מקדש מלך על ספר הזהר ב:קפט

מאן הוא נחשא וכו' פירוש הרב בליקוטים שהוא הס"א הנקרא נחש':

דפרח באוירא הרב לא פי' מלת באוירא ומורינו פירש במ"ש הרב באוצ"ח שהקליפות הם בין אור מקיף ובין אור פנימי וז"ש דפרח באוירא שפורחים באויר שבין המקיף לפנימי. עוד נלע"ד לפי שהקליפות מדור שלהם במדברות שאין בהם יישוב אלא אויר לבד אמר בהו דפרח באוירא. א"נ לפי שהקליפות יונקים מיסוד דנוקבא הנקרא אוירא כנודע ומשם נפרדים וז"ש ואזיל בפרודא כמ"ש בפ' בא אל פרעה דהא התנין הגדול הוה נשיב על תהומא ועבר רוחא אחרא שהוא הדר ובטש בההוא רוחא. א"נ דפרח באוירא לפי שהחיצונים יונקים מיאהדונה"י שנק' אוירא כמ"ש הרב ועיין מה שנכתוב בדף ק"ה ע"ב ובפר' פקודי דף רמ"ו ע"ב:

אית נייחא לחד נמלה היינו הנשמה שהיא בתוך הקליפה כנודע דטיקלא עשיקת נשמתין וכיון שנשבר ונחלש כחו אית לה ניחא:

שרי בחבורא וסיים בפרורא פירש הרב בספר הליקוטים הנה המ' דאצילות היתה אחב"א עם זעיר מחוברת עמו וננסרה ואח"כ חזרה עמו פנים בפנים והס"א עשתה כן שהיתה אחב"א נוקבא דס"א עם בעלה. ואח"כ ננסרה אך כאשר ננסרה ונפרדה אז בא יום השבת ונשארה בפרודא ולא יכלה עוד להתיחד פנים בפנים וז"ס שרי בחבורא וסיים בפרודא עכ"ל:

נשרא דקא מקננא וכו' פי' הרמ"ק ז"ל נשרא היינו היבם שמייבם אשת אחיו שאינו בת זוגו וז"ש נשרא דקא מקננא באילן דלא הווה:

ומ"ש בנוי דאתגזלו ולאו מן בריין וכו' פי' שהבנים שהוליד היבם אינם נקראים על שמו אלא ע"ש אחיו המת. ולאו מן בריין שלא נאמר שהבריות גזלו אותם לכן אמר ולא מן בריין אלא דאתבריאו באתר וכו'. דהיינו שנולדו ע"י אשת אחיו שאינו שלו:

כד סלקין נחתין וכו' לקמן דף ק' פירש הסבא בעצמו שמדבר על הגוף הראשון שמת בלא בנים דנחתין ליה לגו אדמה ואתדן תמן ובתר סלקין ליה להאי תבל השתא נחית השתא סליק:

תרין דאינון חד פי' השני גופות הם נשמה אחת שרוחא קדמאה דשבק באתתיה הולך לגוף הראשון בתחית המתים ובההוא רוחא יקום ההוא גופא. ורוחא ערטילאה היא באה בגוף השני שהוא בן היבם וז"ש תרין דאינון חד:

וחד דאינון ג' פי' גוף השני יש בו ג' רוחות רוח דאעיל תמן ההוא פרוקא הוא במקום לבוש הגרים ורוחא ערטילאה. ונשמתא עילאה דאמשיך עליה קב"ה וזהו חד דאינון ג' וכן פי' הסבא עצמו דף ק':

עולימתא שפירתא דלית לה עיינין פי' האר"י ז"ל כי הזעיר יש לו ב"פ ק"ל שהם ה' הוי"ות דחסדי' גי' ק"ל וה' הוי"ות דגבורו' ק"ל אחרי' והם ב' עינים כי עין גי' ק"ל. אבל המ' אין לה אלא ה' הוי"ות דגבורות שהם גי' ק"ל עין אחת וז"ש דלית לה עיינין שנים: עוד פי' האר"י זל"הה וז"ל דע כי הכלה הכלולה נאצלה בין תרין דרועין ונמצא חו"ב שבה במקום חו"ג שלו וחו"ג שלה במקום נ"ה שלו. ונ"ה שלה אין להם על מה שיסמוכו ולכך רגליה יורדות מות ונאחזים בה הקליפות. וגם בראש שיש נ"ה הפטמיים הרמוזים בעינים אין לה ולכך צריך ליתן עינו בכוס של ברכה להמשיכם לה מהזכר העליון וז"ש בפ' משפטים דלית לה עיינין עכ"ל האר"י ז"ל בליקוטים:

בסבא דמשפטים השכינה עולימתא שפירתא דלית לה עיינין בסע"ה דף ע"ב ע"א כתב הטעם שהיא מסטרא דיצחק קאתיא בסוד ותכהן עיניו מראות. ובעינים שבה של דינים גדולים כנ"זל בפ' הסבי עיניך מנגדי. והדינים דעיינין יש יורדים להיכל זכות ונעשה מהם ע' סנהדרין עין תחת עין ששם מקום הדין והחשבון. אבל באצילות היא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. כי כל הדינים שבה יורדים לבריאה. ובפרט שידוע שמוחין דאלהים דקטנות יורדים לבריאה. ונשארה באצילות כולה יפה. ומו"ם שם אלהים אין בה. וזה שיעור הכתוב עיניך שהם הדינים גדולים הם בריכות בחשבון בריכות לשון בריכה שיורדים למטה כמים הניגרים ארצה להיכל זכות. מקום הדין וחשבון ושם הוא שער בת רבים. כי בעולם האצילות הוא רה"י גבוה עשרה שם מ"ה. ורחבו ד' אותיות הוי"ה. משא"כ עולם הבריאה שם מתחילים הקליפות שהם שער בת רבים. שבהיכל זכות שם מקום הדין והחשבון וכפי אשר נפסק שם לרעה ח"ו אזי לוקחים הקליפות כח מהגבורות ההם לאשר ולקיים כל הפסקי דינים אשר נפסק שם משא"כ באצילות יש שם מיתוק הדין. ותשלום הפסוק עד"ז ע"ש באורך:

(עולימתא) שפירתא דלית לה עיינין בח"י דף ע"א סוד מ"ש שלחן בצפון מנורה בדרום הם סוד לאה ורחל. מנרתא דסתימא היא לאה שהיא עלמא דאתכסייא שדיניה תקיפין ואנו ממתיקים אותה בדרום ונודע כי עיני לאה רכות יאין לפי שמאירים בה בעינים שלה נ"ה דאימא. משא"כ רחל שהיא עולימתא שפירתא וכו' כי אין מגיעין אליה נ"ה דאימא וע"כ היא רמוזה לשלחן. שלחן גי' ב"פ צדק"ה וצדקה היא מלכות בשתי בחינותיה בחי' לאה שבה ובחינת רחל שבה ולכן הוא בצפון דמסטר' דמנורה קא אתיא אבל לאה אע"פי שדיני' תקיפין מ"מ השמן של המנורה סוד נ"ה דאבא הכלולים בנ"ה דאימא. כי השמן שבתוך הזית הוא נ"ה דאבא והזתים עצמן הם נ"ה דאימא וכו' ואפשר שכינה אותה בלשון סתימא לפי שהארה הבאה אליה היא ג"כ סתימא דכל סתימין כדרך שסידר הרב בלשון התפלה יהא רעוא מן קדם סתימא דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין סתימא דכולא. דהיינו חוט הא"ס הנכנס תוך א"ק ומאיר בכל האצילות ומגעת הארתו עד לאה ורחל אלא שלאה שדיניה תקיפין אנו צריכין למתקה בשרש החסדים שהוא הדרום ועל זה כינה אותה סתימא. מפני שסתימא דכולא נהיר בה:

(וגופא) טמירתא ואיתגלייא פי' ביום היא גנוזה ובלילה נגלית לפי שאז עת שליטתה ופי' איהי נפקת בצפרא כמ"ש בפ' בשלח דף מ"ו כד אתי צפרא כדין מלכא ומטרוניתא בחדווא ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה:

אתקשטת בקישוטין דלא הוו פי' שהמ"ן שבהם מתקשטת המ' הם מהבירורין שנבררו ואותם בירורין לא היתה להם הוי"ה מעולם:

תרין אינון תלת פי' תחלה היה הסבא עם ר' יוסי הם שנים ועתה שבא ר' חייא הם ג' והג' הם חד כי האחדות בחברים:

אנא טייעא אתעבידנא ומיומין זעירין ז"ל הרב בס' ק"י דע כי מי שהוא צדיק וחסיד הרבה באים צדיקים אחרים מאותו עולם לגלות לו רזי תורה וז"ס כל העוסקים בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלים לו רזי תורה והבן שלא אמר ונגלים לו רזי תורה אלא ומגלים לו ע"י נשמות הצדיקים אחרים. וענין גלוי נשמת הצדיק לבוא אל האדם לגלות לו רזי תורה הוא באופן זה כי אין לך נשמה שאין לה לבוש א' הנקרא כסותה ונק' חלוקא דרבנן הנעשית ע"י המצות וכמו שמלאכי אברהם נתלבשו ונתגלו אליו כן אלו הצדיקי' מתלבשים בההוא חלוקא דרבנן ומתגלים לאדם לגלות לו רזי תורה ואמנם כאשר לא נשלם אז מתגלים הנשמה או הרוח או הנפש. אמנם אם השלים הצדיק כל שלימותו אזי נשמתו נעשית מרכבה אל הבריאה ואינה זזה משם אחר שהיא שלימה. והרוח אל היצירה ואינה זזה משם:

והנפש אל העשייה והיא הבאה ללמד רזי תורה לצדיקים אם הם משרשה וכשאינו מתלבש רק בחינת הנפש אזי נגלה אל האדם בחינת טעין חמרי כמ"ש בפ' בראשית ובפ' משפטים כרב ייבא סבא שאמר לר"א ור' יוסי בכל אתר דאנא אשכח רבנן אנא טעין אבתרייהו ודע כי אין יכולת בשום צדיק בעולם להתלבש בההוא חלוקא דרבנן אם לא שבתוך נשמתו יתלבש ניצוץ א' ממרע"ה עכ"ל האר"י ז"ל ובזה מובן לשון זה:

ברא חד זעירא לא ידענו כוונתו בזה ואפשר שרומז על הנפש כמ"ש הרב בסוד טעין חמרי שהיא נפש של הצדיק שיש בה ניצוץ מרע"ה וז"ש ויהבית ליה בבי ספרא דהיינו שע"י תורתו חובר נפש שלו עם ניצוץ מרע"ה ואו"א נקרא ספר כמ"ש בפרשת תרומה ע"פ השמים מספרים כבוד אל. ומשה גי' קפ"ד קס"א אחורים דאבא ופנים דאימא וז"ש ויהבית ליה בבי ספרא: ובעינא דאשתדל באורייתא כי כל מגמתו לזכותם דברי תורה וסודותיה כמ"ש הרב שלכך בא מאותו עולם:

ה' לי לא אירא וכו' כתב הרמ"ק ז"ל לפי שרצה לגלות להם רזי תורה לכך הזכיר ט' תיקוני דיקנא דזעיר שנרמזו בפסוקים אלו כי הדיקנא כופה הדינים והחיצונים:

כמה טבין וכו' ד' לשונות אלו נגד חו"ב חו"ג א"נ נגד פרד"ס א"נ נגד נרנ"ח שבתורה ויחידה נעלמת:

היכי אימ' קמי רבנן פי' שאינו דרך ארץ להתחיל עד שיתחילו הם:

אקרא אחרא סמוך לקמן בדף ק"א ע"ב נפרש כוונתו בזה:

ועל אורחא דא הוה איש כהן וכו' פי' איש כהן במ' והוא בחינת נפש. סגן בזעיר בכללותו והוא בחי' רוח. כהן גדול בינה והוא בחי' נשמה. כהן דלאו איהו גדול הוא בחי' חסד דזעיר כמ"ש לעיל ובת כהן דא נשמתא עילאה ברתיה דאברהם אבינו ש"מ כהן סתם הוא בחסד שהוא אברהם. וז"ש לקמן וע"ד אית נשמתא ואית רוחא ואית נפש שהסגן שהוא בזעיר וכהן דלאו איהו גדול שהוא בחסד דזעיר כולם בחינת רוח. וצ"ל בעוה"ז היאך היו ד' מינים אלו וי"ל דאיש כהן הוא כהן הדיוט. כ"ג כפשטיה סגן כפשטיה. כהן דלאו איהו גדול הוא הכהן שהיו מזמינים ביוה"כ שאם אירע קרי לכ"ג ישמש הוא. אבל אין לומר כהן סתם הוא מרובה בבגדים שלא נמשח בשמן המשחה כהני בבית שני. דההוא כ"ג ממש הוא: