מקדש מלך על ספר הזהר א:תי

עבד עלמא תתאה פשט המאמר עו"הז כעולם העליון ואדם על כולא היינו אדם התחתון שע"י מעשיו הטובים מקיים כל העולמות. וכשנעמיק קצת יפורש עלמא תתאה היא מלכות. כגוונא דעלמא עילאה פי' בינה והיינו תרין הה"ין. וברא אדם על כולא היינו אבא שעיקר שם מ"ה שהוא גי' אד"ם הוא מאבא כנודע מדברי הרב ז"ל וע"י אבא נתקיימו כולם וז"ש דאיהו קיומא דעלמא א"נ י"ל עלמא תתאה בי"ע. כגוונא דעלמא עילאה מלכות דאצילות וברא אדם על כולא היינו זעיר דאצילות שמקיים מ' ובי"ע וז"ש דאיהו קיומא דעלמא.

דא קב"ה פי' בינה שנקראת אל לפי שעיקריות שם ס"ג הוא ייא"י גי' א"ל וזהו האל ה' לעילא לעילא פי' לעילא מהמ' לעילא מזעיר שהבינה עליונה משניהם. ואתקין ליה תדיר בכל זמנא פי' בכל יום נותנת הבינה לזעיר מוחין חדשים כמ"ש הרב ז"ל. הארץ דא היא דיהבא נשמה לכאורה קשה על מאי דקאמר שהמ' יהבא נשמה והלא נודע שהנשמה היא מבינה. ויובן במ"ש הרב שהנשמות באות מבינה אלא שהם דקים כקרני חגבים וכשיורדים למטה בז"ון דאצילות נעשה זווג אחר דז"ון דאצילות מלבד זווג א"וא ומתעברת המ' מהם ומה שהיו תחלה כקרני חגבים נגדלים עכשיו ע"י זויג זו"ן ונעשים נשמות יקרות ונמצא שאינם נגמרים רק ע"י זו"ן עכ"ל הרב ז"ל וז"ש דא היא דיהבא נשמה כי על ידה נגמרת הנשמה ונגדלת.

כולא איהו לעילא פי' קאי על רישא דקרא שהיא הבינה והיינו לפי שעיקר מוצא הנשמה הוא מבינה לכך ניחא ליה לר' יצחק לפרש נוחן נשמה על הבינה ולפ"ז לא פליג'. ר' יהודה ור' יצחק אלא בפירושא דקרא דר' יהודה מפרש נותן נשמה על מאי דסליק מניה דהיינו רוקע הארץ שהיא המ'. ור' יצחק פירשו ארישא דקרא אבל כ"ע מודו ששורש הנשמה היא מבינ' והיא כקרני חגבי' והגדלתה כשהיא מתעברת תוך המ' כמ"ש הרב וז"ש ר"י והאי ארץ נקטא האי נשמתא וכו': מד' סטרין דעלמא פי' חג"תם. באתר דמקדשא לתתא פי' מ' וחג"ת כלולים בה. מבי מקדשא לעילא פי' בינה שאד"הר גופו מהמלכות וחג"ת כלולים בה ונשמתו מהבינה כמ"ש הזוהר בפ' וארא:

דשרייא על נפש לאתעטרא ביה גרסי ד"א כי הנה המלכים דא יהודה ויוסף כפי פי' ראשון טעם יהודה בשביל הערבנות. וכפי דבר אחר בשביל שהוא מלך ויוסף מלך ונאה למלך לדבר עם המלך: