעצמו שבו בחי' ד' חיו"ת גם הוא סוד הרפ"ח ניצוצין. שהנה כל חיה סודה בחי' נפש כמ"ש בזוהר הרקיע הנז"ל וסי' נפש חיה. שה"ס כ"ג אותיות של מילוי המילוי דשם ב"ן בסוד חי"ה בכלל בה"מה כמ"ש הרב ז"ל. והנה הבהמות הטהורות הוא בחי' הטוב. שבקליפת נוגה כנז' במרכבת יחזקאל ובסגילת הקרבן ניתנות ע"ג המזבח שהוא ראש רחל דיצירה ששם ד' החיות. ואולם הקרבן נעשה על ידו שעל ידו מיתוק הניצוצין בסוד מ"ה שהוא החסד הממתק. אך ידעת שלכל מיני תיקון צריכות ב' מיני שפע אחד הוא הנמשך מבחי' החסד דחיציניו' העולמות והיא הנותן כח לשיעלו הניצוצות והעלאה זו היא ע"י הגבורות. ולכן הכהן מקריב הקרבן שהוא ההכנה לשיתעלה ולוי הוא גברי"אל צריך לנגנא להעלות בסוד השיר ואח"כ נשפע השפע הפנימי הוא מ"ש:

ורזא דמלה יומם וכו' כי כ"ג הוא באצילות וסגן בבריאה והדיוט ביצירה וזהו דמפרש בלשון רזא משום דחסד הפנימי גניז בפום אמה שהוא היסוד הנק' רזא. והוא כ"ג המשמש מטתו שלשלמה. דמי"כאל איהו כהן הדיוט למאריה. מיכ"אל גי' כה"ן ה'. ר"ל עבד לחסד ה' יומם. והנה הוא מבחי' החיצוניות שה"ס נפש כאמור ולכן הוא המקריב כנז': ועכ"ד דהדיוט איהו בא ליתן טעם שכיון שהקרבן הוא מכללות כל ד' החיות כנז' איך יש כח למי"כאל לבדו לעשותו שנראה שהיה צריך שיתייחדו כל הד' מג"אר לעשותו. לזה אמר מלך דחיות הקדש איהו ירצה שיש לו כח מעין של מעלה. כי חסד נק' יומם דכליל כולהו יומי וכמו כן מיכ"אל הוא מלך של כל החיות והוא כולל כולם וכח כולם בו. ויתר ע"כ:

וברכת הדיוט וכו' וכתב הרב שהדיוט הוא במ' וגי' שם בו"כו עולה ד"ל ושם זה מאיר בה כשהיא באחור ולכן אנו מכוונים בו בנתינת הצדקה בויברך דוד כדי להביא לה כח שתעלה מ"ן ותוכל להתתקן ולצאת מכלל ד"ל בבואה פנים בפנים. ועוד אני אומר ששורש מיכ"אל שבאצילות שהוא זעיר בעל החסד. הוא שם אהי"ה שעם נקודותיו גי' מיכ"אל דיצירה הוא הדיוט שהוא חילוף אהי"ה דהיינו שם בו"כו. והנה מיכ"אל הדיו"ט גי' קל"ה ואר"זל אע"פי שהיא קל"ה אל תהי קלה בעיניך כי יפה כחו לתיקון החיצוניות ואולם שלכן אר"זל מאמרם זה על ב' הדיוטות שברכו לב' גדולי עולם דוד ודניאל ומדכתב קרא ברכתם בא ללמדנו שעשתה פרי גם שאין כחם יפה בפנימיות אלא בבחי' שפע החיצוניות וכמו כן של מיכ"אל בבחי' זו שנק' הדיוט לגבי מאריה ותועיל ברכתו לשיעלה מ"ן וימשך הפנימיות. ובודאי שגם בו מתרבה שפע החיצונייות כגון בפירות הארץ וכל ענייניה. והאי איהו יומם יצוה וכו'. ר"ל שבזה מדוייק לשון יצוה ולא אמר ישלח וכיוצא אלא שהוא לשון צוות וחברה כלומר שיתחבר חסד עליון אל התחתון הפנימי והחיצון יחד. ודע כי שם בו"כו בריבועו עולה חס"ד שהוא המאיר במי"כאל שר החסד:

שירה עמי דא גבורה עכשיו ידבר על בחינת גברי"אל ודייק שירה:

בכור שורו וכו' ב' דיוקים הם איך אמר שירה דקאי אל ה' שהוא בעל החסד ואיך יתייחס לו השיר שהוא גבורה. וגם למה נכתב בה'. ולזה תירץ בשני הפסוקים דהיינו בכור שורו הנאמר ביוסף שהוא ביסוד. ופני שור שהוא בגבורה וידוע שבטיפת השפע יש חסדים וגבורות דהיינו עיבור ע"ב רי"ו. והנה מן החסד אל היסוד הם ששה מדות ולכן נאמר חסדו בו'. אבל מן הגבורה עד היסוד הם ה' וזהו שירה בה'. ובזה מתיישב הדיוק השני דכיון דמיירי בגבורה הנמשכת אל היסוד ממילא היא גבורה ממותקת ששם ביסוד נחברים יחד. ועוד כי שיר שרשו שור כנודע והענין לרמוז אל שם אבגי"תץ העולה שו"ר ובו אנו מכוונים בפ' עולת תמיד והוא חסד שבגבירה כנז' בס"הכ ושמעת מינה תרתי א' שה"ס הגבורה היותר ממותקת דהיינו החסד שבגבו'. והב' דגם מדה זו בבחי' הגבורות היא כוללת כל חברותיה דוגמת החסד. וכנז' במיכ"אל וגברי"אל שלוחיה. ולכן הוא מתייחד עם מיכ"אל להליץ יחד על ישראל ולכן גברי"אל גי' מו"ר הוא אברהם. וגם מו"ר דקטרת הוא בחסד כמ"ש בס"הכ וצריך לשורר וכו'. ואקדים מה שידוע שבחצות יורד כתר רחל לבריאה להיכל ק"ק וכתר שלה הוא מת"ת זעיר שבו אוצר התורה בשני יסודות א"וא אשר שם ולכן תיקון גדול לשכינה ללמוד אז בתורה המשמחת לב שהוא ממש שרש כתר המלכות ובודאי שמשם תצא אורה גדולה להאיר הכתר ההוא ולהיות לו כח לחזור לעלות קודם אור הבקר כמ"ש הרב. והסתכל שהרב הגיה מן לשלמא עד לאתעסקא. וממנו תלמוד שגם לת"ח נכון לומר אז תחנונים אחר לימודו:

יקיים קומי רוני וכו' בפ' בשלח דף נ"ד דייק בראש אשמורת לא כתיב אלא לראש. ופי' שם שאשמורות הם נ"ה וראש אשמורות הוא עליהם דהיינו בת"ת בשורש היסוד אשר שם. וכוונת הפ' לשכינה שתרון ותתפלל לאותו מקום ששם אורות א"וא. ואמר קומי שהוא התחלת התעוררות שלה בקום אח"כ בכח האור שתקבל משם. וכמו כן יתקיים האדם שיתן קיום וסיוע לשכינה בתפילותיו:

סליחות ותחנונים וכו' סדר הסדר הנכון והוא תחלה הסליחות הם הוידויים וכמנהג המקדימים הוידוי אחר העמידה והוא ע"פ הרב ז"ל שבזה מבטל כח המקטרגים. והתחנונים הם הזכרת מדותיו ית' כגון אל מלך יושב וכו' וכמרז"ל במר"עה דכתיב בו ואתחנן שסידר שבחו של הק"בה תחלה ואח"כ שאל שאלתו והיינו בקשות בגרוניה דאיהו כנור. הנה בגרון יש מציאות ג' מוחין דקטנות שהם ג' פ' אל"הים והם המעלים את הקול הפנימי בסוד השיר שהוא בגבור' ואם תצרף לג' אל"הים ט"ו אותיותיהם שעולים רג"ע ועם ג' כוללים גי' כנו"ר. וג' הבחי' הם רמז לפרצוף של אלו המוחין שהם ט' כענין צ' דצלם. לאפקא ביה קלא הוא האור הפנימי. ותחלה אפרש מציאות ענין זה והוא להעלות את יסוד אימא מן החזה עד למעלה בדעת ואז יוצאים ההבלים לחוץ בבחי' אור מקיף. וזה נעשה ע"י ייחודים בחיך עם הגרון שה"ס יסוד ומ' בבחי' אחת. וחו"ב בבחי' אחרת כמ"ש הרב ואז מאותם ההבלים יש הארה לנוקבא כנז' בסוד השבועה:

וגם יורדת הארה למטה לעולמות התחתונים כמ"ש בז' קולות של קבלת שבת והנה קול זה יוצא בשית כנפי ריאה. הם ששה חדרים שבעטרת יסוד אימא. והקנה הוא היסוד. ושית עזקאן הם ששה אותיות של מילוי ס"ג ודיא"וי שה"ס הבל היוצא. א"נ אפשר שהקנה ה"ס התפשטות הדעת דזעיר דאיהו ו'. ושית עזקאן הוא כללות שש קצוות שבדעת. ולכן אמר בשית עזקאן דקנה ודא ו'. כלו' ששניהם בחי' ו' דהיינו העזקאן במספרם שהם ו' והקנה בצורתו שהיא ו'. שית כנפי ח"ג תנ"ה וורדא יסוד. וקנה סודו ו' יסוד אימא שש קצוות שלה המתפשטים לו' כנפי ריאה עטרת אימא ופ"ו הן ל"ו וכל אי כלול מכולם. ו"פ ל"ו גי' רי"אה. ועוד ויפיק ליה מלבא וכו' גם שם ב' בחינות ו' האחד הוא ת"ת ו' של שם. והב' הם ו' אותיות מילוי ס"ג העולה ל"ז גי' לב"ה. שהוא לב בלשון נקבה כמ"ש מה אמולה לבתך. וממנו הב"ל מלמטה למעלה. ושם הוא סיום יסוד אימא. ומפני כך הלב מבין ששם מאיר האור בכח גדול. ואז יפוק בן מבי"נה מב"ן י"ה. ואקדים מ"ש בדרוש שלוח הקן שכאשר אימא רובצת תוך זעיר אז אותו אור נחשב כשל עצמו ושאז יש בו ו"ק בלתי מוחין ואז נק' אפרוח שיש לו גדפין. וכתוב שם משם הר"חו שהגדפין הם מוחין דמקיפים דיניקה עכ"ל. וידוע שמוחין אלו דיניקה הם שם י"ה דאלה"ים שקודם לזה היה מתעלם שם י"ה ואז כתיב נאלמתי דומיה. ואמנם בהשתלם מדריגת היניקה אז הוא מדבר. וזה בכח ו"ק שבו שלע"דן שהוא מילוי דס"ג שה"ס ו"ק בלתי מוחין שהם ד' אותיות הוי"ה ול"ז עם י"ה גי' ב"ן וז"ש יפיק ב"ן שה"ס ב' בחי' הנז' מבינה שהיא מסתיימת בלב זעיר ושאז היא מתחשבת כמוהו ונעשית ב"ן י"ה דאיהו ו' דאיהו אפרוח פי' ב"ן זה ה"ס ו' שבתוך ה"ה שאין לו ראש והוא ממש הנק' אפרוח כנז' שה"ס ו"ק בלתי מוחין. לאפוקי ו' של שם שיש לו ראש שה"ס פרצוף זעיר בשלימות אבל עכשיו הוא בחי' אפרוח ו"ק לבד שהוא מילוי גי' אלהי"ם והוא מילוי דס"ג שהוא הב"ל הפורח למעלה בכח מוחין דמקיפים שהם משם י"ה דאלה"ים כנז' בק"ש דשחרית וממנו שית גדפין בסוד מקיפין. יו"ד ה"י. י"פ ו"ד ק'. ה"פ. י' נ' הרי כנ"ף וגם אם תרבה מילוי דס"ג שהיא זה ודו"אוי ופ"ו דפ"ד וכו' יעלה אפ"רח ועם ו' אותיות אפר"וח:

ויסלק ליה וכו' יעלנו מהלב דרך התפשטות ו"ק שבדעת שהם שית עזקאן ונק' כן לפי שו"ק אלו בהם חתם ה' עולמו בסוד ו' צירופי יה"ו:

וב' כרסיין וכו' הם ב' המקומות למושב אימא והם הלב בהיותה רובצת והפה בהתעלותה וז"ש כסא כב"וד שעולה ל"ב הוא מרום שמתרומם מכח הראשון א"נ מפני הראשון כלומר שלהעשות מציאות ראש מתרומם הכסא כבוד. ולכן צריך שבכל דיבור שידבר האדם יהיו פיו ולבי שוים. וכ"ש בתפלה דהויא עבודה שבלב ושניהם רמוזים בפסוק א' ומפרשם ר"מ ממטה למעלה. גם שהם בפ' ממעלה למטה ואמנם מלחמה לה' בעמלק בה רמוז ל"ב "לה' "בעמלק. כי הלב הוא בת"ת שבו שם הוי"ה העולה כ"ו והוא המכניע הכבד שג"כ עולה כ"ו ושם בת"ת הוא כסא כבוד:

בר"מ דכסא גי' פ"ה והוא הכסא העלידן ה"ס י"ה ולהיות שעמלק הוא מאחורי הדעת והת"ת לכך נרמזו כאן ב' הכרסוון. כי השפלתו ומחייתו הוא בהבלים היוצאים משני הכסאות. הה"ד תקעו בחדש וכו' ירצה שלכן תוקעים בשופר ביום הדין להבעיר. השטן. והדר מפרש מאי שופר קנה ו'. שהקנה הוא חלול כשפופרת. וארוך כמו ו'. וה"ס התפשטות יסוד אימא מן הדעת עד תוכיות הת"ת ששם הריאה שפנימיות שלה הוא הקול שסודו ו': דסליק לגבי פומא שהוא ס"ג וכ"ב אותיות גי' פ"ה. ואף על גב דחמשה מוצאות הם בפה. אינו מונה של הלשון. דאינו משמש להוציא הקול אלא לדיבור: ושל הגרון היינו הקנה ולכן מבחין בחינות החמשה בשלשה מוצאות המשמשות לקול ואז ו' עולה אל ה' והו"ל וי"ו ה"י גימטריא הב"ל הוא הקול: