מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תכט

ר"מ בגין דאליהו וכו' פי' ששני פעמים קנ"א לה' א' כשנקרא פינחס וא' כשנקרא אליהו ולכן צריך לחדש דברים שאתה לא הודעתם. וה"ס ב' בחי' שד"י וב' מיני קשתות כמ"ש לקמן והכל לכבוד אליהו וזכותו.

דהאי פרשתא וכו' פי' שלפי הנראה פרשה זו היא סיומה של הקודמת ואפ"ה נכתבה בפני עצמה והיא פתוחה שמזה נראה שרצון ה' להרבות בכבודו:

דעליה איתמר וכו': שמלבד מה שראינו שעשה אז בימי משה עוד נתחבר לו זכות העתיד. שעל שניהם נאמר קנא קנאתי תרי קנאות. כי בזמן אחאב פגמו ביסוד שביטלו המילה לגמרי. וכאן בשטים פגמו ביסוד דמלכות. וז"ש בשד"י דלעילא שהוא יסוד זעיר המושפע מדעת שלו. וה"ס אל שד"י כנודע מכוונת האל הגדול וידוע ששם בדעת יסוד אימא שהוא אהי"ה דההי"ן העולה קנ"א. ובשד"י דלתתא. יסוד רח"ל שב"ן שלה הוא מט"ט העולה שד"י. וקנ"א שלה הוא אלהי"ם אד"ני. עביד שבועות בתרין לא לא ה"ג הרב ז"ל. שלפי גירסת הספרים לא יכון חדא מ"ש ב' שבועות בתרוייהו וב' זמנין משמע שבועות )נ( ועוד ועוד תרין זמנין ואין לו הבנה. וגם אמרו ב' שבועות בתרוייהו נראה שר"ל שבכל א' יש ב' שבועות. אבל לגירסת הרב ז"ל בא להוסיף על מ"ש ר"י לעיל אומאה דאומי לארעא וכו'. וכתיב תרי זמנין לא לא נראה. שלא היתה כי אם שבועה אחת. ור"מ הוסיף שהן ב' שבועות. הא' הם כי לא אוסיף. והב' עוד ב' לא לא שאמר אח"כ ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול. דמהכא נפקא לן בשלהי שבועת העדות שהאומר לא אעשה ב"פ הויא שבועה. והרי ב' שבועות א' בבחי' דעת זעיר למלכות. וזוהי הראשונה ויאמר ה' אל לבו והשנית בבחי' מט"ט שהוא דעת דיצירה. אבל ר' יהודה אמר וכו' הכוונה שר"מ אמר שיש ב' בחי' שד"י עליון ותחתון דז"ון דבה כתיב ותקש בלדתה אותיות קש"ת כמ"ש בל"ת בפ' נח. וא"כ ב' בחי' שם שד"י הם ב' בחינות קש"ת. אך אין בנו ידיעה להבחין ביניהם. אבל ר' יהודה נותן לנו סימנים באומרו. דחמי קשת בגווני נהירין. זהו סימן שהוא מאור העליון דזעיר שמאירים בו חג"ת דדעת שלו. ומז"לן שבזה מתיישב מ"ש שני פסוקים שנראים שוים שניהם בענין הקש"ת. א' את קשתי נתתי בענן והיה בענני ענן. וזכרתי את בריתי. והב' מ"ש אח"כ והיתה הקשת בענן וכו' כי הפ' הראשון אומר על זעיר ולכ"א את קשתי המיוחד לי. קשת"י עם ד' אותיות תת"יד שד"י מלא. ומה יקרו דברי יב"ע שתרגם בזה ויהי כד אפרוס ענני יקרא על ארעא שה"ס המקיפים שמקיפים את המלכות אז ונראתה הקשת בענן ה"ס ג' גווני הקשת שהם נה"י יאירו במלכות ולכן כתב כאן ביני ובין הארץ היא הארץ העליונה. ועוד נאמר וזכרתי את בריתי המיוחד לי אשר ביני וביניכם שמדבר עם הצדיקים. אבל הפסוק השני שמדבר בקשת התחתון דמט"ט כתיב והיתה הקשת סתם ולא קשתי. לזכור ברית עולם בסתם ולא בריתי. בין אלהי"ם. ולא ביני ובין כל נפש חיה.

ולא וביניכם ובגלותא דלאו איהו נהיר וכו' ולזה נאמר והיתה הקשת כלומר והיתה כמו שיזדמן. פעם לא נהיר בגוונוי כדקא יאות אלא כמעורבים זה בזה. ופעם נהיר זעיר שאין אורו מזהיר הרבה בעולם ופעם לא נהיר כלל אלא אורו כמוס בתוכו ופעם נראה כל הקשת מן הקצה אל הקצה. ופעם שהוא קצר: ומסיק בטעמו: דקשת קא רמיז וכו'. שג' גוונים הם מסוד חג"ת שבדעת כנז"ל שהם כהנים לויים וישראלים.

ואם כן כד אינון שפירן וכו' אז הוא רמז שכולם כשרים ואז אומר ונראתה הקשת כולה בתוקפה ורמז אל זכויות ישראל. וה"ס אור שד"י העליון וזהו ביני וביניכם שאתם דבוקים בי ואין שום מסך מבדיל בינינו באופן שאז לא תצטרך הקשת להגין על העולם. ואדרבה הוא סימן טוב לעולם אבל בגלות או אפילו בזמן הבית ולא יהיו כשרים אזי היא בסוד שד"י התחתון בין אלהי"ם מדה"ד וכמרז"ל ולא יקשה לך דרוש זה עם מרז"ל לדר"ת עולם חסר כתיב להורות שיש דורות שלא הוצרכו לאות כי היו צדיקים כדורו של רשב"י ושל חזקיה וכו' שלא נראתה הקשת בימיהם. די"ל שלא היה כל הדור שלם ולא היתה יכולה הקשת להזהיר גווניה. אלא העיקר היה ראשי הדור שבזכותם לא היתה נגלה הקשת. ממוצא דבר למדנו כוונה אחרת בדברי רבי יהודה. ממ"ש בחבורא קדמאה וכו' ותכלית הענין שכשישראל עושים רצונו של מקום כראוי אז להודיע זכותם תראה הקשת באור שלם ואם לאו נראית בחסרון והיא באה לקיים העולם:

קום אנת ר' יוסי וכו' מכללות הקדמה זו נראה שר"מ קלס סברת ר' יוסי ואמר שנראים דבריו שגזר ואמר דקשת לא אתא וכו' לאפוקי מר' יהודה דס"ל שלפעמים אין צורך בה להגין וכנז"ל. דקשת לא אתייא וכו' ואינו רק להורות זכותם של ישראל כסברת ר' יהודה האמנם הוא מבחין ב' בחי' הקשת מזהיר ולא מזהיר. והענין הוא שכשישראל הם בא"י אז הדבר נמשל למלך עם בנו וכו' ודוק שבכאן נשתנה המשל ממ"ש ר' יוסי בעצמו שלא נאמר כאן אתא מלכא לאלקאה ליה. משום דהכא מיירי בשד"י דלעילא שהוא יסוד של זעיר דאצילות המאיר בנוקבא שהיא מטרוניתא לגבי עולמות בי"ע שהם אמה ועבד ושפחה. ואור האצילות מתנוצץ בהיכל לבנת הספיר הפתוח על בה"מ ואין פירוד ח"ו עד שנאמר שהמלך בא להלקות בנו אלא הכל ברגע ובייחוד:

דכל זמנא דבריה חב ומלכא חזי למטרוניתא סליק רוגזא דבריה פי' הרוגז שהיה בדין שיהיה בעולם בשביל עון בנו:

דכתיב וראיתיה וכו' פי' שלא תהיה להודיע זכיות כהנים לוים וישראלים כנזכר בדברי ר' יהודה אלא דווקא לזכור ברית עולם לקיימו. וע"ד לא אתחזי קשת אלא לאגנא על עלמא. לסלק הרוגז המתהוה מחמת עון הבן:

ולא אתגלייא וכו' שאלו האורות מושפעות בה בסגולת הראיה מן העינים שה"ס הדעת שהוא קו האמצעי המבריח מן האצילות עד לבנת הספיר כאמור שהוא על ראש המקדש: צדיק בארעא ר"ל בארץ ישראל: ולכן שינה מדברי ר' יוסי שהוא אמר צדיק בעלמא איהו ברית וכו' שכן תורתו ומ"ט שהוא עושה מאירים במלכות הקדושה שה"ס א"י ולכן לא יצטרך לברית הקשת שהוא על צד החסד כי בזכיותיו הוא מקיים את הברית העליונה שתשב באיתן. וימתיקו החסדים את הגבורות. וגם זה נרמז בתורה. שקודם שה' הבטיח את נח על הקשת הקדים ואמר והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר וכו' כי זה נאמר על ברית הצדיקים. ואח"כ הבטיח על הקשת וסיים ולא יהיה עוד המים למבו:

וכ"י בגלותא וכו' הכוונה לפרש שהנז"ל מלביש המלכות הוא דווקא בזמן בה"מ שאור העליון מתפשט למטה דרך לבנת הספיר אבל בגלות לבושה קדרות. ה"ס החיצונים הסובבים לבנת הספיר וכשתרד השכינה מלובשת בהם אורה יחשך כמ"ש הרב ז"ל.

ואיהי אמרת וכו' איפשר שעל בחי' זו שנינו וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ואמרינן בגמרא מאי היא ופליגי בה אמוראי חד אמר זה המסתכל בקשת שנאמר כמראה הקשת וכו' וחד אמר זה העובר עבירה בסתר ואיפשר דלא פליגי אלא דאיסור המסתכל בקשת מיירי בזמן הגלות שנאמר כמראה הקשת וכו' כן מראה הנגה סביב והוא פשוט שהנגה הוא לבוש הקדרות ואז היא אומרת אל תראוני שאני שחרחורת.

ואמרו ודאי ר"ל שאמרה כן בסוד לבוש הקשת בגלות וז"ש ששזפתני השמש. פי' שניצוצי השמש המתנונצים כי הוא בדרך שזיפה. דהיינו הבטה מרחוק:

ההוא קשת דאתגלייא וכו' פי' בכל הזמנים הקשת הנראה בח"ל אינו אלא מט"ט שד"י דלתתא שאורו מתנוצץ בעשייה:

ואיהו עבדו וכו' הענין הוא שמט"ט מתעלה לפעמים עד זעיר דבריאה כמ"ש באוצ"ח ולז"א נער הייתי וכו' זה הפ' שרו של עולם אמרו. כי הוא נע"ר ביצירה מטטרו"ן עם ו' אותיותיו. וכן שד"י בששה צירופיו עולה נע"ר אבל זק"ן הוא חצי שד"י. שכן זעיר דבריאה הוא חצי אותו העולם ונקרא זקן ביתו שכן שכינת הבריאה שהיא בית ה' מתלבשת בו ברדתה ליצירה להשגיח בגלותה על ארץ ישראל וזהו המושל בכל אשר לו וזה בגלות שכל ממשלתו אז אינה כי אם הנהגת מלכות דבריאה בהתלבשותה במט"ט. ודוגמתו אליעזר יצא ח"ל להביא את רבקה.

ובנוי איקרון עבדים וכו' כמ"ש באוצ"ח שאור זעיר דאצילות ירד ובקע המסך שבין אצילות לבריאה אבל כשירד ביצירה נחלש כחו. ולא בקע רק הכה ונתנולץ אורו ביצירה וממנו מפנימיותו היה סוד רישא דאריך דיצירה ראשו המגולה עד כאן לשונו ובזה נבין מה שנקרא עבדים המושפעים מן היצירה לפי שאין ליצירה קורבה ממש עם האצילות ולכן הם עבדים. אבל המושפעים מן המטרוניתא שבתוכו הם קרובים לאב העליון שה"ס חכמה דמקנן באצילות ולכן אומרים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עינינו לך תלויות ולא למטה. כי סוף סוף אתה אדון הכל:

דעבדים חפו ראשם ידוע שגירסת הגמ' בני חורין אבל התימא איך לא מצאנוה בהגהות הרב ז"ל. אבל נלע"ד שיובן עם מ"ש שם באוצ"ח דיצירה היא מגולה. ואיתא בס' א"י שבשביל הפגם ג"ר דיצירה כבי"כול מכוסים בחשך והנה בני חורין ה"ס ג"ר דיצירה רצוני אותה הרישא המגולה שמאירה מפנימיות התנוצצות הבריאה. שגם שהם מבחי' העבדים נקראים בני חורין שאין להם שעבוד היצירה בעצם. ולכן ר"מ קראם עבדים שכן הם באמת. אלא שהם משוחררים אבל בחרבן חפו ראשם דווקא כי חשך אור הראש והיו עבדים ממש.

ונדלדלו אנשי מעשה וכו' איתא בזוהר והביאו בפרדס בערך מעשה שסתם מעשה הוא באימא וכמ"ש כולם בחכמה עשית בבינה וידוע דאימא מקננא בבריאה. ולכן מעשה בריאת העולם נעשה בבריאה בראשית ברא וכו'. וזהו כמו כן פי' פ' כולם בחכמה אצילות. עשית בריאה ולפ"ז גם מטרונית' הנזכר יתכן להקרא בשם מעשה. וכ"ש שגם סתם מלכות נקר' מעשה. וגם בה יש לפרש כולם בחכמה בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. וע"כ חזק הדבר ואמר ודאי אנשי מעשה אתקריאו ע"ש מטרוניתא. כלו' מכמה טעמים שהיא מעשה וממילא נק' בניה אנשי מעשה שהם בניה שבונים אותה וכמ"ש יבעלוך בניך וזהו אנשי מעשה:

רבות בנות וכו' הענין מובן במ"ש הרב שבבריאה יש היכלות רבים דאריך וא"וא וז"ון והם מזדווגים זה עם זה לקיום העולמות אבל של המטרונית' הוא בסוד הפנימיות. ומלבד שגם של ההיכלות אינו כי אם בכח המטרונית' וז"ש רבות בנות שהן ההיכלו' דבי"ע שכולם נקראים עלמא דנוקב' והם בחי' חיצוניות. כעין הכפרים שנקראים בנות לערי המבצר וכולן עשו חיל כל חיילות צבא מרום. אבל ואת עלית על כלנה שאינן יכולות לעשות חיל כי אם בכח המלכות שהיא על גביהן. ועוד שהן בחינת נערות ונקבות. והיא יש לה כח זכר וזהו עלית כי יש לה שם ב"ן דפנים דהוי"ה. ושל ההיכלות הוא משם אלהי"ם. והנה בזמן החרבן נתדלדלו אנשי מעשה שנתמעט הכח הגדול שלהם שלכן נק' בנים כנז' ובחרבן ירדו למדריגת דלי"ם בין משם אלהי"ם ואד"ני שמילוי מילואם הוא ד"ל. ובין מבחי' ב"ן בסוד מדוע אתה ככה ד"ל ב"ן המלך כנז' בס' הליקוטים דף כ"ב. ועל כל בחי' הדליס שנינו בברייתא ונדל"דלו:

אבל אי אית צדיק וכו' אפי' בזמן החרבן שבתורתו ובמ"ט יוריד כח לאנהרא שתוכל לעלות: ולמפשט מינה לבושי קדרותא שבהם מתלבשת בהתפשטה בבי"ע ונק' לבושי קדרות. וע"ד דאמרי' במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי.

ולקשטא לה וכו' שיש לו כח לחדש סודות החכמה כרש"בי אז וראיתיה בעצמותה בלתי מלבוש וה"ס האצילות דאיהו וחיוהוי וגרמוהי חד בהון: דאור רז סוד הפנימיות הנעלם ביסוד יסוד י' סוד.

ובאלין רזין וכו' פי' אפי' בזמן הגלות גדול כח איש צדיק וז"שה והיתה הקשת בענן הם לבושי הקדרות המעננים ומונעים האור אפי' אז יהיה מציאות אל וראיתיה לזכור ונל"עד שכשיהיה ענן זה לא תגלה הקשת למעה בעו"הז. אלא סוד הדבר שגדול כח הצדיק וזכותו להמציא סוד הקשת במרומים בעילוי מטרוניתא לאצילות וזש"רז"ל שבימי רש"בי לא נראתה הקשת.. דייקא נראתה. אבל היא נמצאת באצילות. ובההוא זמנא סליק וכו'. כי אין כח במקטרגים לקטרג. וחמת המלך היא ממש המנגדת למטרונית' בהיותה בגלות אבל בהתעלותה היא שככ"ה גי' אל שד"י שהוא בבריאה. וענין זה נאמר באסתר שהיא ממש המטרוניתא המסתתרת בבריאה וכנז' בכוונת פורים: בצלותא דעמידה כי אז היא עולה לאצילות כנודע. וענין זה נעשה בכל יום בכח התפלות. ולפעמים בכח הצדיק נעשה אפי' בכל היום וכמ"ש בפ' אחרי מות דף נ"ט ע"ב ע"ש:

אבל קשת דאתחזיי' וכו' חזר ואמר זה להורות מש"ל שבזמן הגלות אם ימצא צדיק כרש"בי תמצא הקשת בעליונים ולא תתגלה כלל. אך אם תראה אינה אלא מבחי' העבד. וגם בה יהיה איזה שינוי לכי מצב זכויות ישראל. נמצינו למדין מכללות זה שאין הקשת בא אלא להגין על העולם ולזה נמשך ואמר ואי לאו בגין וכו' כי י' של שד"י הוא ממש שרש הקשת וכנז' בזוהר עמוד הנכחי ופנחס בקנאתו גרם שצדיק העליון אלביש קנא"ה גי' יוס"ף ונתעורר להזדווג בנוקביה וכעין מ"ש הזוהר בפ' ויקהל דף רי"א ע"א אלביש קנ"אה ופי' בל"ת בפ' לך לך דף כ"ד ע"ב שה"ס הזווג שאז נכרתה הערלה שהמשיכו החוטאים בזנות: ובזה נתגלה הברית הקדוש ונתגדל ונראה י' של שד"י ונתבטל קושי של גבורות שבט שמעון שהוא הבן השני ליעקב ומושרש בגבורה ואז נאמר השיב את חמתי:

ואובדין ליה מעלמא משא"כ בפנחס שהגין עליו י' של שד"י כי זכה לברית שלם ולהיותו חי וקיים: