מקדש מלך על ספר הזהר ב:קלו
Mikdash Melekh on Zohar 2:136 · מקדש מלך על ספר הזהר · free full Hebrew text
Open in the reader →בכללא חדא עילא ותתא פי' אצילות וב"יע:
וירא אלהים את כל אשר עשה בכל עובדא דבראשית וכו' נכתב על מלת אלהים מ' ולפי זה הוא פירוש אחר:
אלהים לעילא נ"ב בינה ולפ"ז וירא אלהים כי טוב היא בינה וירא אלהים את כל אשר עשה לפי פי' זה היא מ' שעשתה בי"ע.
ד"א כולא איהו אלהים חיים פי' עכשיו מפרש שגם וירא אלהים את כל אשר עשה הוא בינה כפי' קמא:
פי' א"א כי א"וא הם טמירין בגו ז"ון וא"א טמיר בגו א"וא כמ"ש בא"ז האי אב ואם כולהו בהו סתימין. ופי' הרב ז"ל באוצ"ח דרוש עתיק פרק א' בהו סתימין. פי' בתוך ז"ון ואינון סתמין למזלא קדישא. פי' א"וא גם הם סותמים לאריך עכ"ל. נמצא שא"א נקרא טמירו דטמירין וז"ש בטמירו דטמירין דהיינו בכח א"א אתרשים רשימו חד שהוא אבא. ולפי שאבא נעלם מאד לכך קרי ליה רשימו שאינו רק רושם לבד:
דלא אתחזי ולא אתגליא כפל הלשון להורות על גודל העולם הבא אי נמי לפי שיש באבא אור פנימי ואור מקיף מבחוץ ונגד אור פנימי אמר דלא אתחזי שאינו נראה לתחתונים ונגד אור מקיף אמר דלא אתגלייא. ור"ל אע"פי שהוא מקיף מבחוץ אינו נגלה לתחתונים אי נמי י"ל דלא אתחזי נגד אור פנימי שבתוך הכלי.
ולא אתגלייא נגד הכלי המקיפו: שכל פרצוף יש בו אור פנימי וכלי מקיפו ועליו אור מקיף מבחיץ כמ"ש הרב ז"ל:
ההוא רשימו רשים ולא רשים כתב הרב בס' הליקוטים שאבא רשים רשימין שהם ו"ק דז"א כשהיו באבא היו רשימות דקות כקרני חגבים ואחר שהיו באימא נעשו אותיות ולכך נקודת צי"רי היא באימא שציירה ז"א ולכ"א ההוא רשימו רשים. ומפני שהם דקות כקרני חגבים לכ"א ולא רשים שאינם נראים וכאלו לא רשים. א"נ מ"ש רשים ולא רשים ע"ד מ"ש לקמן קיימא ולא קיימא דקאי על אבא. ה"נ רשים ולא רשים קאי על אבא שניכר קצת אבל אינו ניכר הרבה:
מארי דס לתנו וכו' הם החכמים כרש"בי וחביריו בעלי דעה ועיניה' פקוחות להסתכל בקדושה ואפ"ה לא יכלין למיקם ביה באבא:
איהו קיומא דכולא יובן במ"ש הרב באוצ"ח דרוש המעקה וז"ל כתיב כולם בחכמה עשית ביאור הענין אע"פי שאבא מתגלה באימא ואימא בז"א אמנם עצמות אור אבא ממש מתפשט תוך אימא ואימא נעשית מעבר ודרך לעבור בה אור אבא לז"א דרך חלון שהוא פי היסוד דאימא נמצא שהאור עצמו אינו משתנה כלל:
וכן ז"א נותן למ' דרך חלון שהוא יסוד זעיר אלא שהוא חלון צר וז"ס כולם בחכמה עשית כי כל אור העליון הוא באבא ממש בהתרחבות גדול. ומשם ולמטה מקבלים ממנו כולם דרך חלון עכ"ל. וז"ש איהו קיומא דכולא:
ההוא רשימו איהו זעיר נ"ב י' ר"ל שאבא הוא יו"ד דשמא קדישא והיא קטנה מכל כ"ב אתוון להורות שאבא נעלם מאד:
ומ"ש דלא אתחזייא וכו' קשה שכבר אמרה חדא זמנא ואפשר שר"ל שאע"פי שהוא קיומא דכולא דהיינו שאור אבא מתגלה לאימא ולז"ון עכ"ז לא אתחזייא וכו'.
קיימא ברעותא לקיימא כולא פירוש עלה ברצון אבא לקיים הפרצופים שתחתיו ופי' מהיכן מקבל אבא הארה שבה מקיים הכל ואמר לנטלא מה דנטלא ממה דלית ביה רשימו שהוא א"ק שאפילו רושם בעלמא אין שם לרוב העלמו. ומ"ש ולא רעותא נגד עתיק. ומ"ש דלא אתחזי ה"ג והוא נגד אריך. ונכתב ע"ג דלא אתחזי קוץ היו"ד שהוא א"א כנודע:
ההוא רשימו בעיא לחפיא גרמיה פי' אבא רצה לעשות מלבוש כדי להתכסות בו ועבד ליה וכו'.
ההוא היכלא אפיק ליה מגרמיה יובן במ"ש הרב באוצ"ח פרק ה' דעולם התיקון וז"ל הנה מיסוד דא"א יצאו חו"ג והחסדים לקחם אבא והגבורות לקחתם אימא ואבא נתן ג"כ מהחסדים שלו לאימא ונעשה בה בחינת אור פנימי ואור חוזר לה לבדה ואור ישר וכו' ואינה לוקחת מאבא אור הימין רק אחר שנתערב בו ונעש' עצמותו ונתעבה שם. אז מתמציתו נותן לאימא קצת מהימין וגם כיון שהיא לוקחת אותו מעורב באור אבא וכבר אינו נק' בשם אור דא"א אלא בשם אור אבא ע"כ וז"ש ההו' היכל' אפיק ליה מגרמי' ר"ל שנתן לאימ' מהחסדי' שהם נחלקו ונתערבו עם אורות אבא ולא יחשבו רק אור אבא:
ומתח ליה מתיחו רב נגד אור פנימי שנעשה באימא מהחסדים שנתן לה אבא וסגיא נגד אור חוזר שנעשה לה ג"כ באור אבא ולפי שהוא גדול מהפנימי אמר וסגיא:
לכל סטרין פי' שמתפשט אור אימא לזו"ן ולבי"ע:
אוקיר ליה בלבושי יקר פי' נגד אור מקיף הגדול הנעשה לאימא מאור אבא:
פתח ליה נ' פתחין הם ה' חסדים שבאימא וכל א' כלולה מעשר הם נש"ב וכן ה"ג נמי הם נש"ב כמ"ש הרב בכמה דוכתי שה"ח וה"ג כולם נקר' נש"ב.
לגו בגו אתטמר ואתגניז ההוא רשימו פי' שאבא טמיר וגניז בגו אימא:
כיון דאתגניז ביה וכו' אתמלייא נהורא פי' שהבינה נתמלאה מאור אבא:
מההוא נהירו נבעין נהורין יובן במ"ש הרב בס"הכ אחר עירוב המוחין אבא כולו חכמות וחסדים דהיינו חכמה דאבא במקומה וחכמ' דאימא נעשית בינה דאבא. חסדים דאבא במקומם וחסדים דאימא נעשו גבורות דאבא. וכן באימא כולה בינות וגבורות דהיינו בינה דאימא במקומה ובינה דאבא נעשית חכמה דאימא. גבורות דאימא במקומם. וגבורות דאבא נעשו חסדים דאימא עכ"ל. ולכ"א מההוא נהירו שהוא אבא נבעין נהורין שהם החסדים הנקראים אור.
וניצוצין נפקין מאינון תרעין פי' הגבורות יוצאים מהגבורות דאימא הנקראים ן' שערים לפי שאימא כולה גבורות.
ונהרין כולא פי' מאירים החו"ג הנזכרי' לעולמות התחתונים:
ההוא היכלא וכו' לשון זה פירשו האר"י ז"ל עצמו בספר הליקוטים וז"ל הבינה נתלבשה בחסד דז"א ואח"כ הוציאה ה"ק דז"א כדי לעשות ז"א דוגמ' אור קדמאה תוכו חסד מטה כלפי חסד וז"ש בראשי' דהאי ימינא ביובלא שרייא ולפיכך נק' יומא דכולהו כי אינו עובר האור להם אלא דרך אור קדמאה. ונמצא כי הם ששה עמו והם ה' כי הוא עובר בכולם. וכיוצא בזה יתבאר בס' שמות בפרשת יתרו דף ס"ח בתוספתא ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען והיא בינה כנזכר שם וקאמר כי אינון שית יריען אינון ה' וכו' עכ"ל והתכת התיבות הם כך ההוא היכלא שהיא בינה אתחפייא בשית יריען הם ו"ק דז"א כי הז"א מלביש לבינה.
אינון שית יריען אינון ה' פי' שהחסד אין למנותו לפי שהיא מלביש לבינה ועל ידו עוברת להם הארה וז"ש לגו בגו אינון יריען קיימא חד מרקמא שהוא חסד דז"א.
בההוא יריעה וכו' פי' שאימא נתלבשה בחסד וע"י עובר האור לה"ק ולתחתונים וז"ש מיניה אשגח וחמי לכולא: פי' שאימא נתלבשה בחסד וע"י עובר האור לה"ק ולתחתונים וז"ש מיניה אשגח וחמי לכולא:
ההיא היכלא איהי פקיחא דעיינין איתא בזוהר ויגש על פ' כונן שמים בתבונה שאימא תדיר מכוננת לזעיר:
לכך כתוב כונן ולא כנן וכן כתיב ושמים לא זכו בעיניו וכו' ע"ש. נמצא שהבינה עיניה פקוחות להאיר לזעיר תמיד ולתחתונים וז"ש איהו אשגח תמיד לאנהרא לתתא. מגו נהירו דההוא רשימו ר"ל שאימא נותנת לתחתונים אור אבא שבתוכה כמ"של הרב בסוד כולם בחכמה עשית.
ההוא סוכלתנו חכמתא טמירתא פי' אבא טמיר בבינה:
בעו דבעותין פירוש שכל תפלותינו וברכותינו הם להמשיך מאבא לאימא ומשם לזו"ן. בסוד ברוך יסוד או"א. אתה חסד. ה' ת"ת. אלהינו גבורה וכו' נמצא שאבא נקרא בעו דבעותין. ולגירסת רעו דרעותין מובן במ"ש הרב על מ"ש הזוהר רעווא דרעוין וזה כללות לשונו כי חסד נקרא רצון בסוד נוצר חסד אותיות רצון וכל שאר החסדים נקראים רצון והנה העליון שבכולם נקרא רעווא דרעוין ר"ל רצון שכל שאר הרצונות נאחזים בו ומתגלה בהם ע"כ. ולכ"א על אבא רעו דרעותין שעיקר החסדים הם מאבא. וכל שאר הרצונות שהם החסדים נאחזים בו.
בריך הוא מטמיר דטמירו פי' שבא לו השפע מא"א הנקרא טמיר דטמירו כמ"ש. ע"כ שייך לתוספתא:
על תיקונא דדינין הכי איצטריך ז"ל הרב בליקוטים הנה סדום כפרו בדינים והיו בהם נשמות מקין והבל ומר"עה היה מתקן אותם. כי דור המדבר הם מבול הפלגה סדום. ולכך וישב משה לשפוט את העם לתקנם שנתגלגלו בם הסדומים והודו בדינים. ובפרט אם יבוא אותו הדין שעוותו אותו תחלה ועתה ידונוהו לאמתו ואמ"ל יתרו הניחא של הבל יתתקנו אבל של קין מי יתקנם שאתה גלגול הבל ולכן נתן לו עצה שירבה בדיינים כי אז יהיו גם של קין ויתוקן הכל מה שכפרו בדינים עכ"ל הרב. ובזה מובן לשון זה שיתרו הוא גלגול קין ולכך תיקן הדינים: