מקדש מלך על ספר הזהר ב:תכ

מעובדין טבין דעביד ב"נ בהאי עלמא מתעטרא וכו' ודאשתאר אתעביד מניה לבושין להאי בר נש וכו'. בח"י דף ס"ה כל מעשה האדם אשר בעפר יסודה הוא עושה היחוד למעלה ומאותו היחוד עצמו נמשך לו הארה ממנו כמ"ש בזוהר בפ' ויקהל בגין וכו' אשר משם ראיה ברור' כי העושה המצוה יהיה לו חלק ממנה כפי הבנתו וצריך להזהר שלא להחליף תפלות של שבת של זו בזו וכו'. כי בכל תפלה עולה במעלות יותר עליונות עד שבתפלת המנחה נאמר בה ושמרתם את השבת כי קדש היא היא עצמה נעשית קדש עליון בסוד חכמה בסוף וחכמה בראש ואין ראוי לקלקל הסדר:

להשקות את הגן ואוקמוה פי' שהנהר הוא יסוד דאימא מעדן הוא אבא להשקות את הגן שהוא זעיר. ועוד יש בו כמה פירושי' עז"הד אבל בהאי וכו' ר"ל עתה אנו מפרשים הכתוב ונהר שהוא יסוד שבגן יוצא מעדן מחכמה שבגן. להשקות את הגן היינו קרקע הגן שהוא מ' כמ"ש בשם הרב לעיל.

דהאי נהר דנפיק פי' יסוד דבינה דבינה דמ' דעשייה כמ"ש הרב.

באן אסר בעדן פי' חכמה דבינה דבינה דמ' דעשייה

רזא עילאה איהו פי' חכמה שבגן כמ"של בשם הרב.

דעדן עילאה קדישא פי' חכמה דאצילות שהיא נקרא עדן.

כמה דהאי נהר איתפרש ונפק מגו עדן לאשקאה לגנתא כתב הרב בדרוש הנ"זל ר"ל כמו שהנהר שהוא יסוד תחתון הוא כולל כל הד' בחי' ולכן מתפשט לד' נהרין בגנתא כן האי פתחא דאמצעיתא שהוא יסוד דדעת שהוא הרקיע גם הוא חד נהורא שם באמצעו ומשם יפרד ד' נהורין בד' פתחין האחרות עכ"ל. אבל בהגהות הר"חו ז"ל כתב לאשקאה לגנתא דלעילא הוסיף תיבת דלעילא ולפ"ז הכי פירושא כמה דהאי נהר היינו יסוד דאצילות נפק מגו עדן חכמה דאצילות לאשקאה לגנתא דלעילא מ' דאצילות שהיא לעילא מן בי"ע. הכי נמי מגו ההוא פתחא וכו'. הוא כמ"של שבזה אין חילוק בשני הפירושים: וההוא נהורא דאיתפשט לד' נהורין כמ"של שהאור נחלק לד' אורות בד' פתחים הנז' בד' אתוון דנציצין. פי' שהד' אותיות הנזכרו' הם בתוך האורות כמ"ש הזוהר לעיל נפיק מעדן ה"ג ור"ל שהאור שבפתחא דאמצעיתא הנז' יוצא מעדן שהוא חכמה שבגן.

אתר דזהרא נקודה וכו' פי' שבעדן שהוא חכמה שבגן שם מאירה מ' דאצילות. וההוא נקודה פי' מ' דאצילות:

והאי נקודה תתאה פי' מ' דאצילות.

איהי גנתא וכו' פי' אע"פי שנקראת עדן לגבי התחתונים נק' גן לגבי חכמה דאצילות הנק' עדן.

שמא דא איתפרש פי' על ענין זה מפורש הכתוב שר"ל עין זולתך לא ראתה לעדן שבגן חוץ מאלהים שהיא מ' דאצילות. וז"ש אלהים זולתך דא נקודה תתאה וכו'. אלהים זולתך דא עדן עילאה. זה פי' אחר בפסוק וה"פ עין זולתך לא ראתה למ' דאצילות חוץ מאלהים שהוא אבא הנק' עדן עילאה. כי אבא נק' אלהים ג"כ כמ"ש בפרשת בראשית בפסוק והמלך ישמח באלהים וכן כתב בספר אור ישראל.

דאיהו רזא דעלמא דאתי פי' אבא נק' רזא דעלמא דאתי ולכך לא אמר הזוהר דא עלמא דאתי וז"ש דאיהו אחיד לעילא עד אין סוף שאבא עולה לאריך ולעתיק עד שמגיע לא"ס ב"ה.

והאי נהר דנפיק מעדן לתתא פי' נהר שבגן:

ומלה דא איתפרש לעילא ותתא פי' מש"ה עין לא ראתה וכו'. איתפרש למעלה באבא הנק' עדן ואיתפרש למטה במ' דאצילות הנק' עדן ג"כ.

צמא מאינון צחוח פי' צמא לינק מאינון צחות.

ההוא נהר עילאה פירש יסוד דאצילות.

לגו גנתא פי' מ' דאצילות:

ה"ג בריחא דמייא ור"ל כשיושב אדם על הנהר ונכנס בו ריח המים של הנהר נפשו מתיישבת.

ה"ג דהא מעיקרא כגוונא דא נפקא ור"ל כמו ששורש הנשמה הוא מיסוד דזעיר הנקרא נהר כן יש לה נחת רוח כשיושבת על נהר המים:

בההוא עמודא נ"ב חוט השדרה:

כד בעי קב"ה פי' מ' דאצילות.

לאיתקנא וכו' פי' להתתקן ולהתקשט בנשמות הצדיקים שעולים בה בסוד מ"ן: ובזמני הם ר"ה ויו"הך וחגי הם ג' רגלים.

בר אינון נשמתין וכו' פי' כדי שלא יתביישו האחרים שלא זכו לעלות לכך אין שומעים הקול אלא הנשמות שראוי' לעלות.

מתכנשין תמן פי' בהיכל דרור.

ואלין תרין איקרון מכון הר ציון ומקראיה פי' ב' הקדמות אלו שאמרנו שהמלכות רוצה להתקשט ולכך ד' אנפין דנשר יהבין קלא וקורים לנשמות הראוים לעלות רמזם הכתוב במ"ש מכון הר ציון ומקראיה:

מכון הר ציון ר"ל שרוצה המ' להתקשט ולהתכונן ומקראיה ר"ל שנקראים הצדיקים לעלות למעלה ע"י אנפין דנשר נפקין כל אינון נשמתין. פי' שנשארו בגן שאינם ראוים לעלות. כדין נשמתין סלקין פי' הנשמות הראוים לעלות לגו עיגולא פי' עטרת יסוד דנוקבא שנק' עיגולא וכמ"ש בפ' בראשית בסוד עיגול' ורבועא ע"ש:

דסחרא בהאי נקודה פי' מלכות דאצילות:

כדון אלביש קנאה וכו' בהגהות הר"חו ז"ל הגיה מנהורא חד צדיק עילאה ונראה שכוונתו לפ' שיסוד דזעיר שהוא צדיק עילאה אלביש קנאה וקבל הארה מהאורות עליונים וז"ש הזוהר כדין אלביש קנאה מנהורא חד צדיק.

וסליק לה לגביה פי' כדי להזדווג עמה וז"ש ונהיר נהורא בנהורא אבל בספר ק"י בדרוש הנזכר כתב וז"ל מ"ש בפ' ויקהל כדין אלביש קנאה מנהורא דחד צדיק עילאה. פי' שהנשמות עולות שם דרך ההוא עמודא לפתחא דאמצעיתא עד העדן שכוא חכמה שבגן: וסלקין תמן מ"ן בסוד המחשבה ההיא וכדין צדיק דיצירה אריק בה מ"ד וז"ש בזוהר כדין אלביש קנאה מנהורא דחד צדיק עילאה כי יסוד דיצירה הוא נהורא מיסוד עילאה כנודע דשית ספירן מקננן ביצירה וההוא נהורא של צדיק עילאה אלביש קנאה בה להזדווג עמה עכ"ל: ולפ"ז כאלו אמר הזהר כדין אלביש קנאה נהורא דחד צדיק עילאה והיינו יסוד דיצירה ההוא נהורא של צדיק עילאה שהוא יסוד דזעיר. והיסוד דיצירה הוא שמזדווג עם חכמה דבינה דבינה דמ' דעשייה שהוא עדן שבגן. ולפי פי' זה שבספר ק"י מש"ל עד דסלקי לגו עיגולא דסחרא בהאי נקודה. פי' שעולים הנשמות בעטרת יסוד דחכמה שבגן הנקרא נקודה שעדן שהוא חכמה נקרא נקודה. כל מקום לפי מה שהוא וע"ש בספר ק"י באורך רקיע דלתתא נ"ב יסוד דזעיר.

ע"ג חיון נ"ב שבמלכות:

ומתמן איתפשט וכו' פי' מיסוד נתקנה המ'

רקיע דלעילא נ"ב יסוד דאימא

ע"ג חיון עילאין פי' חגת"ם

ומתמן איתפשט וכו' פי' מיסוד דאימא נתקן זעיר:

חד איקרי קצה השמים פי' יסוד דאימא:

וחד איקרי מקצה השמים פי' יסוד דזעיר ועיין בפ' תרומה דף קל"ז ע"א:

אינון ד' חוון פי' ארג"מן:

דאינון רשימין עילאין וכו' פי' שהם גדולים יותר מהאותיות שרשומים בפתחים שהאותיות הם ענפים שלהם לבד.

הכי הוא ודאי פי' שהחכמה שבגן נק' עדן:

אבל כלא ורזא עילאה איהו פי' שעיקר עדן הוא חכמה דאצילות: