מקדש מלך על ספר הזהר א:כג

שית סטרין הם ו"ק דזעיר שהם עילאין יותר מו"ק דנוקבא ומייחד ו"ק דזעיר מן החיצונים כמ"ש בפרשת תרומה: ולמעבד לון יחידא חדא וכו' מפרש ואזיל הייחוד הנזכר באיזה פסוק יעשה אותו: ואמר בשית תיבין דשמע וז"ל מורינו ז"ל:

אלהא רברבא וכו' הוא א"ס ב"ה המתלבש בו' קצוות דזעיר ובהיותו שם נק' רברבא ושליטא כי כח א"ס ב"ה מתגלה בזעיר וכמ"ש וידבר ה' אל משה הוא א"ס הנקרא הוי"ה בהתלבשותו בזעיר כי קודם התלבשותו אין לו שם ולא נקודה אמנם בהתלבשותו בזעיר שהוא אוחז בשיעור קומתו את כל האצילות עילא ותתא אז נק' אלהא רברבא ושליטא בעלמא. וכמ"ש בתיקונים בגדול' אתקרי א"ס גדול ובגבור' גבור ובנצח מארי נצחן וכו' הרי כי בהתלבשותו בגדול' וגבור' אתקרי גדול וגבור וכן בהתלבשותו בת"ת איקרי הוי"ה ולא נקרא ת"ת הוי"ה אלא על שם הא"ס המתלבש בו שהוא הי' הוה ויהי'. ונמצא כי הכוונ' לו ולא למדותיו. כי אין אנו מכוונים לגדול' מצד עצמה אלא להא"ס הנקרא גדול בהיותו מלובש בגדול' או להא"ס הנקרא גבור בהיותו מלובש בגבור' אבל ג"כ לכוין אל הא"ס בעצמו זה אי אפשר בשום ענין כי הא"ס ב"ה אין בו לא שם ולא נקוד' רק בהיותו מלובש במדותיו הוא נקרא גדול גבור ונורא כשם הבחינ' שהוא מלובש בה. וכשאנו אומרים הגדול הגבור והנורא הכוונ' היא על אור א"ס המתלבש במדותיו גדולה גבור' ות"ת הנקר' נורא. והמכוין למדות עליו נאמר לו ולא למדותיו. וגם המכוין לא"ס מחמת רוממתו שאין לו שם ולא נקוד' שתגבילהו אין תפלתו תפלה. אבל המכוין לא"ס בהיותו מלובש תוך מדותיו ונקרא בהם גדול גבור ונורא וכו' זו היא התפל' המובחרת והמקובלת. וכמ"ש בפרדס וז"ל לא יתכוין אל הגדול' ואל הגבור' רק אל הא"ס המתלבש בגדול' או בגבור'. ולפ"ז כשאנו אומרים האל הגדול וכו' רחום וחנון הכל הוא על הא"ס המתלבש במדה ההיא עכ"ל. ולבאר הענין נאמר נודע שבכל ספיר' יש הוי"ה אחת כמ"ש כתיקונים וכתר הוי"ה בקמ"ץ. חכמה הוי"ה פת"ח וכו' ונבאר בחי' הכתר וממנה יובנו האחרים. כי כל ספיר' יש בה ג' כלים תיקון אמצעי ופנימי. החיצון בו מתלבשת ה' אחרונ' בניקוד קמ"ץ. והיא בהי' נפש של הכתר האמצעי בו מתלבשת ו בקמ"ץ והיא בחי' רוח של הכתר. הפנימי בו מתלבשת ה בקמ"ץ ונק' נשמת הכתר. יו"ד בקמ"ץ אין לה כלי רק מתלבשת בתוך הנשמ' ונקרא הי' שבכתר. וקוצו של יו"ד היא יחידה שבכתר ומתלבשת בתוך כולם וכן הענין בחכמה שהיא הוי"ה בפת"ח ובבינה שהיא בציר"י וכו' ואלו האורות הנקרא נרנח"י שבתוך הספיר' אינם עצמות הא"ס ב"ה רק מדות ועל אלו אמר לו ולא למדותיו. וזה הענין נרמז בתיקונים באומרו לגו יו"ד ה"א וא"ו ה"א שקיו דאילנא. ונודע כי עשרה אותיות שם מ"ה הם כנגד עשר' הויו"ת המנוקדות שאמרנו שהם שקיו דאילנא כמ"ש בספר קהלת יעקב ובתיקון ההוא אמר קודם כי חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא ת"ת גופא באמצעית'. לגו מכולא יו"ד ה"א וא"ו ה"א וכו'. אבל בך לית דמיון מכל מה דלגו ולבר. הרי כי כל אלו השמות וההויו"ת אינם עצמות הא"ס רק נשמת הספירות. וא"כ כל אלו בכלל לו ולא למדותיו רק הכוונה היא שיכוין אל אור של א"ס ב"ה השוכן בקרבם ומחיה את כולם. כי גם אלו השמות הנקראים נשמות צריכות היות מן הא"ס. אלא שהא"ס באמצעות אלו הנשמות שוכן בתוך מדותיו ומאיר בהם. כי אין הא"ס שוכן בתוך שום כלי. ואפילו בפנימי רק הא"ס שוכן בתוך הנשמות ובאמצעותם מאיר אל הכלי. וז"ש בתיקונים יו"ד ה"א וא"ו ה"א שקיו דאילנא לסלקא כולא עד א"ס כי באמצעות שם מ"ה שהוא שקיו דאילנא מעלה גם את הכלים לקבל החיות מן אוד א"ס כי הא"ס שוכן בתוך יחידה דאד"ק ובה מתפשט אור א"ס ובאמצעות חיה דאד"ק מאיר אל נר"ן דאד"ק ואד"ק מתלבש אורו בעתיק ועתיק באריך ואריך באו"א וז"ון. ועד"ז עד סוף כל העולמו' וז"ל הרב בס' ק"י שער ג"ע וציור העולמות:

ונמצא הכלל העולה בקצרה כי א"ס ב"ה מקיף כל העולמו' כהשואה גמורה ומצד האחד שהוא הנקרא עתה ראש אד"ק נפתח צינור אחד ונמשך אור הא"ס ביושר מעילא לתתא תוך האד"ק כולו. ושם נפסק בסיום הא"דק הנז'. ונמצא כי הא"ס מאיר אל כל העולמות בשני אופנים מבית ומבחוץ הוא סביב כל העולמות ובפנים הוא תוך האד"ק הנזכר אשר האד"ק הוא פנימי ומתלבש תוך כל העולמים כולם. ונמצא כי אור היושר הפנימי של העשייה הוא היותר רחוק מן אור הא"ס הפנימי המתלבש תוך א"ק. ואור העיגולים של העשייה הם היותר דחוקים מאור א"ס המקיף כל העולמות. ובזה תכין גדרי מעלות כל העולמות כסדרן. כי האד"ק בין בבחי' הפנימיות והיושר שלו בין בבחינת העיגולים שלו הוא דבוק בא"ס תכלית הדביקות. ואחריו הוא האצילות המתרחק מן הא"ס בין בבחינת היושר בין בבחי' העיגולי' ואינו יונק ממנו אלא ע"י האד"ק עכ"ל. הרי מבואר שאין כל האצילות וכ"ש מה שלמטה ממנו יונק מן הא"ס עצמו כי אם באמצעות האד"ק שבו לבד מתלבש אור הא"ס תכלית הדביקות ובאמצעיתו יונקים כל העולמות. נמצא כי באומרינו יוצא אור מאד"ק ומתלבש בעתיק. הוא אור א"ס בהתלבשותו תוך אד"ק. ויוצא האור מלובש בלבוש האד"ק ונכנס בעתיק. וכן יוצא אור א"ס מלובש בלבוש האד"ק ועליו מלובש מלבוש אחר של עתיק אל אריך וכשיוצא אור א"ס אל או"א נוסף עוד עליו מלבוש אחר מאריך. וכשיוצא אל זו"ן נוסף עוד מלבוש מא"וא:

ואחר שנתלבש בכל אלו הלבושים יוצא אל זו"ן ואחר כך נעשית פרסא עבה בין אצילו' לבריאה. ואז יוצא אור האצילו' מלובש בתוכו אור א"ס בכל אותם הלבושים הנז"ל ויורד דרך הפרסא. וא"כ מה שתמצא בדברי האר"י ז"ל שאור א"ס לא הגיע אלא עד החכמה שהוא אבא ומשם ואילך אבא מאיר דרך לבושו אל העולמות. אינו ר"ל שאור א"ס ממש מגיע אל אבא רק אור אריך קראו א"ס בערך אבא שעם היות שנתלבש בכמה לבושים קודם הגיעו אל ארוך. עדיין יקרא אור א"ס בהיותו באריך. כי כל אלו הלבושים הם דקים וכמעט שאינ' נגלי' מחמת ריבוי אור א"ס המאיר בהם:

ומזדככים עד שכמעט אין ראוי שיקראו כלים ולבושי' שהרי אריך עצמו נק' אין להיות שאין המחשבה תופסת בו. ולכן בהיות אור א"ס בתוך כל אלו הלבושים שמאד"ק עד אריך שהם זכים הרבה אינו נראה כי אם אור א"ס. ובהיות אור אריך בתוך אבא נק' האור ההוא אור א"ס אמנם מאבא ואילך שאבא נק' יש מאין ובהלביש אבא את אור א"ס. נתעבה האור קצת מחמת לבוש אבא הנק' יש מאין לפיכך אמר הרב ז"ל שעד אבא הוא אור א"ס ולא יותר. אבל ודאי שבהיותו מלובש במלבוש אבא. עוד נכנס ומתלבש תוך אימא ועוד מתלבש תוך ז"ון ואמנם קודם התלבשו באבא נק' אור א"ס כאלו אין עליו שום לבוש. יען שאינם ניכרים לרוב דקותם וזכותם. ובכל מקום שאנו מכוונים בשום שם משמו' הקדש צריך לכוין אל הא"ס המתלבש תוך אותו השם שהוא המחיה אותו ולא נק' שם הוי"ה או אדנ"י וכיוצא אלא מחמת אור א"ס שבתוכו שהוא האדון והאלוה האמיתי ואם יצוייר ח"ו שיסתלק הארת א"ס מאותו השם יתפרדו אותיותיו ולא ישאר אותו השם כלל. ואם כן כשאנו מכוונים בשם מהשמות אנו מכוונים אל הא"ס שבתוכם. כי לא נצטרף ונקר' השם אם לא בכח א"ס שבתוכו כמ"ש בתיקון נ"ז לית מלאכא דלא אשתכח ביה שם הוי"ה דאשתכח בכל אתר כגוונא דנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר:

ובגין דא אית לבר נש לאמלכא הוי"ה בכל ספירן פי' דאצילות ובכל כורסיין פי' דבריאה. ובבל מלאכין פי' דיצירה. בכל אבר ואבר דבר נש. דלית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין. הוי"ה לא איתקרי ביחודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון. ובגין דאיהו מייחד ד' אתוון ביה איתקריאו הוי"ה ביחודא חדא ה' אחד ושמו אחד ובג"ד שוי אמונה דישראל בד' אתוון אלין וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא. לית שמא עד א"ס ולתתא עד אין תכלית רברבא ושלטנא מן דא לעילא עד אין סוף ולתתא עד אין תכלית וכל חיילין ומשריין מניה דחלין ומזדעזעין עכ"ל. הרי מבואר דשם הוי"ה לא איתקרי ביהודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון ובגין דאיהו מייחד לון בית איתקריאו הוי"ה ואילו יצוייר ח"ו שיסתלק אור א"ס יתפרדו האותיות של השם ולא יקרא שם הוי"ה כי אם ע"י אור א"ס המחברם ומייחדם וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' בהר דק"ט וז"ל הכי יחוד קב"ה ושכינתי' פי' זו"ן אע"ג דאינון כנשמתין לגבי כרסיי' מלאכין פי' לבריאה ויצירה הכי אינון לגבך עילת העילות כגופ' לגבך ואנת הוא דמיחד לון ומקרב לון ובגין דא אמונה דילך בהון ואנת לית עלך נשמתא דתיהוי אנת כגופא לגבה. דאנת הוא נשמה לנשמות. ולית לך נשמה עלך ולא אלהא עלך. אנת לבר מכולא. ולגו מכולא ולעילא מכולא ולתתא מכולא ולית אלהא אחרא עילא ותתא ומכל סטרא ומלגו דעשר ספירן דמניהון כולא ובהון כולא תלייא. ואנת באורכא וברוחבא עילא ותתא. ובין כל ספירה וספיר' ובעובי דכל ספירה וספירה ואנת הוא דמקרב לקב"ה ושכינתי' בכל ספירה וספירה עכ"ל. הרי שהא"ס הוא המיח' לקב"ה ושכינתיה. וכן לכל השמות וכן לכל העולמות בכח אור א"ס המאיר בתוכם והוא נשמתם:

עכ"ל מורינו ז"ל נחזור לענין דאית אלהא רברבא וכו' הוא א"ס בהתלבשותו בו"ק דזעיר אנפין נק' כך. ולייחדא ליה. גם כן לא"ס בהתלבשותו בו"ק דזעיר. וזהו שאמר בא נון שית סטרין עילאין:

ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו פי' להמשיך המוחין שהם רצון העליון והם לעילא אל הו"ק דזעיר וז"ש בהדייהו. א"נ ולכוונא רעותא וכו' יובן במ"ש הרב ז"ל כי כשמעלה ו"ק דזו"ן בסוד מ"ן דאימא בק"ש יעלה נשמתו ונפשו ורוחו עמהם וז"ש לעילא בהדייהו: כשית תיבין גרסי' ופי' שית תיבין דשמע ישראל הם ו' סטרין שהם ו"ק דזעיר והם מעלה ומטה וד' רוחות וארז"ל שיאריך בא' כשיעו' שימליכהו במעל' ומטה וד' רוחו' העולם ירמוז לו"ק דזעיר וז"ש לארכא ליה כשית תיבין: דרגין דתחות שמיא הם המוחין דזעיר שהם תחת ת"ת דאימא שנקרא שמים. ולאתאחדא ביה פי' בזעיר:

למהוי בשלימו לשית סטרין: פי' לעשות שלימו' ותיקון לו"ק שהם ו' סטרין ושיעור הכתוב יקוו המים הם המוחין דזעיר שהם קו המדה דזעיר שמודדים אותו ואומר לכל ספי' וספי' עד פה תבוא ולא תוסיף. והם מתחת השמים שהוא ת"ת דאימא אשר מתחתיו מתחילים נה"י דאימא להתפשט. והיכן הם מתפשטים אמר אל מקום אחד שהוא זעיר הנקרא מקום כי שם הוי"ה בהכאה עולה מקום:

ועכ"ד בההוא ייחודא פי' אע"פי שעיקר המוחין לזעיר עכ"ז צריך לקשר המ' גם כן כי גם המ' באים לה מוחין בק"ש:

ויראה היא לאה וז"ש דאיצטריך לארכא בדל"ת דאחד כי כתב הרב ד דאחד היא לאה וצריך לעשותה ד גדולה כשיעור ד' דלתי"ן. והם ד' אלפ"ין פשוטי' שלוקחת לאה כל א' כלול מארבעתם הם י"ו אורות וז"ש ד דאחד גדולה א"נ לקשרה ביה יראה היא רחל שנקרא יראה כנודע ודל"ת דאחד גדולה הוא לאה. שהמוחין של רחל הם בלאה. כי לאה מקבלת חלקה וחלק רחל לפי שעדיין רחל היא נקודה ואינה ראויה לקבל המוחין. והיא רמוזה ג"כ בדל"ת דאחד שא"ה הוא זעיר וד' היא רחל אחד אח ד: כמ"ש הרב אבל עיקר אות ד' היא בלאה. ונרמזה בה רחל לפי שחלקה כלול בלאה:

דתתחזי ותתקשר ד' פי' לאה ורחל כלולה עמה כמ"ש נקשרת בההוא ייחודא באוכלוסהא בשית סטרין אחרינן דלתתא בשכמ"לו פי' אחר שיקשרנו אותה עם ז"א בדל"ת דאחד צריך לקשרה ג"כ בפ' בשכמ"לו עם אוכלוסהא שהם מחנות שכינה לפי שבפסוק בשכמ"לו ניתקן כל פרצוף לאה כמ"ש הרב ז"ל ברוך חכמה דלאה שם בינה דלאה. כבוד חו"ג דלאה. מלכותו כתר לאה כי בד' דאחד ניתקן כתר לאה מד' אלפי"ן פשוטים ועתה בתיבת מלכותו מתמלאים הד' אלפ"ין והם בגי' מד"ת שמתמלאים מוחותיה לעולם חג"ת נה"י דלאה. וע"ד מ' דלאה וכתר רחל. נמצא שלא נשלם פרצופה עד פסוק בשכמ"לו. ואזי מתקשרת עם מחנותיה ליתן להם שפע וז"ש ולבתר דאיתקשרת תמן לעילא דהיינו בדל"ת דאחד איצטריך לקשרא לה באוכלוסהא בו' סטרין אחרנין דלתתא בשכמ"לו כי אחד שנגמר פרצופה אזי נקשרת ומתיחדת עם מחנותיה ליתן להם שפע. שית תיבין אחרנין פי' בשכמל"ו הם ו"ק דנוקבא כמו שמע ישראל שהם ו' סטרין דזעיר ו"ק שלו. ואעפ"י שפסוק בשכמ"לו הוא על כל פרצוף לאה כמש"ל בשם הרב עכ"ז בדרך כלל אנו אומרים דבשכמל"ו הם ו"ק דנוקבא ובדרך פרט הם על כל פרצוף לאה כמו שחילקם הר"ב ז"ל:

אתעבידת ארץ מרוצה להיות מריצה פירותיה. פירין ואיבין הם נשמות הצדיקים:

ולנטעא אילנין הם המלאכים שהנשמות של הצדיקים הם עיקר הפרי לכך נקראים פירין ואיבין אבל המלאכי' נקראים אילנין. מכאן ולהלאה תדשא פי' עכשיו שקיבלה המוחין מוציאה נשמות. מארת חסר היא המ' בשמא דשמים הוא זעיר:

עגנא חוורא וכו' עמוד ענן שהיה הולך עם ישראל במדבר ביום הוא זעיר ועמוד האש שבלינה היא מלכות חבר לתתא פי' שבקליפה עושה חיבור בין ס"מ ונוקביה ע"י העון ובקדושה עושה פירוד ח"ו ואתפר' לעילא:

דאיצטריך לאפרשא וכו' פי' שהאמת הוא שבקליפה צריך לעשות פירוד ביניהם בסוד סרס את הזכר וצינן את הנקיבה ובקדושה אדרבה צריך לחבר זו"ן וז"ש ולחברא לעילא. לאתאחדא לעילא וכו' פי' תחלה צריך לייחד המ' לעילא. עם זעיר כדי לקבל המוחין על ידו ואחר שקיבלה המוחין מייחד אותה עם מחנותיה וז"ש באוכלוסהא:

ועכ"ד איצטריך למינדע דאלהים ה' כולא חד בלא פירודא והיינו רזא דכתיב וכו' פי' מביא ראיה שצריך לחבר הקדושם ויפריד הקליפה מתיבת למאורות אור שהיא הקדושה אותיו' מחוברים מות שהיא הקליפה מפורדים מ' בראש תיבה ות' בסופה אהדרת אתוון למפרע פי' ותרא הם אותיות ארות של מאורות והם למפרע שמתחילין ו"ת ואח"כ ר"א של מאורות אשתאר מ"ו מתיבת למאורות ונטלו אות ת' של ותרא:

אר"א מ' וכו' נראה דדריש המקרא של מאורות שיש בה ב' ווי"ן ולכך אשתאר ור"א ודריש המסורת וא"כ אין בה רק ו' אחת וכשתסיר ותרא אשתארת מ' יחידאה. לתקנא נפשיה ורוחיה כי ע"י התורה קונה הנשמה ומהנשמה באה להם הארה שהנשמה בחינת בינה ונ"ר הם בחי' זו"ן. וכפל לאשתדלא בטורח והשתדלות ויגיעה רבה בשבכתב ושבע"פ ונאפשא יהיה לו שכל מוליד מחדש חידושין ולא שכל עקר: אתתקן בנשמתא. כשיזכה לנשמה זהו תיקון רוחו ונפשו. זכי לההיא נפש חיה: כתב הרב ז"ל כי נשמה יתירה שמשיגים שאר בני אדם ע"י השבת משיגים אותה ת"ח בחול ע"י התורה ובשבת נוסף להם נשמה יתירה מעולה וגדולה בכח השבת. וז"ש בההוא רחישו וכו'. דפרח ונפק בהדיה האי נשמתא גרסי':