מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:סג

ובג"כ וכו' ענין החבטה מבואר בס"הכ ובסוד חביט חביט ולא בריך שאמר הרב ז"ל שס"ת עולה ט"ל וצריך לכוין בשם יו"ד ה"א וא"ו ולא פירש בו כלום ונל"עד שהכוונה אל דעת זעיר שמשם נתנות הגבורות. א"נ אל מוחא סתימאה טלא דבדולחא שהיא הגבורה הראשונ' שבאצילות ומשם ימשך כח לסוף האצילות בסוד אין אני: ולסיימא לון אחרי נתינת הה' גבורות צריך לסגור בעדם בחותם הנז':

דלא מישתכחי פי' אינם נמצאות בזה אל החיצונים שיש חותם וחומת ותחום והכל ענין אחד: אתערות' וסייומא ההתעוררות הוא הרמת הערבה. וסיומא החבטה בקרקע:

מסטרא דנחל הרב ז"ל ציין בכאן ויחי דף כ"ב ע"ב ושם אמרו וערבי נחל אלין אינון גבורן דאחידן ביה ביצחק דאתיין מסטרא דההיא נחל עילאה ולא מסטרא דאבא עכ"ל. ונלע"ד לפרשו במ"ש בס' א"י בסוד שלוח הקן שתחילת גילוי ק"ך צירופי אלהים בסוד ה"פ כ"ד הוא מגבו' דתבונה ולמטה. אבל בחסד שלה אינם יכולים להתגלות. וא"כ הוו להו ה' גבו' בבחי' ה' חלוקי הצירופים:

ואחידן ביצחק הוא שמתחילין מגבורה וערבי נחל גי' פ"חד יצ"חק. ואל"הים דיודי"ן. ונחל ה"ס תבונה כמ"ש במאמר הפסיעות על פ' מנחל בדרך ישתה. ונקרא נחל ע"ש יסודה שהוא עיקר מקום השפעתה. וידוע שמקום השפעתה הוא בחזה דזעיר ששם סוד דם האדם וב"פ דם הוא נח"ל וגם אימא מושרשת במוחא סתימאה שיסוד שלה הוא נוצר חסד לאלפים ר"ת נח"ל ולפי שאין גילוי ה"ג היום אלא בבחינת אחורי התבונה לכך אמר מסטרא דנחל ולא אמר מהנחל. בארת חסר כתיב. הכוונה כי ידוע שיסוד ומ' דנוקבא הם זה בתוך זה כידוע מסוד חותם בתוך חותם ועכשו רוצה לפרש הפסוק על כוננות המ' שה"ס הבאר היותר חיצון. והטעם שלא נרמז בפסוק עשיית הבאר היותר תיכון שהוא יסוד דנוקבא. נראה משום שזה נעשה בהיות הנוקבא בתוך אימא ביו"הך ועוד שנעשה מאיליו בלי שום מעשה משא"כ בחותם השני שנעשה למטה בהיות כבר רחל במקומה וגם שנעשה ע"י מעשה הערבה. ועכשו שואל מהו וישב. דלא ניחא ליה לפרש שיאמר כך לגבי אברהם. ועוד דמלת וישב יתירה והו"לל ויחפור יצחק וכו' ולזה אמר אלא יומא קדמאה וכו' והענין שבר"ה נעשה החותם של לאה. אלא שאין כוונתינו אליו בעצם. ראשונה כי רחל היא העיקרית ועליה כל מחשבותינו כדי שתהיה מתוקנת לחג עצרת. וגם דבשל לאה אין בו מעשה מצדנו אלא בדברים שנתפלל כתבנו בס' וכו' שיסוד לאה נעשה בין הזרועות ולכן הוא נק' כתיבה כנז' בס"הכ ועל כן לא נכתב בתורה בפי' רק ברמז מלת וישב. כלו' כבר קדם יצחק לחפור באר אחרת והוא בר"ה שאז היא שירותא דדינא בכל עלמא פי' שאז נעשית הנסירה מראש זעיר עד ראש רחל וננסרה כל לאה וזהו ענין בכל עלמא:

ויצחק קיימא וכו' ה"ס בינה דזעיר ועטרה דגבורה שלו שכשמסתלקים מזעיר נ"ה דאימא נשאר חכמה וחסדים שלו סוד מקיף על ראשו והבינה וגבורה נכנסים בכל פרצופו עד ראש רחל וז"ס כסא דין:

בהאי יומא של הו"ר וישב יצחק לאתערא וכו' ויצדק אומרו וישב שהוא מעין מה שעשה בראשונה שגם הוא חפירת באר דהיינו יסוד לאה ועכשו חזר לעשות כן שהוא כוננות יסוד רחל. ועוד ירמוז וישב יצחק לאתערא דינין הוא מה שנז"ל שגם הגבורות שכבר הם בה מזמן הנעילה חוזרות ונעורות באופן שגם בהו"ר יכון אומרו וישב לפי שהעיר דיני היסוד וסיים דיני המ' ובזה יצדק אומרו בארת חסר וקרינן מלא שלפי האמת יצחק עשה תיקון בשני בארות דהיינו יסוד ומ' אבל עיקר התיקון היה בבאר אחת שהוא הנוגע בעצם והוא המ' לכן אמר בארת. וענין חפירת הבאר מבוא' אצלנו בכוונת "בידך "אפקיד "רוחי ר"ת ב"אר. ויש ב' ידים א' בידך. והב' ס"ת בידך אפקיד רוחי והוא למפרע לפי שה"ס יד השמאלי והנה ב' הידים הן חסד גבורה העולות חפ"ר כי בזה מתכונן הכלי הטהור לקבל טיפת הזרע לענין עיבור. ועוד מרגיש למה לא נאמר ויחפור את הבארות ולא יזכיר מים ולכן אמר לארקא גבורן שהן ב' מנצ"פך משני הידים החופרות הבאר. ותכלית זה הוא למיא. פי' שתקבל המים העליונים מ"ד:

דהא מיא בגבורן וכו' הם מ"ן שבתוכם מתלבשין מ"ד ובכח הגבורות מצתררים המים בעבים כמ"ש צורר מים בעביו כי יסוד הנוקבא ה"ס הצרור גי' מל"כות. וגם צריך כח דין לחלק כל טיפה וטפה. מבדי"ל גי' אלהי"ם. ועוד איתא בס"הכ שהחותם הנעשה בהו"ר שהוא מלכות הנוקבא הוא ממלואי ג' אהי"ה עולה גשמ"יס. ובתוכו מתלבש השפע והוא צוררו וחותמו והיינו גבורות גשמים: ועוד נ"ל שידוע מכוונת ק"ש שעל המטה שלהעשות כלי הנוקבא נתן לה רי"ו שהוא ע"ב קד"ם והם ג' ע"ב ואם תצרף פ"ר דה"ג אל רי"ו יעלה מלכות וצרור והיינו צורר מים בעביו. ומפני כ"ז אנו אומרים משיב הרוח שהוא מלוי אל"הים דיו"דין שה"ס דין מתוק כמ"ש בשני פעמים רוח שבס"ת פותח את ידך. שהדין החזק שהוא שם אלהים מונע ומקפיא המים. והמילוי שהוא יותר רחמים מפשירן שירדו למטה וזהו משיב הרוח ומוריד הגשם:

ערבה וכו' בהאי יומא מאי היא בשלמא בכל ימי החג ב' ערבות שבלולב שהם כנגד נ"ה הם בסוד שפתי הנקבה הנעשית מנ"ה דזעיר. אבל ערבות של הו"ר מה שייכות להם עם השפתים:

אע"ג דלדרשא כי עיקר הסוד הוא בנ"ה דזעיר שהם בו בחינת שחקים והוא פשוטו של הסוד אלא שח"זל דרשו בו שפתים. כמו בהדס עינים וכו' ויש בו כמה סודות לענין דרשות. אבל דרוש לחוד וכוונה לחוד. וכן בערבה דהו"ר הכוונה העיקרית והאמיתית בשעת המעש' היא ה' גבורו' כנז"ל:

הכי הוא ודאי דהא וכו' והענין שבפה יש ה' מוצאות שהן ה' גבורות שנבקעות בראש זעיר מכח אורות גבו' דיסוד אימא שהוא בדעתו. וקי"ל דעת גנוז בפומא דמלכא ואלו ה' מוצאות נק' פתוחי חותם וכמ"ש בא"י בדרוש ל"ב נתיבו' ולכן יש בחי' עצמיית לערבו' בשפתיי' ליום זה שאותיו' השפתי' הן בו"מף ב"פ דין כנגד ש"ך פ"ר וברית הלשון מכוון כגגד ברית המעור. וכמו שבהו"ר מתעוררות ונוספות ומסתיימות הגבורות בברית התחתון כך ג"כ נעשה למעלה בברית הלשון. ובפרט שעיקר כונתינו בז' הקפות היא להמשיך לנוקבא מכללות האורות שבדעת אימא ומכללות האורות שבדעת זעיר. ואע"ג שכוונתינו להמשיך ז' כוללי מקיפי החסדים דאימא ודזעיר. מ"מ אין ספק שגם הגבורות אשר שם מתעוררות. ועוד שכל מקיף הוא בחינת דין כידוע. אשר על כן בהו"ר נגמרים גם הדינים העליונים דמוצאות הפה ולכן בהאי יומא פקיד וכו' שמפני התעוררות כל בחי' הדינין מתעוררין גם החיצונים ונחתכו בפה העליון הגזרות ובזה מסתיימים ונחתמים הדינים ואין עוד פתחון פה לחיצונים כי הדין דין אמת שהוא חותמו של הק"בה בסוד שמו' אהי"ה אהי"ה פ' אהי"ה גי' אמ"ת והיינו חותם אמת:

שירותא וסייומא כי בצינור האמצעי ששם עיקר השפע העצמיי יש שני פתחים הפה והברית באופן שראש הגילוי הוא בפה וסוף הגילוי הוא ביסוד וז"ש שירותא וסייומא:

ת"ח ביומא דא וכו' זו בחי' שירותא וסייומא שלאומות הוא סייום זמן נתינת השפעתם והתחלת הכנעתם. ולישראל סיום הדינים כנז' והתחלת ברכתם האמיתית. והענין הוא שהאומות אין להם שום שפע ממקור האורות שבדעת זעיר אלא הארות מבחינת הענפים המסתעפים בז"ק שהם מסוד הנהו ז' מלכין ולכן הם ע' אומות וע' שרים ל"ה מימין מישמעאל. ול"ה משמאל מעשו המתמעטים כפרי החג כי מנצ"פך שהוא גי' פ"ר שהם ה' גבורות רמוזים בה' אותיות אלהים שבמילואם הם י"ג אותיות כנגד י"ג פרים. ושם אלהים מתפשט בכל חיצונייות זעיר א' בכתר ל' חב"ד ה' חגת"נה י"ם יסוד ומלכות ולפ"ז נמצא שכל הארת או"ה שהיא מהחצונייות דוקא מהארת התפשטות של ז"ק כאמור ולא של המוחין. באופן שמסיימים ליטול ברכותיהם ונשארים בדינים. אבל ישראל בהו"ר:

מסיימי דינין דלהון דלהון דייקא שהן הגבורות הקדושות ועושים הקפות שסודם המשכת אור מי הראש ואראה פני אלהים שהוא שם אל שבמילואו הק"פ כמנין הפ"נים. ולכן נחתם שם אל ביעקב אע"ה ונק' ישראל על שם פני אלהים כי עשו חשב לתקן ראשו ולזכות אל שע"ו אורות. אבל נשא' לו ע"ש יאכלהו. אף ישראל אומרים הושיעה נא להמשיך אור ש"ע נהורין. ואח"כ ביום ח' זמינין לאשתעשעא במלכא. כי מאינון תפוחין קדישין נמשך שורשם כולו זרע אמת. ומתמן הדרת פנים בסוד ר"ת מפני שיבה תקום העולה ש"ע ש"ע וזהו יום שמחתנו: