מקדש מלך על ספר הזהר ג:רמ

כלהו שלמין והאי חסרה דלא אית בה ו' נ"ב צ"ע שהרי גם באשרי חסר נ' וגם בכאן חסר ב"ק ולמה הקשה על ו' יותר מן ב"ק:

מעטר בטוטפי נ"ב לאו דוקא כי הציצית קודם:

בקדמיתא עובדא וכו' ז"ל הרב בס"הכ בקיצור סדר עליית התפלות בחול הכל כדי לתקן ד' עולמות אבי"ע ע"י מעשנו וכוונת תיקון זה הוא לתקנם במקומם עצמם לעשות שלא יתדבקו ויתאחזו בהם הקליפות אשר סביבותיהם כמו בלילה. תחלה כשאדם יטול ידיו יכוין כי הקליפות של ג' אחרונות דעשיה נפרדים משם מסוד החיצוניות:

אח"כ יפנה ובזה מתקן ג' אחרונות דעשיה הפנימיות שלהם וע"י טלית קטן פנימיות ג' אחרונות דיצירה וע"י טלית גדול מתקן חצוניות ג' אחרונות דיצירה. וממילא נתקנו חיצוניות ז' ראשונית דעשיה. וע"י תפלין של יד נתקנו חיצוניות ג' אחרונות דבריאה וממילא פנימיות ז' ראשונות דעשיה. וחיצוניות ז' ראשונות דיצירה. וע"י תפלין של ראש נתקנו חיצוניות ג' אחרונות דאצילות. וממילא נתקנו פנימיות ז' ראשונות דיצירה וחיצוניות ז' ראשונות דבריאה. אבל פנימיות בריאה אין צריך לתקנם וכן ז' ראשונות דאצילות בין פנימי בין חיצון אין צריך תיקון. וכן פנימיות ג' אחרונות דאצילות. הרי בארנו כל סוד המעשה. ועתה נתחיל בסוד הדיבור כמבואר בזוהר במדבר בדף ק"ך ע"ב וז"ל ת"ח רזא דמלה אע"ג דצלותא תלייא במילולא ובדיבורא דפומא. כולא תלייא בעובדא בקדמיתא וכו'. ונאמר כי עד עתה תקננו העולמות כדי לסלק מהם אחיזת הקליפות כדי שאח"כ ע"י תפלותינו נוכל לכלול עולם בעולם ולהעלותו למעלה עכ"ל בקיצור. ובזה מובן לשון זה ומ"ש ידכי גרמיה וכו' פי' ע"י הקרבנות אנו מעלים עשיה. וע"י הזמירות יצירה. וע"י היוצר בריאה. וע"י העמידה אצילות:

ואי פגים עובדא מילולא לא אשכח אתר וכו' פי' אם לא עשה המעשה תחלה כדי להרחיק הקליפות מאבי"ע שלא יתדבקו בהם. גם הדיבור לא הועיל כלום. כי היאך יעלו העולמות ע"י מלולא והקליפו' אחוזים בהם. וז"ש ואי פגים עובדא מלולא לא וכו': דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו השתא וכו'. מכאן מוכח כדברי הרב ז"ל שמיד אחר העמידה יתודה ויאמר ויעבור ויפול על פניו מיד ואפי' בב' וה' ולא כנוהגים לומר כל הסליחות בב' וה' ואח"כ ניפלים ע"פ. דהא כתב הזוהר דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו השתא בעי וכו' משמע שמיד אחר הוידוי נפילת אפים: