מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:שסו

מ"ש דהכא בארה וכו' שהוא לשון נקבה דבאר לשון זכר ור"ל כאן בה"א לבסוף וא"ת והרי ה' זו היא במקום למ"ד. י"ל כל כהאי גוונא. בא להדרש שהרי אפשר בלאו הכי כמש"ה באו בית לחם באו מדבר סיני. ועוד כי בארה היא לִבְאֵר שהוא בלי ה' הידיעה. ואח"כ אמר היא הבאר וא"כ היה כבר נודע ומתרץ אלא בארה לבתר וכו' הכוונה שה"ס מלכות ה' אחרונה שבה כניסת השפע שה"ס מים זכרים ונקבות חו"ג היוצאים ממנה דוגמת באר מרים שהיו נמשכים ממנה כמה נהרות כמ"ש בילקוט סוף פרשת פקודי. באר בשעתא וכו' נלע"ד שג' המתנות שנתן ה' לישראל היו מן ג' קוי הפרצוף ענני כבוד חסדים מן הימין המן מן האמצע מן השמים וכתיב ביה למען הודיעך. הבאר מן השמאל ה"ס בינה כנודע והיינו ה' ראשונה ולזה נאמר הבאר ה' בראש. אבל ק"ל איך נז' באר בלשון נקבה היא הבאר. והלא קי"ל בפרשת ויחי דף רמ"ו ע"ב שהבינה נקרא עלמא דדכורא וכנזכר בל"ת בפ' אחרי מות דף י"ז ע"א לזה תירץ הוא כתיב ורזא דא וכו' והענין שטעם הקרא אימא דכורא הוא משום שיסוד שלה גנוז בחזה זעיר וז"ש ורזא דא לרמוז ליסוד הנק' תמיד רז"א ועליו נאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד שהרי רחל נעשית בה' גבור' הכמוסות ביסוד אימא. ונמצא שהכתיב הוא הבאר ירמוז ליסוד אימא הסתום. אבל הקרי היא הבאר מוסב לאורות אימא אחר שירדו לרחל. ואמנם באר"ה והב"אר גי' יצ"חק כי ה' אחרונה מקבלת מן ה' ראשונה ולכן באר דרחל נעשה ממילוי ההי"ן דהיינו קנ"א וב"ן ולזה קראו לעיל בשם ימא כי הוא נק' מקוה גי' קנ"א. ועוד סוד באר יוצא מאות ה' בג' מילואיו ה"י ה"א ה"ה ומילוי מילואם ה"י יו"ד. ה"א אל"ף. ה"ה ה"ה הכל גי' בא"ר וז"ש היא הבאר ר"ל מלא במילואי אות ה' יא"ה גם ר"ת "ישיר "ישראל "את "השירה "הזאת גי' ל"א "עלי "באר "ענו "לה ר"ת עק"ב הכל גי' בא"ר:

בכל אתר הוא וקרינן היא אין ספק שזה כלל גדול לכל מקו' דכתיב הוא וקרי היא. אבל מ"מ ממנו נלמוד פרט לעניינינו. כבר ידוע שב' בחי' יחוד יש בין זי"ן. הא' כשהם שלמים בקומתם ומזדווגים יחד שאז אור המשפיע נכנס למושפע והיינו כתיב הוא שהוא נעלם בתוך היא הנקראת ונגלית. והייחוד הב' הוא במלת הוא והיינו כשז"ון עולים ומתייחדים ונכללים ביסוד אימא שה"ס א' כד"א אל"ף בינ"ה ולכן רשם הרב ז"ל בכאן וילך דף רכ"ה ע"ב ושם נאמר א' עמיקא דבירא. ואם תשכיל ב' הייחודים תמצא שהא' הוא הוי"ה אדנ"י והב' אדנ"י הוי"ה אהי"ה. ושניהם גי' בא"ר וזהו הפרטי שאמרנו. והנה הייחוד כא' הוא מ"ש דכר ונוקבא כחדא. דכתיב הוא וקרינן היא:

הוא הכתיב ה"ס הזכר תור' שבכתב והקרי תורה שבע"פ היא הנקב'. אבל הייחוד הב' הנרמז באומרו ה' נוקב' מלכות. ו' דכר היינו זעיר. א' כללא דכולא. פי' סוד אימא אם הבנים שבה מושרשים וממנה יוצאים ז"ון. א"נ ועיקר. הא' סוד אהי"ה כתר דזעיר שהוא כולל כל מה שתחתיו וזהו בשלימו שריא. שהא"לף שורה במקום השלימות והייחוד והנה צורת א הוא יוי שעולה הוי"ה שבה נשלם כל הפרצוף. והנה גם סוד יאהדו"נהי י' בתחלה י' בסוף ו' אותיות באמצע. וסוד זה נרמז במלת הוא עז"הד הפ"ה כ"ה ופ"ו ל"ו ובין שניהם ס"א חזור והרב' זה בזה הפ"ו ל' ועם הא' הרי צ"א גי' הוי"ה אדנ"י. דאינון לתתא ששרשם בז"ון:

אחידן בכולא וכו' ה"ס כתר דזעיר שסודו ת"ת דבינה וכידוע מכווכת עוטר ישראל בתפאר' וע"כ נק' עמוסי בטן שהוא ת"ת זה דאימא ושם אחוזים בייחוד שלם. תפא"רה עולה רל"ב תנ"ה שהם כל המוחין הכלולים שם וכמו שאנו מכוונים בחתימת ברכת שים שלום כללא דו"או וכו'. ה"ס וא"ו דס"ג שהוא ממש ת"ת הנז'. ולגבי בינה סודו וא"ו. ולגבי ז"ון סודו א וזהו ול"א ול"ו וב' המלות ל"א ל"ו גי' בי"נה:

רוח דמיא וכו' כוונתו ללמדנו פי' אחר בכל הנז' והקדים ואמר שהרוח הנושב קודם ירידת הגשם הוא רוח הקדש עניינו ההוא רוחא דשדי בגווה וכ"כ בזוהר הרקיע שהוא המחיה אותה ונותן לה כח להעלות המ"ן ולהוריד השפע. ואיתא בליקוטי נביאים פ' ודברתי על הנביאים שרוח הקדש הוא מיסוד זעיר הנק' רוח. וידוע שבפנימיותו נעלמת עטרת יסוד אבא. וגם מצד החיצוניו' שנו מאיר אור יסוד אבא היוצא מיסוד אימא שבחזה זעיר ומתפשט אונו עד למטה וכל עניינו לתועלת הנוקבא: ועל זה נק' רוח הקודש: וזה הרוח קודם להתעורר להעלות מ"ן לעורר הורדת השפע:

הפיחי גני תחילת הפסוק עורי צפון וכו' צפון הוא יסוד הנוקבא שעצמותו סוד הגבורות. ובאי תימן הוא אותו הרוח הנק' בנימין כמ"ש הרב בס' א"י ובכ"מ וזהו תי"מן. כי מצד יעקב הוא בן ימין וזהו גני שה"ס שם ב"ן בא"לף תוך הוא"ו שעולה ג"ן והיינו גני כי מצדי אקרי ג"ן למקום זריעתי:

לבתר נזלין מיא הוא השפע דמ"ד:

הה"ד ישב רוחו וכו' מדקדק דהו"לל ישב רוחו יזיל מים אלא ישיב מן ההפעל ויזלו מן הקל. אבל יודיענו ענין נחמד והוא שאין כח במלכות להעלות מ"ן שהוא נשיבת ההוא רוחא. אם לא בסיוע עליון כנז' בכוונת שמע. וזהו ישיב רוחו שהוא משיב הרוח: ואח"כ יזלו מים כמאליהם כי גדול חשק המשפיע להשפיע:

אבל בכל זאת עד לא נשיב האי רוחא לא נזלין מיא. כלומר אע"ג דקי"לן שא"א לעולם להתקיים אפי' רגע א' אם לא ירד השפע מלמעלה. מ"מ זה יהיה בשפע קודם העולמות. אבל לא בשל הפנימיות. כי זה תלוי בהתעוררות התחתונים בהעלאת מ"ן: ולבאר זה שואל מאי קמל"ן שכיון. שאמר ישלח דברו וימסם שחתיכות הקרח הם נמסים. מה צורך לומר אח"כ ישב רוחו יזלו מים. וכ"ש שאם כל הפסוק בענין א' לא יצדק לומר יזלו מים. כי אותם אשר נמסו הם כבר על הארץ. ויזלו מים הוא מלמעלה: אלא ודאי ב' עניינים הם א' המסת הקרח. והב' נזילת המים. וכאן נרמזו ב' בחי' השפע הא' המוכרח לקיום העולמות שאע"פי שיש עונות בעולם המקפים את השפע ומגדילים הקור שהוא כח הדין. הוא ברחמיו ישלח דברו וימסם. ואז אינם מים זכים וברורים אלא כמין רקק וטיט. וכל זה מיירי בשפע החיצוניות: והב' שהוא העיקרי ישב רוחו שנותן בו כח לנשוב אז יזלו מים טהורים מן הדעת כאמור. ומכאן משמע:

דבעי בכולא וכו' עד לגבי' דההו רוח' פי' שאע"פ דההו' רוחא דאית בגוה הוא ממוחי זעיר עצמו: מ"מ לא יזלו מימיהם עד שינשב הרוח לעוררם. היא הבאר קרינן. הרי זו הקדמה למ"ש אח"כ מ"ש בקדמיתא בארה וכו' וירצה מ"ש שאח"כ כלל יחד זכר ונקבה במלה אחת הוא והיא וכתב בארה ובאר בשני שמות שכבר נז"ל שדורש בארה לשון נקבה מפני ה' הנוספת. ותירץ אלא בקדמיתא נוקבא. לזה כשמעלה מ"ן שהוא פועל נקב' נק' כן. והשתא דקאמר הוא וכו': כי בכל התור' באר הוא נקבה. וא"כ למה נכתב הוא. אלא הענין כי בראשונה נאמר בארה נוקבא בלחודהא בהעלו' מ"ן. ובזה בא לה מ"ד שהוא השפע ואז נתייח' יחד מ"ן דמ"ד ועילא' גבר והכל נק' בשם זכר וזה רומז באומרו הוא הבאר ור"ל יסוד דמלכות שהי' בארה נקבה לבדה. נעשה באר שבמה שחסר ה' רומז לזכר שעושה אותה באר נובעת מימי הזכר שבתוכה. ולכן בכל מקום נק' בלשון נקבה מפני שהכלי הוא נקביי אבל חסרון ה' אחרונה מורה שפע הזכר שבתוכה והוא הגובר. וזהו היא הבאר. פי' אע"פי שהיא נקבה. קרויה הבאר לשון זכר. לתליסר נחלין. י"ב אותיות של אד"ני במילואו ומשם שואבים י"ב שבטים. סליקי מימיך מ"ן שלך. לאנפקא מיין. מ"ד ולאשתקאה מינך. כי בך יאספו מ"ד ומ"ן ומהם יזונו העולמות. ולפי משמעות הפ' כך היו אומרים בכל פעם שהיו נוסעים וחונים ובזה מדוייק אז ישיר ע"ד ככה יעשה איוב. מה שא"א לפרש באז ישיר משה וכפירש"י: מלת קשוט פירוש לפי היסוד דווקא וכמ"ש בפרשת וילך דף רפ"ו ע"א: כי לפי הפשט לא שייכא חפירה וכרייה בבאר מרים של מטה. אלא בשל מעלה וכמבואר באוצרות חיים: עכ"ל הרמ"ז זל"הה: