מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקיז

א"ר אלעזר וכו' פליג אר' אבא וסובר דאין לא"וה שום חלק בניסוך המים אלא רק בע' פרים וטעמו כי המים הם חסד אימא וכדלקמן. א"נ הם סוד הגבורות בפנימיות בסוד גבו' גשמים ועיקרם ממ"נ שביסוד אימא שקבלתם מאבא דאיהו סוד שביל שעם הכולל גי' גש"ם כמ"ש בס"הכ בברכת הנהנים. ולכן חושב רבי אלעזר שעיקרם וכולם לישראל אבל הפרים ה"ס חיצוניות ולבושי הגבו' ושמשם בא השפע לאומות ואפי' זה אין להם אחיזה בו ל"מ יום א' דפשיטא הוא. אלא אפי' יומא תנינא שה"ס גבורה. והטעם להיותם מעלמא דאתכסייא:

אלא יומא תליתאה דאוסיף וכו' מפני ששם מתחיל הגילוי כנודע אצלנו וענין דאוסיף הוא פשוט שבמקום אומרו אחד עשר אמר עשתי עשר שיש בו תוספת אותיות וגם במספרם רבות כי אותיות אחד מן האחדים. ושל עשתי מהמאות והעשרות וענין גריעות הקרבנות קשה שהרי בכל יום ויום הולכים וגורעים וי"ל שהגריעות הוא בעצם המנין של י"א שידוע שהוא בסוד י"א יריעות עזים ובסוד י"א ארורים של פ' כי תבא. יו"ד אל"ף גי' קל"א ס"מ. ועוד י"ל והוא עיקר כי בהקרבנות של שני הימים של ח"ג דהיינו חסד גבורה כתיב פרים בני בקר. אבל מיום ג' ואילך לא נזכר עוד בני בקר. אלא פרים עשתי עשר פרים עשרה פרים ט' וכו' וסוד הענין כי שם בקר רומז לנקבה הקדושה. בסוד ג' שרשי הגבו' כנזכר אנלינו בסוד נוצר חסד לאלפים דהיינו קנ"א ואלהי"ם אדנ"י ששלשתם גי' בקר. א"נ כי אותיות א"ב הם כ"ב ועם פ"ר דמנצפ"ך הרי בק"ר. וידוע כי הכ"ב אותיות הן יותר רחמים מן החמשה דמנצפ"ך וע"כ במלת את"ה בא הרמז לאותיות א"ב מן א' עד ת'. אבל הגבו' נרמזו במספר ה' ונמצא לפ"ז כי בקר ירמוז לגבו' הכוללת עם כ"ב אותיות. וא"כ הפרים של ב' ימים של חג אינם דינים כ"כ קשים שלכן ישראל אין נותנים להם חלקם מהם כדלקמן. ובן בקר משמע קטן ורך: אבל מיום הג' ואילך אז נקרא בשם פרים לבד להורות כי הם פרים מנגחים וקשים בריבוי הדינים על סיבת אור אימא. המתגלה שם וגורם חסרון וגירעון להם:

חדווה דבנהא כי שם האורות מכוסים ואין שם אחיזה לחיצונים שהרי מן החזה ולמעלה ה"ס עץ החיים גם יתכן כי שם בקר ירמוז לאימא בסודות האמורים. ולכן פרי ב' הימים נקרא פרים בני בקר והיינו חדווה דבנהא. וגם חב"ד כקרא אבות וחג"ת נקרא בנים ונה"י בני בנים ולפ"ז יצדק יפה חדווה דבנהא. שהרי בחג"ת דזעיר שם הוא מקום חג"ת דנה"י דאימא:

ואינון מפלגי עד כאן אולי רמז במלת עד"אן לשם אכד"טם שהוא חיצוניות דחג"ת כמ"ש בדרוש פסח. כי לפי הענין נראה שפרים של יום א' ושני הם יותר חשובים משל שאר הימים. מיומא תליתאה וכו' גם בזה פליג רבי אלעזר אר' אבא שר' אבא אמר שביום ג' שרייא עלייהו ויש להם יותר אחיזה וכח. אבל רבי אלעזר סובר שאדרבה כיון שמתגלים החסדים ביום הג' דתמן יסוד אימא: אז מתמעט כוחם שה"ס גריעות הקרבנות הנז'. וידוע מ"ש הרב על פ' לעו"ת אדם בריבו שה"ס י"א אד"ם דקליפה ע"ש בדברי הרב. ואם תשכיל מיום הג' עד הסוף הם מ"ה פרים גי' אד"ם בליעל דגרע כחו:

אלין קרבנין דאזלין וכו' אינו מפרש המים על של הניסוך דחשב שאין להם משם הנאה כאמור אלא מפרשו על גבו' מנצ"פך שה"ס מים דיום ב' דבראשית. וידעת מ"ש הרב בפ' מקולות מים רבים שר"ת עולה פ"ר.

אר"ש אלעזר ת"ח וכו' ר"ש בא להכריע כר' אבא אבל לא כשטתיה וזה דסבר כוותיה דיש הנאה לאומות מניסוך המים.

אבל לא מטעמיה דאיהו סבר דמיומא תליתאה ואילך הוא עיקר שריית אימא עליהם להשפיע בם. ור"ש הוכיח שאינו כן. אלא כי מיום ב' ניתן חלקם להם וכמ"ש ר' אבא בזה. אבל שמיום ג' עד ה' פוסק השפע מלהנתן להם: ואח"כ ביום ו' וז' חוזר להשפיע להם איזה חלק וכדלקמן בסי' בו"ז. ולכן הקדים ואמר לר' אלעזר מיומא תניינא וכו' ירצה וכיון שבו נבראו המים וה"ס גבורה ובו נברא גהינם לא נוכל לומר שאין להם כח בו. וגם מלת מים אין להוציאה מפשוטה שר"ל מים ממש ולא דכותך שפירשת אותה על הפרים:

אבל מיומא תליתאה וכו' כלו' בהא סברנא כותך ולא כשיטתך דהיינו שהשראת אימא הוא לגרוע כחם וכמו שצדקת בדבריך בעניין הפרים. אבל יש חילוק בין הפרים לימי הניסוך. כי הפרים היו בכל הימים אבל מיום ג' התחיל גרעונם כמו שיפה אמרת אבל בענין ניסוך המים כשנתגלה יסוד אימא גם שניתן להם ביום הב' הלא חסרו בג"דה. וטעמו כי שם דווקא בתנ"ה הוא עיקר גילוי אורות יסוד אימא. אבל ביום ו' וז' שהם יסוד ומ' שאין בהם חסדים פרטים שהרי אימא עד הוד אתפשטת. וגם ששניהם נוטים לשמאל כידוע לכן גם בהם היה להם חלק:

לא הוו ידעי בבלאי וכו' פירוש שהם היו סוברים שניסוך המים הוא שפע כולו לישראל. והיו תמהים על ב' דברים א' למה באה מצוה זו ברמוז בג' מלות ונסכיהם ונסכיה כמשפטם כנודע. ועוד למה רמוזים דווקא בג' ימי בו"ז ועיקר טעם לתמיהתם הוא שהיו אומרים מה שהוא אמת:

דהא טובא דישראל לא הוי ולכן יתמהו שכיון שהיא מצוה והיא נוהגת כל החג. למה באה ברשימו דהיינו ברמז. ולמה דווקא בג' ימים הנז':

ובגין דאלין מיין וכו' ירצה שהכתוב בפ' נח גילה טעם לדבר הזה. ויובן בהקדים מה שנודע שמי המבול היו דינים גמורים וכמ"ש הרב שבאו מאחוריים דעס"מ. דהיינו שיש בפ"קד כ"ו אותיות וכן בקס"ו וכן בק"ל וג"פ כ"ו גי' מבו"ל. והוא לדידי סוד מים שבמילואם מ"ם יו"ד מ"ם עולים ק"ף כמנין ע"ב ס"ג מ"ה להורות שמהם יצאו אלה המים וגם מנ"צ ממנצ"פך שהם ג' גבו' הקשות גי' מי"ם מליאים. כי העיקר של מים גי' מ"ן והמילוי צ'. והנה ידוע שמאז נשחת העולם גזר ה' שלא יוסיף להכות עוד כל חי ומינה שיגרע ברחמין כח הדין שלא יתאנף כאשר עשה.

וז"ש והמים אינון וכו' פי' אותם הדינים שמוכנים ליסר העולם שהן הם ממש אינון דרשימין שלשה קרבנין דאינון וכו' שהם הפנימיות של הפרים וז"ש גו קרבנין מאז היו הלוך וחסור שכן גזרו רחמי עליון: ולכן כשיותן להם כח להעמדתם יהיה באופן חסר שיחסר כחם.

ונגידו דאנגיד עלייהו וכו' ירצה שגם שהמים נוהגים כל ז' מ"מ אותו השפע שהושפע עליהם אור מועט לכן לא אתחברן אתוון. שתהיה מלת מים מלה אחת או בר"ת ג' מלות רצופות כדי שלא יהיה שפעם רצוף ויורד זה על זה רק זעיר זעיר ב' מיעוטים א' מחמת דילוגים:

וא' מחמת שהגבורה היא מכוסה ויסוד ומ' הם מיעוטי השפע לגבי מדות שעליהם. ובדרוש זה תמצא טעם נכון ופשוט למה שיחוייבו או"ה לעתיד לבוא לחוג את חג הסוכות דווקא ולא פסח ושבועות וזה מפני שאין להם שייכות עם יציאת מצרים או מתן תורה: אבל בסוכות גם שלא נקלטו הגרים תחת ענני כבוד וכמ"ש בפ' כי תשא מ"מ יתחייבו לבוא לירושלים להודות שוק ישראל הם נזונים ולהשתחוות בכניעה אל הקדושה. ואפשר שבבואם שם ירויחו חלק יפה משל ימי קדם כי יבולע הרע כבר ואם לא יבואו לא יזכו לגשם המתעור' בסוד ניסוך המים:

דאינון מקב"ה שהם ממקום החסדים המגולים שהם ע' אורות בסוד ע' נפש ב"ן ח"י בה כתיב לא יחסרו כל טוב: וכדי שיובן כי פסוק זה מדבר דווקא על ענין זה לכ"א. רישיה דקרא וכו'. כי כפירים ר"ל קצינים ושרים כמ"ש ביחזקאל ל"ח סוחרי תרשיש וכל כפיריה. ועליהם אמר רשו ורעבו על המיעוטים לא יחסרו כל טוב שכל ז' ימים היה הניסוך להם ועוד שלא יהיה תמצית כשל הגוים. אלא טוב ושפע נבחר:

אילין אזלין ואסתלקו שאלו ע' ממונים שרשם מז' מלכין ואחיזתם משם אלהי"ם כנודע. והוא במילואו י"ג אותיות אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם ולכן מתחילים ביום א' י"ג פרים ואח"כ הולכים ומתמעטים ע"ד הריבוע ממטה למעל' כי נודע שהריבוע מתחיל מאות א' והולך ומתרב' מלמעל' למטה על דרך זה ? יום א' אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם: יום ב' אלף למ"ד ה"י יו"ד מ'. יום ג' אל"ף למ"ד ה"י יו"ד. יום ד' אל"ף למ"ד ה"י י"ו. יום ה' אל"ף למ"ד ה"י י'. יום ו' אל"ף למ"ד ה"י. יום ז' אל"ף למ"ד ה'. ? דוק ותמצא כי אין להם השגה רק עד ה"י יו"ד מ' שהם ז' אותיות. אבל ליום שמיני נשאר אל"ף למ"ד שהוא שם אל וז"ס הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ועוד צא"ל כי שם אלהי"ם מתחלק בכל חיצוניות הפרצוף א' בכתר. ל' בחב"ד ה' בחג"תנה י' יסוד מ' מלכות. ולפי זה אותיות הי"מ הם בז' תחתונות ומשם השפע לחיצונים ואל זה הוא המשפיע בם. וזהו ולבקש מאל אכלם ובזה תבין אומרו אזלין ואסתלקו שהוא מה שהולכים ומתמעטי' ממטה למעלה לפי סדר הריבוע. לעומת מיעוט אותיות אחיזתם מתמעט כח שפעם. דאטבת דהא וכו' איתא בס"הכ ריש כוונת ר"ה שו' חדשים מניסן עד תשרי הם בו"ק דנוקבא דזעיר. ומתשרי עד ניסן הם בו"ק דידיה ולפ"ז תמצא שתמוז ואב הם בנ"ה דידה. וטבת ושבט נ"ה דידיה. והנה בזמן הרצון אז מאירים חסדי דוד שהם בנ"ה שלו בח"ב שלה ומתפשט אורם עד נ"ה דידה. אבל בזמן החטא ב"מ אז במקום ימים טובים הוו ימי הרעה שהם ז"ון דקליפה ששת ימים. ואיתערת ההיא רעה היא נוקבא דקליפה העלתה מ"ן שלה ואתתקפת בזווגא. וכלה קדישא שנק' כן מפני שהיא שם ב"ן ובאור נה"י דבעלה היא כלה כמ"ש הרב ז"ל:

לא אנהירת וכו' פי' אע"פי שיש איזה זווג אינו מגו שמשא מן הפנימיות אלא. מחיצוניות נ"ה שלו: ולכן אז מתחזקים החיצונים מפני ששם עיקר עה"ד טו"ר ואם יש זכות אז גובר הטוב שם ונאמר לא יחסרו כל טוב: וחסר כח הרע בהמנע ממנו ג"פ מים בג' ימים וג"פ מים גי' ר"ע וזה חסור ואז נאמר הלוך וחסור אבל כשחטאו אז נתעוררו ימי ר"ע ובעו"הר יש להם שליטה. ונראו ראשי ההרים כי נסתלקה אימא קדישא מחג"ת הקדושים וחזר הזעיר לקטנותו ולעומת כן נגלו ו"ק דקליפה כי ראשי ההרים הם חג"ת שלה הרי חשוכא כי חש"ך הוא "חמור "שור "כלב. וטור דלווטין הם נה"י ההפכיים אל הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה. ואין ספק שבחי' טו"ר הוא יותר דין משל ה"ר כי יש בה מספר הריבוע ואותיות הריבוע: משא"כ הר שאין בו אלא סך הריבוע וה' אותיות השורש:

אתחזון ואתתקפו דריש נראו מלשון ראיה: וגם מלשון ושמתיך כרואי דכתיב בנחום שהוא לשון טומאה וטינוף וכמ"ש הוי מוראה ונגאלה. ותוספת הטומאה הוא חזוק הקליפה. ועבדין בישין מזווגם יוצאים מזיקים לעולם וע"כ נמשך ענין הרמז בפסוקי המבול: ואח"כ חזר לסוד ענין ההנאה שיש לחיצונים בימי החג ועד עתה דבר בבחי' המים שהם חסדים דאימא שהיו גבי' דאבא. ועכשיו מדבר בעצמם של פרים שהם גבו' אימא. ועל ב' הבחי' נק' מועד סוכות בשם ח"ג נוטריקון "חסד "גבורה שעם הכולל עולים טר"ף. וז"ס הכפירים שהם ע' ממונים שואגים לטרף. ולבקש מאל אכלם. כי אל הוא חסד. וגם יש אל דאלהי"ם אשר ממנו שואלים אכלם וב"פ אל מלא גי' של"ם וזהו ויהי בשלם סוכו וגם פ"ר ומ"ים עולים של"ם:

ביומין אלין אשה ו' הוא הנז"ל כי בחג השבועות לא נזכר אשה כלל אלא והקרבתם עולה לה' לפי שאין בו שום חלק לחיצונים אבל בפסח וסוכות כתיב אשה כי בפסח עדין לא הטהרה אשה לבעלה:

ובסוכות הכוונה בעצם ליתן להם חלק להכניעם אל הקדושה:

ונדייק שני שנויים שיש בין פסח לסוכות א' כי בפסח קודם אשה לעולה ובסוכות קדמה עולה לאשה. והב' כי בסוכות נאמר ריח ניחוח ולא בפסח: והענין כי בפסח הכוונה תחלה להפריד הרע האחוז עדין בקדושה. שבזה תעלה הקדושה נקיה וברה. ת"ש והקרבתם אשה שהוא חלק האישים הם הדינים ואחר זה עולה לה'. אבל בסוכות העיקר בעצם וראשונה הוא להעלות ולהשפיע בקדושה. ואז היא אשר מלכותו בכל משלה תחלק חלק מז"ון לחיות החיצונים מחלק הגבו'. אך בתנאי שיכוונו להמתיק הגבו' בשרשן כדי להכניע החיצונים אל הקדושה. וידוע מס"הכ בשל שבת בסוד הריח שכוונת המתקת הדינים היא בד' מלות ריח ניחוח אשה לה'. והענין בקיצור כי רי"ח ריבוע דאלהי"ם וי"ג אותיות המילוי וה' אותיות הפשוט והכל עולה רי"ח ונל"עד שיש בג' חלוקות אלו רמז בכל בחי' אלהי"ם פשוט ומלא ומרובע. ואח"כ כשנכנסים בחוטם מתחילים להתמתק והם ב' הבלים שבשני נקבי האף. כי חוטם סודו ס"ג ומילואו הב"ל וב' הבלים הם סוד דיני רחל ולאה כנז' בסוד תיקונא דפרדשקא. ואפשר שז"ס מתניתין דאהלות שני פרדשקין זה בצד זה. וה"ס ניחוח כי הבל ע"ה גי' ל"ח וב"פ ל"ח הוא ני"חוח:

ונל"עד שמלת ניחוח מורה נח כפול דהיינו ב' הבלים המתחילים לנוח ולהמתק כי הריח נחלק לב' חלקים שהם שני ההבלים וזהו ראשית המיתוק. וגם העלותו והכנסו בתוך החוטם הפך חרי האף שהוא יוצא לחוץ. ואח"כ עולה הריח באמצע עד פנימיות המצח ואז הוא אשה. ושם הוא שרש הדינים בסוד שם אלהי"ם במילוי יודי"ן. ומשם עולה למוחין שהם סוד שם הוי"ה וז"ש והקרבתם עולה לצד הקדושה. ואח"כ אשה לאישים. אבל בתנאי שתמתיקו כח הדינים ואפשר שגם זה הוא משנז"ל אזלין ומסתלקן לעילא לעילא שהוא מיעוט דריבוע דאלהי"ם דיו"דין שסודו הוא א"ש כאמור. וגם ז' אותיות שהם העיקרים להשפיע לע' השרים גם אם תשכיל ריבועם כזה עולה א"ש: ? א' ה'.ב' ה"י. ג' הי"י. ד' הי"י ו'.ה' ה"י יו"ד. ו' ה"י י"וד מ'.ז' ה"י יו"ד מ"ם. ? גם הוא. ועם ה' המצטרף עם כולם אשה. וכל א' מז' הבחינות מקושרות עם א"ל שהוא במוחין ע' פרים אלין ששרשם משם אלה"ים שהם ה' גבו' מנצ"פך שהם פ"ר והם ע' אותיותיה כנז"ל בז' בחי' ריבוע אלהי"ם. וסלקין ביומא קדמאה. שאז כל שם אלה"ים בכל י"ג אותיות ולכן רק ביום א' נאמר אשה שהוא שם אלה"ים הנז' אבל משם ואילך:

נחתי בכל יומא ויומא שהולכים ונחלשים:

ואקרון פרים מנגחים וכו' כי אחזו מעשה אבותיהם הם מלכין קדמאי שכל א' וא' הגם שהיה כחו מתמעט היה מתנשא לאמר אני אמלוך:

אל"ם חסר היא בחי' דין אחר והם מוחין דקטנות שהם ב' ובסוד נאלמתי דומיה והם י"ד כי שם אלהי"ם במ"ק עולה י"ד. וסתם יד היא השמאלית ידא דשליטא כי משם הוא הנהירו דקיק שניתן להם תמיד. כי אין לך מדרגה מעוטה מזו. ובאו אלים שנים חסר כנגד ב' אותיות א"ל ולפי שהוא שם א"ל א' לכן נכתב חסר ר"ל א"ל שלהם פירש של הפרי'. ושם א"ל זה הוא הזועם בקליפות בכל יום והם ז' ימים וא"ל ב' אותיות ב"פ ז' הוא י"ד השולטת עליהם תמיד. ונמצא כי בחי' הפרים היא מז' אותיות ה"ה יו"ד מ"ם. ואל הוא שרשם להכניעם. וז"ל ס' א"י בדרוש פנים ואחור. אור החוזר הוא בסוד ריבוע כזה א' א"ל אל"ה אלה"י ואמר ר"מ שכמו שהם הבכורות לאמותם בסוד הרוח שבקרבם:

אוף הכי וכו' שידוע שיש פנימיות דנשמות ואלו הם הבנים ויש פנימיות דעולמות אלו הספיחים של א"י כי של ח"ל הם דחיצוניות העולמות ולכן מברכים על פירותיה שהם מובדלים בעצם משל ח"ל. והנה הביכורים הם מהמעולים ע"ד הבכורות:

הכי ישראל קדמונים וכו' פירש קדמונים במחשבתו ית' שנשמותיהם קדמו לעולם ובכורים מכל האומות שהרי ב' אלפים היו קודם מתן תורה. ומשם ואילך הושתת העולם וזהו קודש במחשבה עליונה ראשית תבואתה. אבל קשה לי דשאני הבכורות והבכורים שהם ראשים לנמשכי' אח"כ ויש להם שייכות זה עם זה. משא"כ ישראל לאומות. ונראה לתרץ במ"ש בספר חסד לאברהם מעיין ו' נהר ה' שעד זמן הפלגה היה אוצר הנשמות פתוח לכל הנולדים. ומשם ואילך שנפרדו ע' אומות לע' שרים. אז נשמות או"ה מס"א באופן שקודם לדור הפלגה היו כל בני עולם כלולים בקדושה. ובבחי' זו היו אז ישראל בנשמותיהם המעולים. כביכורים לגבי שאר הפירות: