מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקמה

ומטרוניתא לא שרייא ה"ס כתר רחל המושרש בחג"ת דזעיר ששם ג' הידות. וכן כללות' עולם העשייה שכולו סוד נוקבא דיצירה כשהוא מתעלה עולה עד חג"ת דיצירה ואינה שורה בכח דילה שהוא מילוי מילואה לבד כזה אל"ף למ"ד פ"ה דל"ת למ"ד ת"ו. נו"ן ו"ו נו"ן. יו"ד ו"ו דל"ת שיש בו ל"ב אותיות ואם תסיר ד' אותיות השורש נשאר כ"ח: שפחה בישא היא קליפת העשייה שידוע שעשיה נקרא שפחה כנודע ומנה שהקליפה שלה היא שפחה בישא והוסיף אנתו דפסול ללמד שבכח נט"י כראוי מתעברת הקליפה דנוגה אפילו הכח שקבלה מבעלה שנכנע לכח האדם הקדוש וזהו אנתו דפסול. פי' הגם שיהיה כח בעלה הפסול:

מים לדכאה יד נראה שרומז כי יד י"פ ד' הוא מ' ומים בכנוי הוא מימך מימנו שרומז מ"ם וגם יד ה' עולה מ' להורות ששורה שם יד ה' וגם ב' ידים הם וכל אחד עולה מ' הרי מ"ם מלא ועם כללות הריבוי שהוא י' הרי מי"ם. וז"ש יד הוי"ה דא מים וכו' ירמוז שיד ה' הוא מים כאמור:

והוסיף דאורייתא להודיע סוד המים שהוא חסדים דאימא שהם מסוד גבו' דאבא כידוע. ולכן יש במים ב' סגולות שהמים הראשונים דוחים את הטומאה והוא פעולת הגבו'. והשניים חסדים להמשיך החסד וע"כ נק' יד ה' שסתמו יד שמאל דהיינו שמאלי דחכמה שה"ס אור התורה שעיקרה אור אבא כשנמשך אל הבינה. אור הוא גשם דהיינו מים והבן:

בגזל דברכאן ב' מיני גזל א' כמשמעו שנטלו וגזלו מה שאינו שלהם. והב' שאינם מברכים שנק' גוזל אביו ואמו כמ"ש בגמ' ואז דוחים יד ה' העולה מ' כנ"זל "ממכון "שבתו "השגיח ר"ת מש"ה. ואע"פ שנז"ל שזה הינוקא היה בנו של רב המנונא סבא. כבר נודע דשופריה דר"ה משופריה דמר"עה הוא:

תניינא למבצע על ב' ככרות בשבת דאינון רמיזין בתרין לוחין דאורייתא ואיתיהיבו בשבת זוגות דביום ג' נחתו דאתמר ביה תרי זמני טוב ובשבת אתיהיבת וכו' ותרין ככרות בשבת רמיזין לתרין יו"דין יאהדו"נהי דאד"ני היא יחידה מבעלה בשית יומי דחול ובשבת נחית לגבה. ובג"ד בשבת כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין זוגות ואין מזיק וכו'. בח"י דף ע"ט ישים ב' הלחם שבידו כנגד הב' התחתוני' שהם נקבות להשפיע בהם. ושם כנגדם יבצע מלחם הימני כזית סוד י' דהוי"ה. ויבצע עוד ממנו כביצה סוד י' של אד"ני ויתן לפני אשתו ויכוין לשילוב יאהדו"נהי יו"ד בראש ויו"ד בסוף ובזוה' בפ' עקב תניינא וכו' הנה משם יתבאר טעם כוונת הב' שמו' אלו בשעת הבציעה והרמז בהם לב' יודי"ן שהם מתחברים שניהם. ואל תחשוב שכונת המאמר שהככרות הם בסוד יו"דין. שהנה נתבאר בזוהר כי הלחם הוא סוד הוא"ו כנודע וב' ככרות היינו ב' ווי"ן דאינון שלמא דכולא. ומ"ש במאמר הנז' כי הם סוד ב' יו"דין ר"ל שע"י מתחברים ב' יוד"ין של הוי"ה אדנ"י. ונתן הטעם מפני דאד"ני היא יחידה מבעלה בשית יומין דחול. ובשבת נחית לגבה. ולסוד זה צריך לאחוז ב' הלחם בב' הידים ימין ושמאל כי לעולם הזכר בימין והנקבה נקשרת בשמאל וגם להעיר הימין והשמאל ולאחוז הכלה בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני עכ"ל:

למבצע על שתי ככרות אין זה חולק על מ"ש בתיקונים דף פ"ז ע"א שהמצוה הנבחרת היא לסדר י"ב ככרות וכמ"ש האר"י ז"ל. כי גם כשהם י"ב לוקחים ב' מהם בידם ובוצעים עליהם וז"ש דאינון רמיזין וכו' כי הלוחות ארכן ו' וסודם נ"ה וו"י העמודים וידוע שהתור' נק' לחם ולכן הדברות רומזות לב' לוחות שהם נ"ה דאימא כמ"ש הרב ז"ל ונלע"ד שה"ס נ"ה דאימא הנמשכות ליסודה כמ"ש בספר א"י וידוע שבתוכם נ"ה דאבא דהיינו התורה החקוקה בלוחות ולכ"א:

דאתיהיבת בשבתא ר"ל למשה שה"ס פק"ד קס"א או"א ניתנו בשבת בהיותו למעלה וזהו שאנו אומרים בתפלת שבת שני לוחות אבנים הוריד בידו מפני שאז ניתנו לו והיה מעותד להורידם לישראל. ואומרו זוגות לשון רבים והם לא היו אלא זוג אחד נרא' דס"ל כרשב"י במ' שקלים בירושלמי שבכל לוח היו ב"פ י' דברות כמ"שה כתובים משני עבריהם שבזה היו בסוד פנים בלי אחור וכנגד זה היה משה בהר מ' יום:

דביומא תליתאה וכו' פי' שהיו זוגות על שם ב"פ טוב שביום ג' שבו ירדו הלוחות למטה וב"פ אלו ה"ס שני יסודות דא"וא שמתגלים בת"ת דזעיר שהוא יום ג' וכבר אמרנו שב' הלוחות סודם בנ"ה דא"וא הנמשכים ליסודות שלהם:

ובשבת אתיהיבת נר' שרומז למ"ש בהקדמת התיקונים ד' ה' ה' איהי רביעאה לכל תלת שה"ס כתר רחל הכלול בת"ת זעיר שהוא יום ג' וזהו ענין ב' מאמרות שביום ג'. והנה בשבת אז מאירה מדה זו ובסוד ה' אחרונה דאהי"ה כנז' בענין המרגלא וא"כ כשניתנו הלוחות למשה בשבת אז היה כתר רחל מאיר בתוקפו. וכשהורידן ביום הג' שהמאמר שבו הוא כתר דרחל הנז' חזר ונאור באור שבת ואז היו ב' בחי' טוב דהיינו תרין נוקבין כתרין טבין: תרין טבין הם ב' יסודות דא"וא כאמור: ותרין נוקבין הם לאה ורחל כי שרש לאה הוא ביסוד אימא. ושורש רחל ביסוד אבא: ממונים על הזוגות. שאין בקליפה אלא ב' מוחין בלי הכרע. דהיינו מוחין דקטנות בלי דעת. שלוחי מצוה בת"ת דזעיר ב' יסודות דא"וא מ"צ. ות"ת וכתר מלכות ו"ה:

אין מתחילין בב' וכו' המפרשים פירשו מפני שמזלם רע ולא ידעתי למה לא נזכר גם ביום ג' שמזלו מאדים. אבל לפי ענייננו הטעם לפי שהם זוגות. ולא מונה גם יום א' כי קדושת שבת מאירה בו. ואמנם לקמן דף רפ"א ע"ב איתא דחמה ומאדים סומקו דגיהנם נברא ביום ב'. ולבנה ושבתאי ביום ד' וא"כ הרי הם זוגות בב"ד:

תליתאה וכו' ראוי להעיר שלמעלה כשהזכיר כל הי' דברים הוסיף בזה הג' של ג' סעודות ולאוספא מחול על הקדש וכאן שבא לפרש הדבר לא דבר מזה כלום. וגם מה ענין ג' סעודות לתוספת מחול על הקודש. ונר' שירמוז למ"ש בס"הכ דאיתא התם שיש ב' מיני תוספת בשבת א' של התפלות וא' של הסעודות ומכל א' מהם יש לכוין לשייר רושם ברכתם לשבוע. כי בסוד ויהי נועם נשייר תוספת אבל לתוספת הסעודות אמר שיש לעשות סעודה רביעית במ"ש כדי להמשיך מקדושת סעודות שבת על כל סעודות החול וזהו ענין התוספת הזה שסעודות החול נעשות קודש והבן. אמנם אין שייכות לזה עם סוד ג' סעודות שהן מיוסדות על סוד ענג כנז'. והנכון לכוין ביחודם בכל סעודה כי לכן הקדים להזהיר על שלשתן כלומר שיכוין שיעשה ג' סעודות ולהיות שאין להם שייכות עם סעודת התוספת לכן די לו במה שקדם למעלה לדבר בה:

גומרי ג' סעודות מכאן נראה דל"ג אוכלי כמ"ש בגמ' דידן אלא גומרי ודייק גומרי:

דאינון שלימו וכו' ואתי כמ"ש בפ' יתרו דף כ"ח ע"ב שג' סעודות הן כנגד ג' אבות שה"ס חב"ד וז' ברכות הן בסוד ז' תחתונות כנודע דהיינו ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהם בחי' שבת בעצם. וגם נתבאר אצלנו שב' שמות אלו במילוי דמ"ה גי' יעק"ב. ואהי"ה דיו"דין ויה"ו דס"ג גי' יצח"ק. והכל ביו"דין כנגד אברהם. באופן שג' סעודות שהן בסוד חב"ד בבחי' ב' השמות הן מכוונות לז' ברכות העמידה שהן ב' השמות בפשיטותן:

ורזא דענג כוונה סוד זה הוא מ"ש בא"ז דף רפ"ח ע"ב שג' סעודות א' היא דמטרוניתא. ב' דמלכא קדישא ג' סעודתא דעתיקא. ע"ש ופירשתיו שבלילה מזדווגת המ' מינה ובה בסוד ברית הלשון. ובשחרית זעיר ובמנחה עתיקא. ואם תשכיל אלו הם ג' פרצופים הנגלים באצילות כי א"וא מכוסים בדיקנא דאריך כידוע:

והם סוד ענ"ג והכי ממטה למעלה גן נהר עדן והנה עדן ה"ס הדיקנא היוצא מח"ס והיא מגעת עד רישא דזעיר ועליה נאמר מקולות מים רבים. וממה שנוטף על ראש זעיר נעשה נהר. וגם ס"ת עדן נהר עדן הוא נר"ן כי בלילה כללותיו הוא נפש ובשחרית רוח. ובמנחה נשמה. ואמנם להיות שכל סעודה ה"ס זווג הפה כנז' דהיינו חב"ד נמצא שבכל סעודה נעשה שלימו דעשר דהיינו ז' של כל תפלה וחב"ד עליהם. וכל בחי' י' ה"ס אצילות שהוא ענין שבת ולכן מי שלא מקיימן בהיות לאל ידו לעשותו. אתהפך ליה לנגע צרעת הוא מ"ש בפ' פקודי דף רס"ה ע"ב שבהיכל חובה המנגד להיכל הזכות שבקדושה יש רוח טמא הממונה על פתורא דלא אתסדר בעינוגא דשבתא ונק' נגע ומקללין ב"מ. וזה מובן במ"ש הרב בדרוש הצרעת שנמשך מרמת חסרון אור אבא כמ"ש שם ע"ע. וא"כ מדה כנגד מדה היא שאם פגם בי' שיהיה בו נגע. ולפי שיש מיני נגעים הרבה לכן פירש שהוא צרעת ואמר אתהפך וכו' עניינו הוא כי הבלתי מקיים ג' סעודות ודאי שאוכל בלילה ובשחרית שהם סוד נהר גן. אבל בהחסירו הג' שהיא בזמן שאנו אומרים אתה אחד שה"ס הדיקנא שהוא הוא העדן כנז' אז החיסרון הוא בע' של סוד ענ"ג ומורידים אותו מקדושתו:

ובגין דלא ליתי להאי פי' כדי שלא יבוא האדם לידי עניות שלא יוכל לקיים ענג שבת. אמר הקב"ה לוו עלי. דייק מלת עלי דהו"לל לוו ואני פורע. אלא הכוונה כמו אז תתענג על ה' על דייקא והכוונה שיכוונו לאור העדן ששם השפע בלתי קצבה והכל רחמים ואף שלא יהיה לו זכות גדול כח השבת ליתן לו בריוח מה שהוציא לשבת וי"ט ופ"ב דביצה אמרינן לשון זה לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע. ושמעתי שיש מדרש דסמיך ליה אקרא כי פועל אדם ישלם לו. פועל למפרע לוו עלי ואני פורע. והשתא נלע"ד לפרש פסוק אז תתענג שהתחיל בזה שרומז לסעודת המנחה מפני שזהו חדושו של יום השבת שהרי בכל יום אדם אוכל ערבית ושחרית. אבל הג' היא לפרטות שבת. ועוד כמ"ש בנגיד ומצוה ששפע הבא אל מלכות בליל שבת והוא הדין בשל שחרית לזעיר. מקבלים מעתיק' וז"ש אז תתענג על ה' וכבר והרכבתיך על במתי ארץ בלילה. וגם האכלתיך נחלת יעקב אביך בשחרית.

לאנהרא פתורא במנרתא אין הכוונה על ההדלקה שהרי כבר מדבר על הסעוד' שאז הוא שבת. אכן ירצ' לרמוז על מה שירמוז ויכוין קוד' לקידוש ולכן הקדים אותו לקידוש שכך איתא בס"הכ שצריך להסתכל בנר קודם ובתוך הקידוש. והענין נראה ששלחן ומנורה שניהם ברחל. מנורה בחכמתה שבה מאיר מוח אבא שסודו שמן כנודע: ושלחן סוד בינתה שהמזון בא מצד הגבו' וכמ"ש לקמן. ועיין מ"ש בס' בראשית דף צ"ד ע"א נהירו דחכמתא. ולכן סוד נר שבת הוא אל אדנ"י דהיינו אלמלא העולה קפ"ה ועם אדנ"י הרי נ"ר להורות שהמ' מאירה בחכמתה מאור החכמה ולכן שם א"ל מלא.

כמה דאוקימנא וכו' ומכללות דבריהם נשמע ששלחן ומנורה סודם בחו"ב שהם ראשי ב' הקוים ימין ושמאל ויתר ע"כ רצו לרמוז שצריך להאיר את השלחן באור המנורה ולכן אמרו שלחן בצפון ומנורה בדרום כי תחלה. יוכן השלחן שרומז לבינה שהיא ראש הגבו'. ואח"כ מנורה בדרום להמתקן וע"כ נק' נר שבת שלום וכמר"זל ע"פ ותזנח משלום נפשי דהיינו שלום היינו מיתוק ופתורא דקב"ה וכו' כלו' שלכן תמצא בתורה שמצוה תחלה על עשיית השלחן ואח"כ על המנורה:

חמישאה כוס וכו' הוא תיקון הדעת של רחל שידוע שבו קיבוץ ה' גבו' שסודן ה' אותיות אלהי"ם ולפי ששם הם מחוברים יחד לכך נרמז בכללות החשבון:

ויכולו ע"ב וכו' יובן במ"ש באוצ"ח שהה"ג יורדות אל יסוד זעיר ושם מקבלות הארה מיסוד אבא הנגלה והוא מחברם יחד וממתיק הדינים הקשים שבהם וניתנות אלו הגבו' הנז' בדעת הנוקבא. וז"ס ע"ב דויכלו סוד אור אבא. ואז אל"הים וע"ב כליל לון כלה קדישא היא רחל המאירה באור אבא שהוא מקור הקדושה. ולפי שכוללת הכל לכן היא כלה:

דבהאי כוס מלא וכו' ידוע ששם אלה"ים צירופו מל"א י"ה ואז מתעורר כח הדיבור הפך נאלמתי דומיה והנה אנו מכוונים בסוד הקידוש ב' י"ה מליאים ביוד"ין ועם י"ה פשוט עולים פ"ה כלומר שיש לנו פתחון פה. ועם הכולל עולה כו"ס. ואמנם יין שבתוכו סודו ז' יו"דין דע"ב ס"ג שיורדין מחו"ב דזעיר לחו"ב דנוקבא ומאירים בכוס שה"ס הדעת וכנגדן ע' אותיות בקידוש וה"ס יינא דאוריית' שהגבו' של הכוס שה"ס היין מתמתקות ע"י ע' אורות דחו"ב שה"ס התורה כי היא חכמתכם ובינתכם ובהאירם בתוך הכוס הו"ל ב' עדים. וכל עדות הוא בדעת לכן אנו מעידים בע' תיבות של מעשה בראשית שנברא בשם אלהי"ם והכוס רומז גם לזה. וגם כי ג' שמות י"ה הנז' סודם ג' ידות כנז' בס"הכ ושבהם נעשה (" מעשה ") בראשית ר"ת מ"ב:

מלא יינא דאורייתא כוס מלא סודו אלהי"ם י"ה מל"א וי"ה אנו מכוונים בו במילוי יו"ד ה"י ב"פ מע"ב וס"ג בסוד חו"ב דזעיר המאירים בחו"ב דרחל ושניהם גי' יי"ן והיינו יינא דאורייתא סוד זעיר הנק' תורה שבכתב שיש בו חו"ג מ"ע ומל"ת ואלו מתכנסים ביסודו וניתנים בדעת רחל ושנים נק' י"ה. ובפרט בדעת רחל המתמצע בין חו"ב שלה שסודן י"ה ונאמר שבטי י"ה עדות. ולכן צריך לאסהדא על מעשה בראשית הם חג"ת נהי"ם המקבלים מן הדעת וב' העדים ב' אותיו' י"ה ומהם נמשכים ע' אורות דשני מילואי י"ה מליאים וע' תיבות של הקידוש בסוד מקיף היין והדיבור. ועי"ל כי יין מלא יו"ד יו"ד נו"ן עולה קמ"ו. ומילוי כוס כ"ף ו"ו סמ"ך עולה קמ"ו. וחכמה ובינה גי' קמ"ו וסוד היין הוא ז' יודי"ן דע"ב ס"ג שהם נשמה לז' נקודין של שם אלהי"ם והיינו יינא דאורייתא.

שתיתאה למהוי וכו' קשה דמאי אירייא בשבת אפי' בחול נמי צריך שיהיו ד"ת על השלחן וי"ל דאה"נ אלא דתנייה הכא להשלמת י' דברים א"נ משום דסד"א כיון דסעודת שבת מצוה העוסק במצוה פטור מהמצוה קמ"ל. א"נ משום סיפא דקא' שצריך לזמן עמו אחר לדבר ד"ת. וזה ודאי דווקא בשבת. שבחול כמעט לא יוכל לעמוד בזה דמסתמא אין לאדם מעדנים בחול לכבד האורחים.

דהכי אוקימנא וכו' תימא דתנא לא קתני אלא ג' ומנלן לב' או לאחד ורשב"ם פירוש דנקט שלשה משום דבסתם שלחנות איכא ג' לזימון: ולפי דרכו אני אומר דתנא הכי קאמר אפילו שלשה שאכלו על שולחן אחד דחייבים בזימון שהוא דבר גדול בקדושה. מ"מ אם לא אמרו עליו ד"ת לא ינקו מן העונש וע"כ נאמר לכו לחמי בלחמי. ירצה אכלו לחמכם אבל יהיה בלחמי כך אומרת התורה.

ורזא דמלה וכו' וז"ש ולא אמרו עליו עליו דייקא שכן השלחן סודו מן הגבורה וכנז"ל לכן צריך להגביר עליו התורה שה"ס החסד הזכר וחסד זה הוא מחכמה שבה כח הבירור ושורשו דבמחשבה אתבריר כולא. ואע"ג דבירור אסור בשבת וכדאיתא סודו בדרוש שביעית. וא"כ מה ענין הבירור שנעשה בסעודת שבת שכל אכילה היא בירור כמ"ש בסה"כ. י"ל כמ"ש בס' נגיד ומצוה בתחלת סוד האכילה שרוב המאכל הנאכל בחול הולך לחיצונים וכו' אבל מה שאוכל בשבתות וי"ט הכל הוא רוחני ונבלע באיברים וכו' ונלע"ד שהטעם הוא שבחול נוגה מעורב טו"ר והרע גובר. אבל שבת כולו טוב ובאכילה נעשה הבירור בחיצוניות ונבלע באיברים. ובד"ת נעשה הבירור בפנימיות לתת כח ותוספת לנר"ן שלו וע"כ אם ח"ו יחסרו ד"ת נפגם הפנימיות וכ"ש החיצונות והכל הולך לקיא צואה כי אחר שנתעכל המזון שהוא הזמן לחלק חלק המוחין למוח לב וכבד הכל יוצא לקיא של צואה ובזה נטמא הפה שלא עסק בתורה ואז"ל אין צו אלא ע"ז והיינו ממש זבחי מתים ואם יש תורה על השלחן מתמתקים הדינים בתכלית וה"ס הזווג הנק' אכילה וז"ש ורזא דמלה שכל רזא סודו ביסוד בכל מיני זווג. והדר מפרש הזווג שלחן בצפון שהוא מקור הגבורות וכדלעיל. ואני המסדר נ"ל ליישב מ"ש הרב ז"ל כי ו' ימים הם ו"ק דזעיר ובהם נעשית מלאכת הבירור כי הזכר דרכו להלחם ומוציא שלל מן החיצונים בירור ניצוצות הקדושה. משא"כ ביום הז' שהוא כנגד מ' שהאשה אין דרכה להלחם ולכן בשבת שובתת מלאכת הבירור. וכאן נראה שבשבת ג"כ נעשה הבירור. והתירוץ שדווקא הבירור שע"י האכילה נעשה גם בשבת שכן מצינו להרב ז"ל שכתב כוונת אכילה וברכותיה וסידור שלחן של שבת משא"כ בשאר דברים הנוהגים בשבת בק"ש וכיוצא שכתב הרב בסידור שאין לכוין שום כוונה בשבת בק"ש וכו' וידוע שהבירור נעשה ע"י הכוונה ולפי שבשבת אין בירור הנעשה בשאר דברים לכן אין לעשות בהם שום כוונה אבל ענייני האכילה שהבירור הנעשה על ידה ישנו גם בשבת:

לכן כתב הרב ז"ל כוונותיה בשבת ובזה עולה כהוגן מאמרנו בג' סעודות. ולזה הסכים שליחא קדישא דירושלים תו"בב ה"ה החכם השלם כמוהר"ר אברהם בן אשר נר"ו בעוברו דרך מחננו פה לונדריש יע"א כי דברי טעם הם. עכ"ל המסדר:

ואורייתא אתיהיבת מימינא ולא אמר בימינא. ויובן בהקדים מ"ש בפ' יתרו דף פ"א ע"א וז"ל בסטר גבורה אורייתא אתיהיבת א"ר יוסי אי הכי בסטר שמאלא הוי א"ל אתהדר לימינא דכתיב מימינו אש דת למו וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח אשכחן שמאלא דאתהדר לימינא וימינא לשמאלא הא גבורה לשמאלא עכ"ל. ונראה שר"ל שר"י תמה על ר"י שאמר שהתורה היא מן השמאל וזה הפך ממה שמורגל בפה העולם כי התורה היא מימין. והוא השיבו אתהדר לימינא. והענין ששרש התורה הוא בחכמה סתימאה שנתקנה מגבורה דעתיק שה"ס בוצינא דקרדינותא דהיינו הכח העליון הנותן מדה וקצבה לכל נמצא. והוא הוא עצם התורה את זה תעשה וזה לא תעשה. ולכן נקרא כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית. אבל אחר כך משפעת בחכמת האצילות דאיהו אבא. וזשרז"ל אש שחורה ח"ס. ע"ג אש לבנה הוא אבא כשנכתבה בו התורה. והיינו אתהדר לימינא דכתיב מימינו שהוא אבא דאיהו ממש מיד ימין דאריך. אש דת ולא אמר אש תורה אלא דת שמורה חוק וגזרה כמ"ש ואת דתי המלך והוא הוא סוד בוצינא דקרדינותא כאמור והורדה לאבא שהוא ימין כדי שתוכל להתפשט בעולם כי על כן אתהדרת לימינא ועוד כתיב ימינך ה' נאדרי בכח. והוא שאח"כ אבא נכנס בתוך אימא וידוע שאז הוא בבחינת אימא וכמ"ש בענין צלם דאבא שסודו משם אהי"ה מפני שהוא בתוך אימא ולכן אמר בפ' בשלח דף נ"ח ע"א ימינך ה' נאדרי בכח דא אורייתא. וא"כ התורה נכללת שמאל בימין דהיינו ח"ס באבא. וימינא לשמאלא אבא באימא.

הא גבורה לשמאלא פי' שצריך שנאמר שמקור התורה הראשון שהוא ח"ס הוא ודאי לשמאלא וכמ"ש בפ' פנחס דף רמ"ז ע"א במלת כב"ר כ' כתר ב' בינה ר' ראשית. ולכ"א ר' יהודה בסטר שמאלא אורייתא אתייהיבת. שהשרש העליון הוא גבורה דעתיק והגילוי האחרון הוא באימא שה"ס גבורה דאריך. אבל מאמרנו מבחי' הגילוי הראשון שהוא אבא ולכ"א אורייתא אתיהיבת מימינא שהוא חסד דאריך שבו תלוי אבא כידוע וגם לכך אמר לחברא ימינא דאיהו וכו'. ור"ל שכיון שהתורה שרשה גבורה וגילויה בימין שהוא חסד נמצאו חסד ודין יחד והיא מדת רחמים מדתו של זעיר שהוא המזדווג עם נוקבא שהוא דין ושמאל:

דאורייתא איהי מימינא וכו' כי נודע בסוד כוונת העמידה ששם הוי"ה בימין ואדנ"י בשמאל. ויתר ע"כ איהו בנצח דאריך ואיהי בהוד. ושם הוי"ה בצירוף יפ"ה נ' הפ"ו ל' ופ"ה ל' הרי ימ"ין שה"ס זעיר שסתמו הוא הוי"ה. פתורא אדנ"י בשמאלא. אדנ"י במי לוי עולה תרע"א ועם ד' אותיות והמילוי י"ב עולה פתו"רא:

וצריך לחברא לון היינו באכילתו כי מאכ"ל גי' הוי"ה אדנ"י. וגם אם תרבה הוי"ה באדנ"י כזה יפ"א הפ"ד ופ"ן הפ"י הרי ש"פ ועם ח' אותיות גימטריא שלח"ן.

דבגין דפתורא משמאלא וכו' דבקריעת ים סוף נתעוררו הדינים וכמרז"ל שהיו ישראל אז נתונים בצרה והוצרכו לאור עתיקא וכנז' בפ' בשלח. וכן השלחן שהוא בשמאל צריך שיהיו בו ד"ת להמתקם: