מקדש מלך על ספר הזהר א:סט

דא בסטרא דדא אתבריאו וכו' יובן במ"ש הרב בס' הדרושים וז"ל דע כי זווג הנעשה בבריאת העולם ע"י ת"ת ומ' להוציא אד"הר וחוה היה בסוד אח"בא וסוד הענין כי ודאי שאין מציאות זווג באחור אך הענין מובן במה שנבאר בקיצור מציאות מ"ן מה מציאותם וכו' ואח"כ נחזור לבאר זווג אח"בא:

הנה כאשר ניתקנה נוקבא דזעיר כבר ידעת שהיתה עדיין בסוד אח"בא ואמנם כל שאר החלקים הובררו ממילא ע"י המחשבה המבררת. ולא הוצרכו למעשה אדם לבררם ע"י תפילותיו לפי שהקליפות אשר כנגדם אין בהם כל כך כח. אך המ"ן של הנוקבא דזעיר הלא היא סוד העשייה אשר שם עיקר ושרש ותוקף כל הקליפות. ולכן לא היה כח לתקן ולברור אלו המלכים שהם החנק הנשאר מהם אל מ"ן שלה. להיותם בעומק הקליפות ולא היה יכולת בהם עד שיבא אד"הר שיתפלל ויעשה מצות וע"יז יתבררו אלו המ"ן של חלקה ג"כ ואז יהיה הכל מבורר כהוגן. ואם אד"הר לא היה חוטא. היו הסיגים תמיד מובדלים מהקדושה. ואמנם כיון שלא היה כח לברור אלו המ"ן של המ' עד שנברא אדה"ר. והנה אז היו ז"ון אח"בא כי אם היו פב"ב היו הקליפות נאחזים באחוריים שלה בהכרח מרוב תוקפם אז קודם הבירור ולכן הוצרכו להיות אח"בא. והנה כדי להזדווג זו"ן אי אפשר אם לא פב"פ וזה א"א כדי שלא יאחזו הקליפות באחוריים ולכן מה עשו א"וא נסרו את המ' והעלוה למעלה בהיכלם ממש ושם העלו את זו"ן בחופה זו שהיא היכלא דא"וא אשר אין כח לקליפות לעלות עד שם ושם נזדווגו זו"ן. וז"ס ויבן ה' אלהים את הצלע וכל פרשה זו מבוארת בהקדמה זו אם תעיין בה וזמ"ש בזוהר בראשית דף מ"ט ע"א ויביאה אל האדם עד השתא בקדמיתא ויביאה אל האדם וכו' לבתר איהו ייתי לגבה וכו' פירוש כי מתחלה היה שזעיר עלה בחיק א"וא ושם העלו הא"וא את הנוקבא בסוד ויביאה אל האדם אך שאר זווגים הם למטה בהיכל המלכות ושם יורד הזעיר ואמנם עדיין לא היו המ"ן של המ' מתוקנים ומבוררים. ואז אחר שכבר עלתה בסוד הבינה המ"ן של הבינה הם אשר שמשו למ'. וע"י מ"ן אלו יצאו אדם וחוה כל כך מעולים ונאחזים עד למעלה ואמנם כאשר ירדו זו"ן למטה למקומם כדי להוליד הנשמות של אדם וחוה שנעשו ע"י זווגם הנה כאשר ירדו חזרו בסוד אח"בא שעדין לא היה בהם כח להיות שם פ"בפ ואז בהיותם אח"בא הוציאה המ' נשמת אדם וחוה וזהו סוד שאנו אומרים נשמת אדם וחוה יצאו ע"י זזוג אח"בא. ואין הכוונה כפשוטו כי לעולם אין זווג רק פ"בפ אך הענין כי אם היו יכולין ת"ת ומלכות להזדווג במקומם למטה פנים בפנים היו יוצאים אדם וחוה מתוקנים בתכלית התיקון וכל העולמו' היו שלימים. והנה אם כאשר נוצר אדם וחוה אח"בא ונסרן הקב"ה והחזירן פנים בפנים להזדווג עם אשתו אם לא היה חוטא. אז ע"י מצות ומע"ט היה מכניע הקליפות והיה מחזיר את זו"ן פ"בפ במקומם למטה והיו מתבררים המ"ן של המ' בירור גמור ואז לא היה שום חרבן בעולם כמו שיהיה בזמן המשיח בע"ה כי זהו סוד בלע המות לנצח כי כאשר יכלו כל נשמות שבגוף אז לא יהיה חיות אל הקליפות וימותו ויתבטלו ובלע המות לנצח כי תתבטל הקליפה מעצמה ותתבלע ותמות. והענין הוא כי אלו המלכים היו מתבררים ועולים בסוד מ"ן שמהם נוצרים הנשמו': ואז יתבררו כולם ויוצרו כל הנשמות ואז לא תשאר שום נשמה קדושה בתוך הקליפה וימותו הקליפות ויתבטלו. הרי בזה תבין מציאות מ"ן מה עניינם כי הוא סוד בירור ניצוצות של אלו המלכים ומהם נוצרים הנשמו' עם חיבור מ"ד ג"כ. ולכן צריך ענין מ"ן מחודשים בכל זווג וזווג כי המ"ן של הזווג ההוא ממנו נוצרו נשמו' וצריך בכל פעם בירור ניצוצו' אלו להעלותם במ"ן להיות נוצרים נשמו' חדשו'. והבן טעם זה ואמנם כאשר חטא אדה"ר גרם שלא יתבררו חלק מ"ן של המ' ולכן הגם שע"י זווג של אדה"ר החזיר את זו"ן פב"פ למטה במקומה הנה לא היה דבר של קיום כי לא הספיקה חזרה זו רק בשעת זווג לבד ואח"כ חזרה המ' תכף בסוד אחב"א ולכן צריך לעשות תיקון בכל זווג וזווג כדי להחזיר המ' פב"פ בעת הזווג ולברור אז כמה ניצוצו' של אותם המלכים ולהעלותם בסוד מ"ן לעשו' מהם נשמו' ואח"כ חוזרים תכף בסוד אחב"א כי אין כח להעלות ולברור כל הניצוצו' ביחד רק מעט מעט עכ"ל לעניינינו. וז"ש הזוהר ת"ח אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו פירוש אחב"א:

מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין וכו' ה' אלהים על הארץ פירוש או"א שנקרא אלהים לא האירו אל המ' כדי שתוכל לחזור עם זעיר פב"פ:

לא אשתכח בתיקוניה פי' הגם כי כבר היה הזווג רק לא אשתכח בתיקוניה פירוש כמו שכתב הרב ז"ל כי עדיין לא היו המ"ן מתוקנים ומבוררים ועלתה המ' אל הבינה. והמ"ן של הבינה הם אשר שימשו אל המ'. ואמנם כאשר ירדו זו"ן למטה למקומם כדי להוליד הנשמו' שנעשו ע"י זווגם שהם נשמת אדם וחוה חזרו בסוד אחב"א מיד כאשר ירדו. כי עדיין לא היה בהם כח להיות שם במקומם פב"פ. ואז בהיותם אחב"א הוציאה המ' נשמת אדם וחוה וזהו שאנו אומרים נשמת אדם וחוה יצאו ע"י זווג אחב"א ואין הכוונה כפשוטו כי לעולם אין זווג רק פב"ב. אך הענין כי אם היו יכולין ת"ת ומ' להזדווג במקומם למטה פב"פ היו יוצאים אדם ואשתו מתוקנים וכל העולמו' היו שלימים. ולא יכלו להיות פב"פ למטה במקומם כמ"ש הטעם שלא יאחזו הקליפו' באחוריים שלה מרוב תוקפם אז קודם הבירור וכדי להזדווג אי אפשר אם לא דווקא פנים בפנים ולכן או"א נסרו את המ' והעלוה למעלה בהיכלם ממש ושם נזדווגו זו"ן בחופה זו שהיא היכלא דאו"א אשר שם אין כח לקליפו' לעלות ולא יוכלו אז להאחז באחוריים של המ'. והנה אם זה הזווג שעשו בהיכל א"וא היו יכולים לעשותו למטה במקומם פב"פ היו יוצאים אדם וחוה גם הם פנים בפנים מתוקנים. וז"ש מ"ט וכו' משום דזווגא לא אשתכח בתיקוניה כדקא יאות פירוש פנים בפנים למטה במקומם:

וכד אתתקן האי דלתתא וכו' כמ"ש הרב שע"י זווג אדם וחוה החזיר אתזו"ן פב"פ למטה במקומם:

מנלן מן המשכן וכו' פירוש מנלן שהעליונים תלויים בתחתונים דכתיב הוקם המשכן שרומז למשכן עליון מדלא כתיב הקים אלא הוקם מאליו וא"ש נמי כפל הפסוק ויקם משה את המשכן היינו משכן תחתון כי בהתעוררו' התחתוני' להקים משכן של מטה הוקם משכן אחרא למעלה שהוא משכן הנער מט"ט. אוף הכא כשחזרו אדם וחוה פב"ב למטה גרמו להחזיר זו"ן פב"ב במקומם:

ובגין דעד כען וכו' פירוש כיון שזו"ן לא נתקנו עדין והיו אח"בא גם אדם וחוה לא אתבריאו אנפין באנפין:

וקרא מוכח טעמא מאי כי לא המטיר ה' אלהים א"וא להאיר על הארץ היא המ' לתקנה פ"בפ בשביל שאין שם מי שיעלה מ"ן וגם מאיליהם אי אפשר לעלו' כמ"ש הרב הטעם בשביל שהיו בעמקי הקליפה וכיון שלמעלה היו בלי תיקון והיו אח"בא ג"כ למטה וז"ש ובג"כ ואדם אין דלא הוה בתיקוניה גם הוא ונבראו אח"בא. ושיעור הכתוב וכל שיח השדה שהם ז"ון טרם יהיה בארץ תיקונם רק היו אח"בא במקומם. מ"ט כי לא העטיר ה' אלהים שהם או"א על הארץ שהיא מלכות להאירה ולתקנה והטעם מבואר שאין מי שיעלה מ"ן. ולפי שלא היה תיקון למעלה ואדם אין גם למטה שהיו גם הם בלתי תיקון ונבראו אח"בא אדם וחוה אשתלים אדם. רצה לתרץ הרי אדם היה מתוקן ולא חסר תיקון אלא לחוה. ואיך אמר דלא הוה בתיקוניה. ותירץ כיון שלא נשלמה חוה גם אדם לא נשלם:

לא אית סמ"ך מבראשית עד ויסגור בשר לא יש ס' דחברייא אמרו הטעם כפי הפשט. אבל לפי הסוד בא לרמוז שלא חזרו ז"ון פב"פ עד שחזרו אדם וחוה פ"בפ והיו עזר זה לזה. דא בדא סמ"ך זה תלוי בזה תחתוני' בעליונים ועליונים בתחתונים. ועולם דא תתאה. הוא אדם וחוה כד אתתקן פ"בפ אזי אשתכח סמוך לעילא שחזרו זו"ן פ"בפ. דהא מקדמת דנא. קודם בריאת העוה"ז היו ז"ון אח"בא מ"ט בגין דלא המטיר א"וא שפע לתקן המ' פ"בפ: תקונא דלתתא הם מ"ן. והשקה הם מ"ד שבאים מזעיר למ' שנק' אדמה:

ד"א מ"ט לא המטיר בגין וכו' לפי' א' טעם דלא המטיר לא הוצרך הפ' לפרשו. ופי' ואדם אין ר"ל גם אדם וחוה אין שהיו אח"בא. אבל לפי' הב' הפסוק נותן טעם למה לא תיקנו א"וא לזו"ן פ"בפ מעיקרא לפי שאדם אין שאין מי שיעלה מ"ן תחלה לכך היו זו"ן אח"בא וזה גרם שגם אדם וחוה היו ג"כ אח"בא וכשחזרו אדם וחוה פ"בפ גם זו"ן למעלה חזרו פ"בפ ופירוש לעבוד את האדמה כמו שהאדם חורש וזורע האדמ' ואח"כ המטר מועיל להולידה ולהצמיחה ואדם לא תקדום החרישה וזריעה אין תועלת במטר על ארץ לא זרועה כמו כן האדמה העליונה אם אין ישראל מנכשים ומנקים אותה מהקליפות ע"י התרחקם ממל"ת. ואח"כ זורעים אות' בסוד העלאת מ"ן ע"י קיום מ"ע. ובלתי זה לא יועילו בה המ"ד היורדים מהשמים זעיר. ולכן לא המטיר לא תיקנו א"וא המ' פ"בפ בשביל ואדם אין לעבוד האדמה העליונה וז"ש לעבדה במ"ע ולשומרה במ"לת:

תננא רומז אל מעשה התחתונים המעוררים את המלכות ומכינים אותה אל הזווג כי עולה רוחניות מע"ט של התחתונים כתימרות עשן ובוקעים רקיעים ועולים עד המ' ומכינים אותה אל הזווג. ואח"כ זעיר יתאוה לה שרואה אותה מקושטת ואז יהיב לה מ"ד וז"ש:

אתחבר לבתר דא בדא. פי' גם זעיר מתעורר אל הזווג ומתחברים שניהם יחד לפי שזעיר עיקר חשקו לינק שפע ביניקה גדולה מהעליונים ואינו מתעורר אל הזווג זולתי בראותו המ' מקושטת בקישוטים נאים שהם בחינת המ"ן ואז מתרצה אליה לתת לה מהשפע שקיבל. תננא דקרבנא אתער וכו' פי' התעוררות רוחניות הקרבן וכוונה טובה שמכוין הכהן ותשובה ווידוי של בעל הקרבן עולים ומעוררים המ' ועביד שלימו ואתחבר כולא דא בדא: פי' גם הזעיר מתעורר אל הזווג ומתחברים זו"ן יחד ועולים אל א"וא בסוד מ"ן ומקבלים משם מוחין וזהו ואשתלימו שבכל פעם מקבלים מוחין חדשים לצורך זווגם ואחר שנמשכים להם מוחין חדשים לצורך זווגם מא"וא אז מזדווגים כי אין זווג אלא מן המוחין כנודע:

כגוונא דא לעילא פירוש כמו שהשכינה אינה מתעוררת אל הזווג עד דשרייא אתערותא מתתא מסוד מעשה הצדיקים שמעלים לה מ"ן. כן הזעיר אינו מתעורר עד שהמ' תתקשט במ"ן שבה ואז יתעורר הוא להשפיע בה מ"ד כמ"ש הרב בשער ב' ח"ג פ"ט וז"ל פי' הענין כי הלא בכל זווג צריך שתחלה תתעורר הנוקב' ע"י קישוטיה הם המ"ן אשר בה ואז הזכר מתאוה לה להיותה מקושטת בקישוטים נאים ומזדווג עמה ואטיל בה מ"ד כי הדכורא כל תאותו להדבק במה שלמעלה ממנו לקבל משם שפע. ואינו מתעורר זולתי בראות נוקבא מקושטת במ"ן ואז מתרצה לה לתת לה ממה שקיבל:

ואין המ"ן עולים זולתי ע"י נשמות הצדיקי' המעלי' אותם ע"י מעשיהם הטובים וכו' ונשמות הצדיקים הנמשכים מאצילו' הם בני זו"ן המעלים להם מ"ן. ועד"ז הנשמות שמבריאה הם המעלים מ"ן בבריאה. ורוחין של הצדיקים ביצירה ונפשו' בעשייה סוף דבר אין זווג בעולם זולתי ע"י העלאת מ"ן וכו' ובכל תפלות התחתונים מעלים מ"ן וכפי כוונתם ומעשיהם בעת ההיא כך גודל תיקונם להעלו' ניצוצו' רבות דמ"ן אם בכמות אם באיכו' ובכל יום מעלים מ"ן ניצוצות חדשות מחדש וזהו גודל התפלות והמצות ואין כל האנשים שוים כי כל א' מעלה כפי בחי' הראויה לו ולכן כל ישראל צריכים זה לזה ולא יוכל אחד מישראל לעשו' מה שיעשה חבירו והבן זה היטב וכ"ז יהיה עד שיבוא המשיח כי אז המלכות תתעורר מעצמה להעלות מ"ן בלי סיוע נשמות הצדיקים רק ע"י מה שימשיך לה הארת החוטם העליון דאריך אנפין עכ"ל:

ובסוף אותו הפרק עצמו כתב וז"ל הלא דוגמת שהנוקבא מעלה מ"ן גם הזכר יהיב אח"כ מ"ד והענין כי כמו שהמ"ן הם משם ב"ן שהם הגבורות כן המ"ד הם משם מ"ה בחדש מלמעלה. ואי אפשר להיות שום זווג ושימשוך הזכר מ"ד אם לא שיקבלם מלמעלה כי אותם החו"ג שלקחתו זו"ן בעת האצילות בפעם הראשונה היו לצורך גופם בלבד ונתפשטו החסדים בגופא דזעיר והגבורו' בגופא דנוקביה אך לא להוציא תולדות ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים. ונמצא כי בהזדווג זו"ן צריך שיעלו הם בסוד מ"ן תחלה עד או"א ואז או"א מעלים מ"ן וכן ע"ז הסדר עד רום המעלות ואז גורם שיושפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש כי גם הוא כולל חסדים וגבורות שהוא הדר ואשתו מהיטבאל ויורדים מזה לזה עד או"א. ואז או"א מזדווגים ומקבלים אותו השפע ונותנים אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן ואז מזדווגים גם הם כי אי אפשר להמשיך טיפת הזרע אלא מן המוח וכיון שיש להם מוחין מזדווגים ואז הזעיר שלקח פי שנים מהמוחין שהם חסדים וגבורו' שבדעת אשר משם המשכת טיפת הזווג בסוד וידע אדם את אשתו. ונותן הגבורות בסוד זווג לאשתו ונותן אח"כ גם החסדים ואז הנוקבא גם היא מעלה את הגבורו' שבה בסוד מ"ן וכו' וביאור הענין כי הלא כל המוחין שבכל הנקבות שבאצילו' ומה שלמטה בבי"ע כולם מברורי אלו המלכי' דשם ב"ן נעשו ואין שום בירור אלא במוחות הנקבות וכו' ונמצא כי המוח והמחשבה שבנוקבא תמיד היא המבררת בירורי המלכים אחרי היות בנוקבא מוחין חדשים כנז'. ואז אותם הבירורים שנתבררו ע"י מוח הנוקבא יורדים עד היסוד בה בסוד מ"ן. ופירוש הענין כמו שבזווג זו"ן צריך שיקדים אליו זווג או"א. גם הם בעצמם אין זווגם התחתון נעשה עד שיזדווגו חו"ב שלה בעצמה ומבררים הבירורים ואז יורדים עד היסוד בה בסוד מ"ן:

אז גם הזעיר שיש בו אז מוחין חדשים מוריד כח החסדים משם מ"ה החדש מזווג חו"ב שבמוחותיו ויורדים עד היסוד בו בסוד מ"ד ונותנם ביסוד הנוקבא ומתערבים שם דכורין ונוקבין ומשם מצטיירת צורת הוולד וז"ס הזווג בכל מקום לחבר החסדים עם הגבורו' לתקנם כי הם מהבירורים. עכ"ל לעציינינו:

ועבודת האדמה העליונה יובן עניינה במ"ש האר"י ז"ל בס' הדרושים וז"ל ואמנם סוד הזריעה והעבודה היא בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה כי ע"י האדם נעשית עבודת קרקע העליון: והנה סוד הזריעה היא סוד הנשמות המ"ן הטמונים בארץ בתוכה מהם עולים ממטה למעלה ומתגלי' על פני הקרקע והוא בסוד אור זרוע לצדיק שכבר הוא זרוע מתחלה ועתה עולה מאליו ונזרע כנז' בזוהר ודי למבין גם סוד הקצירה ה"ס הלידה העליונה שהם הנשמו' שהם בעיבור תוך הנקבה והם נקצרות משם וניתנו' בעו"הז אל הגופים. וכדי להבין זה נבאר לך ענין הנז' בזוהר באומרו ורזין אלין לא אתייהבו אלא למחצדי חקלא וכו' והכלל היוצא מזה כי צריך תחלה תפלו' הצדיקים להזריע תחלה אלו הנשמו' ואח"כ לילד אותם שה"ס קצירת שדה העליון והכל ע"י תפלותיהם ומעשיה' ולכן נקראי' החכמי' היודעים סוד התפילו' מחצדי חקלא קוצרים השדה העליון ולוקטים פירותיו עכ"ל האר"י ז"ל ודבריו אלה יספיקו לביאו' מספיק ללשון זה. עץ החיים הוא זעיר:

מהלך ת"ק שנין שמתפשטים בו ה' חסדים וכל א' כלול מעשר וכו' הם ת"ק מימוי דבראשית. פירוש המוחין דאו"א שנקראים בראשי' נהר דנגיד ונפיק פירוש יסוד דזעיר: גנתא ועייל ביה פירוש שנכנס במ'. ומתמן מתפלגין מייא. פירוש מיסוד הנזכר מתחלקים החסדי' והגבורו' וגם הארת המוחין. ונטיל כולא וכו' ולבתר וכו' פי' אחר שמתפשטים במ' יוצאים ממנה לבי"ע. עלמא עילאה בינה. טורין עילאין. הם ו"ק דזעיר ששרשם מאימא שנקראת אפרסמונא דכייא:

מתרין סטרין הם חו"ג ה' חסדים נקרא טוב וה' גבורות מתכליתם יש יניקה לקליפו' ולכך נקרא רע:

ושריא בגווייהו המ' שורה בין תרין דרועין שהם ח"ג אי נמי החסדים הם בתוך זעיר. והגבורו' הם בתוך המ' נמצא חסדים מכאן וגבורו' מכאן והמ' ביניהם שריא בגוייהו: וכל אינון נטיעין שרייא עליה גרסינן ופירוש ו"ק דזעיר. וביה אחידן נטיעין אחרנין עילאין פירוש הפנימיו' דזו"ן ששרשם מאבא הנקרא לבנון כמ"ש הרב ז"ל כי שקיו דאילנא שהם פנימיו' זעיר הם מאבא וז"ש מאן אינון ארזי לבנון אינון ו' יומין וכו'. אי נמי וכל אינון נטיען הם החו"ג וביה אחידן וכו' הם ו"ק דזעיר.

נטיעות ודאי וכו' פירוש כי ארזי לבנון הם זו"ן אשר היו תחלה אחב"א ולא היו יכולים להזדווג אז אלא בהיכל או"א ואח"כ נסרם והחזירם פב"פ למטה במקומם וזהו ענין הנטיעה שנטעם פב"פ למטה במקומם ואתקיימו כי בהיותם אחב"א לא היה להם קיום והעמדה. אי נמי נטיען ודאי באבא היו כקרני חגבים ואח"כ נתקיימו באימא שפירושו נגדלו. מכאן ולהלאה וכו' פי' אחר שחזרו זו"ן פב"פ נזכרה אות סמ"ך כמ"ש למעלה להורות שהם סמוכים דא לקביל דא מה שלא היה כן מתחלה שהיו אחב"א דא בסטרוי דדא: