מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:שנט

אלעזר קום בקיומך ר"א הוא מבחינת חכמה של פרצוף דחסדים כמ"ש הרב בסדרן של חברי האידרא בדף קכ"ז ע"ב ולכן א"ל אביו שיתיצב במקום קיומו. וגילה לכל כי לא הקדים את בנו בעבור אהבתו אותו ולכבדו אלא שהוא ראוי לקדימה מפני שזכה להיות ראש לכל החברים. ועוד שהגיע למעלה שלא היה לו עוד פחד לירד ממנה ח"ו. שהרי אין כח ליצה"ר במקום גבוה כזה ובודאי הוא יתקיים תמיד בקיומו וז"ש קום בקיומך: האי קרא אית לאסתכלא. הרב בעל שורש ישי כתב מ"ש בספרו. ואני אומר שההסתכלות הוא שהרי מהפסוק הזה למדנו שני דברים א' הוא לענין דין הקנין. והב' שזה היה לפנים בישראל אבל אח"כ נתבטל ושואל אם זה היה מתקנת ב"ד דוגמת תיקון הקנין אמאי בטלוה. ואם כוונת הפ' להודיע שהוא דין תורה כ"ש דיקשה איך בטלוה:

אלא ודאי בדינא וכו' וכנראה מסיפא דקרא וזאת התעודה בישראל: ותעודה הוא שם לתורה שבע"פ ולכן כפל לתורה ולתעודה שהן ב' התורות: ונקרא תעודה על שם שהיא עדות נאמנה על ישראל שהם עם סגולת ה' שכן מסר להם מסתורין שלו ובה נבדלו מאו"ה וכמ"ש רז"ל על פ' אכתוב לו רובי תורתי וכו' וכמ"ש בפירוש בפ' אמור דף צ' תעודה דא תורה שבע"פ: אמנם מן הדין הקנין נגמר בכל כלי השוה פרוטה. אבל בעלי הסוד היו קונים דווקא בנעל לטעם הנז' בסמוך: וזה ירמוז ג"כ אומרו וזאת לפנים בישראל כלומר זה היה דבר פנימי ותיכון גנוז בפנימיות חכמי הסודות וז"ש וברזא עילאה אתעבידת מלה: ויובן בהציע תחלה כמה הצעות הראשונה מ"ש באוצ"ח בדרוש האונאה שכל עליון שהוא משפיע לשלמטה הימנו נקרא מוכר והתחתון המקבל מן המוכר שהוא הקונה נקרא לוקח: ומינה תידוק שכל משא ומתן הוא כעין זווג וחיבור בין המוכר והקונה וההצעה הב' היא שכל שפע ואור המושפע יש בו פנימי ומקיף: דהיינו הפנימי ה"ס הויו"ת: והמלבוש המקיף ה"ס שמות אהי"ה: ובסוד נקבה תסובב גבר: והנה ההויו"ת הם י' ה' חסדים וה' גבורות ובגי' מכ"ר וכנגדם י' שמות אהי"ה וכמובא בדרוש פסח בסוד גלות מצרים: והם גי' קנ"ין הרי שהשפע המושפע גי' מכ"ר: והמקבלו שהוא הלבוש המחזיקו גי' ק"נין: שכל לבוש הוא מצד הנקבה ששרשה שם אהי"ה ומכאן שורש שם דע"ת שהוא לשון זווג והאדם ידע. וידוע ששני יסודות דאו"א הם בדעת זעיר ולכן י"פ הוי"ה בסוד החו"ג מצד אבא גי' ס"ר וי"פ אהי"ה בסוד לבושי ההויו"ת גי' ר"י והכל גי' ע"ת וד' כוללי חו"ג דאו"א הרי דעת. ומכאן תשכיל שם יסוד העולה פ' והוא שמן הדעת יורדים אלו האורות הנז' דהוי"ה ואהי"ה והוא כולל את הכל ויש בהם פ' אותיות כמנין יסו"ד. והנה זעיר נותן כל זה ביסודה של זוגתו ואז נגמר המכר וה"ס מש"ה לקיים כל דבר קיום גי' יוס"ף וגי' ציו"ן. ולכן נקר' תמיד בזוהר את קיימא. ומעתה תבין סוד המחלוקת הנז' בגמ' דמציעא דמ"ד קונין בכליו של מקנה. ס"ל דאזלינן בתר העיקר שהוא זעיר המקנה באות קיומו אל נוקביה. וכיון שהגיע האורות אל יסוד הוה ליה גמר ההשפעה. ומ"ד בכליו של קונה ס"ל שאינו נק' גמר עד רגע הקיבול והכי הלכתא. ועוד צא"ל הצעה ג' והיא כי אפי' יסוד הזכר יכונה בשם רגל וכמש"ה יוצאי ירך יעקב. וכן ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. והוא יסוד זעיר דבריאה וכמ"ש באוצ"ח בדרוש ההיכלות משם הזוהר דפ' בראשית בדף מ"ה ע"א דבגין יקרא דמלכ' כתיב הכי. וכ"ש יסוד הנוקבא שהרי היא גופה כולה נקר' רגל וכמ"ש בפ' בתרא דעירובין בפ' ואץ ברגלים חוטא. ונאמר באוריה ורחץ רגלך. ומינה שיסודה נק' נעל וכן נקרא מנעול לפי שהיא נועלת וסוגרת את השפע. ונעל גי' אה"יה דההי"ן שהוא המלבוש האחרון כנודע מסוד הצללים בסה"כ ע"ש ועל סוד זה אמר וברזא עילאה איתעבידת כי סתם רזא הוא יסוד. ונקרא רזא עילאה מפני שסודו משם אהי"ה המושפע מיסוד אימא עילאה:

ובגין דהוו קדמאי וכו' איתא בשער הנבואה שהצדיקים הגדולים יש להם כח לעשות ייחוד במעשיהם ותורתם אפי' הגדול שבזיווגים דהיינו דזו"ן בשבת שה"ס ישראל ורחל שאפי' בחול יש לאל ידם לעשותו והוא המעולה שבכל הזיווגים ואז בודאי נכנעים כל החיצונים. ואין להם שום אחיזה באותו שפע ולכן הקדמונים שהיו צדיקים גמורים היו קונים בנעל ממש ומכוונים לייחוד זו"ן האמור: וז"ש וזאת לפנים בישראל בישראל דייקא והוא הוא סוד אומרו רזא עילאה שהרי היחוד דישראל עם רחל הוא העליון שבכולם שמקבלת גם מיסוד אבא הגנוז ביסוד ישראל: וכנז' בכוונת מוסף שבת: וגם זהו טעם שקוראים לצדיקים גדולים בשם שבת שיפה כחם בחול כשל שבת: וע"כ מלה דא אתגלייא בינייהו בינייהו דייקא שהרי ייחוד זה לא היה בכללות ישראל אלא בין הצדיקים לבד:

ומדאסגיאו חייבי וכו' ולא היו ראויים להשתמש בתגא זו: ושאין הזווג דרחל אלא מן החזה ולמטה הנקרא עה"ד טו"ר:

אתעבידת ס"א אעברו וכו': כבר ידעת שבשליש העליון דת"ת זעיר שם הוא יסוד אימא ויש שם יסוד המזדווג עם לאה כשהוא זווג דישראל ולאה. ויסוד אימא אשר נקרא כנף כנודע מסוד הציצית. וגם כנף גי' נ"על: ונמצא שהיה ממש כמו הראשון שגם הוא בישראל וגם סודו קנ"א: ואם זכית לסוד הציצית תדע שמן תשנ"ו אורות לוקח יסוד זה לעצמו כמנין קנ"ו גי' יו"סף וגי' קיו"ם שבו קנ"ו קנינים ואמר אתעבידת ירצה שתמיד לא חסר זווג בכל יום: וגירסת אעברו קאי אהחכמים מתקני התקנה: נמצא דאעברו לגיסא אחרא שהוא כנף המלבוש וכדמסיק לקמן משום דאיהי אתעבידת בכל יום לאתכסאה מלין שכן זווג זה דישראל ולאה הוא עלמא דאתכסייא ואין שולטים בו החיצונים:

אמאי נעל הכא ירצה למה נצטווה לחלוץ מנעליו שם שהרי הר חורב לא נתקדש אלא לשעת מתן תורה דכתיב במשוך היובל המה יעלו בהר. וכ"ש עתה שעדיין לא נתקדש דפקיד ליה על אתתא: מובן במה שנז"ל: וא"ת א"כ למה הוצרך אח"כ לצוותו עוד ואתה פה עמוד עמדי ונלע"ד שתחלה עלה למדריגת ישראל להזדווג עם לאה בת זוגו שהיא דנהירו עילאה קדישא. שהרי לאה היא ממלכות בינה והיא בסוד קשר של תפלין והיינו עילאה כנגד הדעת:

ואיהי שכינתא פירוש שגם היא מבחינת מלכות שהרי בעולם התהו אז נפלה מלכות אימא עד מקום המלכות כמ"ש הרב אלא שאח"כ עלתה עד מקום הדעת:

וההוא נעל אוקים וכו' הוא ממש מה שנז"ל שהחליפו הנעל בכנף שהוא יסוד אימא וכאמור וז"ס של נעליך מעל רגלך: פירוש לא תבדל מהם אלא העלם מעל הרגלים והעלם למקום הידים והכנפים. ולזה זכה אז אבל במתן תורה נתעלה לזווג דנשיקין פה אל פה ועליו נאמר ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך בסוד קול ודיבור אעבר ליה יובן במ"ש הרב בס' א"י והוא מן התיקונים שאז נתפרש משה מקליפת נוג"ה עה"ד טו"ר ונתלבש בחלוקא דרבנן סוד החש"מל שבו מתלבשת הנשמה של הצדיקים בהפרדה מגוף העכור ועולה לעלמא אחרא: מאניה מן ביתא היינו מלבושיו הוא סימן רע:

כגון סנדליה פירוש כל כך הוא רע אם יטול מלבושיו: כמו שהוא רע שיטול את מנעליו: וחילוף הדברים הכריחני לפרש כן חדא שיהיה די שיאמר מאניה שכולל הכל: ועוד דהול"ל מאניה מן ביתא כגון סנדליה ביש ודוק. שודאי נטילת המנעלים סימן רע מאד. ומ"ט זה יותר רע:

ומשני בגין דאעבר וכו' ירצה שאלו יטול משאר מלבושיו לא ירמוז למיתה ממש רק לאיז' חולי או הפס' פרטי אבל נטילת המנעלים רומז' שיעברו רגליו מהעוה"ז. וכניש לון: כענין ויאסוף רגליו ושיתעלו למקום שיש ממנו כח אל המות שהוא נה"י דרחל דכתיב בהו רגליה יורדות מות: וא"ת ולמה לא יבוא כל רמז זה ברגלים עצמם ולא במנעלים: ונראה לתרצו בביאור הפ' שמביא מה יפו פעמיך שנא' בשבח הכלה הקדושה. והול"ל פסוק רגליה יורדות מות. אלא נלע"ד כמ"ש בסה"כ בענין לבישת המנעלי': שהכוונה שאימא מלבשת את זו"ן להגין עליה' מאחיזת החיצונים. והאור המקיף את רגליהם ה"ס נעל. ושל שאר גופם הוא בחי' המלבושים. ולפ"ז זהו יופי פעמי השכינה כשיש להם נעלים. ומינה דאם אין לה מנעלים יש אחיזה למות שם. ולכן בא הרמז בנטילת המנעלים להודיע אל האדם שבחינת אחיזתו הפרטית בשכינה היא חלוצה בלי מנעל. הפך ממש מלבישתם שהכוונה שהוא מוקף במגן אור מקיף. שלכן נותן הודאה שעשה לי כל צרכי וכלפי כל זה אמר ורזא דמלה וכו'. שהרי החכמים מכוונים בו תמיד: ודא כד מיתא נטיל לון. שאז הנעלים רומזים לנ"ה ששם דווקא אוחזים החיצונים והמות כמש"ה רגליה יורדות מות.

אבל בזמנא דחיי וכו': כי אז הנעל ירמוז ליסוד הנקרא חי העולמים ואז נעשה הקנין כנז"ל ואולי שלזה כוון באומרו בגזרה דלעילא: שכן היסוד הוא למעלה מנ"ה ושם סוד הגזרות לשפע הנגזר וקצוב אל העולמות:

נעל דחליצה וכו' יובן בהקדים כמה הקדמות א' שסוד היבום למעלה הוא מובן כמ"ש בסה"כ בכוונת רצה והחליצנו: שנתפלל שלא יתנהג העולם בשבת ע"י מט"ט כמו שהוא בחול: רק יהיה חלוץ הנעל וישלוט אז זעיר או בריאה. כי שבת סוד בריאה: באופן שהיבום הוא שמתעלה ומסתלק הזעיר או הבריאה למעלה והשפע בא ע"י יצירה ועשייה. כי גם למעלה באצילות הזווג היותר מובחר שבימות החול שהוא של יעקב ורחל ה"ס יצירה ועשייה שבאצילות: הקדמה ב' דיצירה ועשייה הם סוד נ"ה דאיהו בנצ"ח ואיהי בהו"ד. הקדמה ג' דמט"ט וסנד"ל הם בפינת מנעל וסנדל. פירוש זו"ן דיצירה ועיין באוצ"ח בדרוש השמות ור"ת מנעל סנדל הם מט"ט סנדל: אבל החליצה בימין ה"ס יצירה שהוא בנצח. אבל לא בשמאל היינו כשמלכות דיצירה יורדת לעשייה דאיהי בהוד רק אם תחלוץ בסנדל שהוא מלכות דיצירה יהיה בימין בבחינות היותה ביצירה ששם סוד היבום: הקדמה ד' מ"ש בספר א"י שבכל הנוקבין שבכל העולמות יש להן שם ב"ן ביסוד שלהם: וה"ס ההוא רוחא דשבק בה בעלה וממנו לוקחים הבנים למלבוש נשמותיהם. כגון זו"ן דאצילות מן ב"ן שביסוד אימא: וזו"נ דבריאה מב"ן דמלכות דאצילות: וממלכות דבריאה לוקחים מט"ט וסנדל הנז': והרי שיש בהם בחי' נעל בשני בחינותיו בין דנ"ה ובין דיסוד. ולזה אמר וכולא אחר חד: ומעתה תבין סוד שם יב"ם העולה ב"ן לפי שזהו סגולתו לתיקון ההוא רוחא שסודו ב"ן. וגם לו וליבמתו נהפך לבן: והנה כשהשכינה בגלות שאז מ"נ בעולמות יצירה ועשייה אז ה"ס היבום: אבל בשבת חולצת ועוזבת המנעל והסנדל ועולה לבריאה ובטלה זיקתה האי בת נדיב לא כניש ליה: נדיב זה הוא אברהם בסוד החכמה דאבא יסד ברתא והיא בת אברהם ובכ"ל שמה הוא שם ב"ן ר"ת 'בת 'נדיב. ולהיותו מקור השפע נק' נדיב כי רק שם ע"ב שבו הוא המשפיע וזה בשני בחינות דהיינו תחלה וסוף והענין שקודם כל דבר ניתן בה ההוא רוחא לכוננה להיות כלי והוא שם ב"ן הנמשך משם ע"ב עצמו שהב' ההי"ן של מילוי ב"ן הם חצאי ב' יודי"ן של מילואי ההי"ן דע"ב וכנז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה. והנה שם בת הוא מדה וכלי מחזיק כמש"ה יעשו בת אחת. וזהו בת היתה לו לאברה' ובכל שמה ולכן דרז"ל לו לבת לאשה. והרי זו הביאה ראשונה שמקורה משם ע"ב כאמור ואח"כ הביאה ב' לעיבור ע"ב רי"ו. ידוע שכשנותן לה הרוח אז נותן בה ס"ג מ"ה ב"ן ג' ע"ב סוד גבורה. אבל בעיבור הב' אז בא הע"ב האמיתי הוא המשפיע הנשמות. שהרי רק החסד הוא הממשיך האור ומייחד כל האורו' ביסוד ותמן אתגלי' חסד בההו' אמה דחורביה רמ"ח עלמין הוא אברהם הנדיב. וידוע שד' מוחין של ע"ב רי"ו שרשם הוי"ה שלימה ואז שם היסוד ח"י יהו"ה ואם תרבה ח"י פ' הוי"ה יעלה ב"ת נדיב וגם במלת נדיב נרמזה כל המרכבה והענין שבעיבור יש בתוכה כל ד' מוחין שסודם המרכבה העליונה ונודע שמהם נמשכים נר"ן ולכן העוסק בפריה ורביה להמשיך נשמות מרבה השפע בשכינה והיא בת נדיב בעצם אבל מי שאינו זוכה לזה נק' ממעט את הדמות שהיא הנוקבא כנודע והוא בסוד ההוא רוחא שהוא ממש דמות בעלה המצוייר באותו הרוח וכמ"ש בנגיד ומצו' בסוד הרוק שרוקקת היבמ' שהקדמוני' היו רואים בו צורת המת ממש. ואם היא מיעט את הדמות גם היא לא תאספנו אליה. ועיין במ"ש בפ' בראשית בדף י"ג ע"א אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין וכו' ועוד הוסיף שהנה כל נשמות ישראל מושרשים בה בסוד פרצוף א' כולל. ולכל א' וא' בחי' פרטית שנשרש בה ע"ד שארז"ל באדה"ר איפה היית. באיזו איפה היית וכמ"ש קלני מראשי קלני מזרועי: כי כללות הפרצוף הוא מוחין וגופא והיינו ראשי וזרועי. והנה בבוא נשמה א' לעולם וזכתה לבנים. נמצא שלא לבד הגדיל' בחינת' אלא גם סעיפיה נגדלים ומתפשטים. ובמות אותו האב חוזרת נשמתו למקומה ביתרון גדול והיא כבתחלה שורש לסעיפיה שגם הם גדלו והיינו גדלות הדמות בעצם אבל כשלא זכה לבנים למה יחזרו צשמתו למקומה הראשון שהוא שורש לענפים שתחתיה והרי לא הוציאה לפועל הכח המושרש בה וזהו אומרו ואזיל:

לאטרדא בעלמא דלא אשכח אתר ועוד רומז מ"ש בנגיד ומצוה בסוד היבום שמי שלא זכה לבנים נר"ן שלו אינם מיוחדי' אלא נפרדי'. זה מזה כל א' חוץ למקורו נעים ונדים ממקום למקום והיינו טרדתו בעולם וזה משום דלא אשכח אתר. ונלע"ד ללמוד בענין זה ממ"ש בדרוש עליית העולמו' שאין שום חלל נמצא בין המדות העליונות וכשעולה העליון יעלה התחתון במקומו. והנה אין ספק שכל הנשמות הן כולם פרצוף אחד וכנז"ל והנה ברדת נשמה א' לעולם לא ישאר מקומה חלל אלא נשמה של מעלה ממנה תתפשט להאיר לנשמה שלמט' מאותה שבאה לעולם וכשתשוב אותה נשמה שבאה לעולם למקומה הראשון שהיא אז ודאי בתוספת עילוי. צריך שאותה שלמעלה ממנה תתעלה למעלה. ובשמחה גדולה תגלנה כי אותה השבה למקומה. מלאה כל טוב. דכ"ש שאותן שלמטה תעלה. וזהו לענ"ד פנו מקום לבר לוא"י. אבל אותה שלא זכתה לשוב למקומה לית לה אתר. כי לא יחפצו עליונים ותחתונים לפנות לה מקום. וקב"ה חייס עליה וכו' זהו במצות היבום. ומ"ש בעפרא אחרא. רומז למ"ש הסבא שזה יורד ממעלתו אחוה אבוה ?אחתיה אמיה. וא"כ בהכרח הוא ששורש נשמתו שבמלכות. ירד אל תחת נפש אחיו. וידוע שעפר היא מדת המלכות. וגם רומז לההוא רוחא עז"ה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה אמור ופ"י יפ"ו ופ"ד דפ"ה הפ"ה הפ"ו ופ"ו ופ"ה הפ"ה עם ט' אותיות והכולל הכל גי' עפ"ר והרי זה כעין מיעוט הדמו' הנז"ל כי חסר ממנו ריבוי י"פ ו"ד שעול' ק' רמז לכל הדמות במילואה. אבל עכשיו ירד ממדריגת ב"ן דמ"ה אל מדריגת ב"ן דב"ן דאתתיה אמיה. וז"ש ואדם על עפר ישוב. כי לפי הפשט רומז לגלגול שלכן לא אמר אל עפר אלא על עפר שישוב לעוה"ז. ולפי הסוד רוחא זה היה דאדם. פי' מזעיר שלכן דמו"ת גי' י"פ א"דם. ולכן נק' רוחא שהוא מבחי' הרוח. ע"ל עפ"ר גי' דמ"ות. אבל ע"ל שעולה ק' נפרד מדמות ונשאר עפ"ר. אמנם חסד גדול עושה לו הקב"ה והוא שיש ביד היבם לייחד לאחיו כל בחי' נר"ן שלו. וזהו מ"ש אח"כ אם ישים אליו לבו ס"ת גי' יב"ם שיכוין לשם מצוה. רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וזהו החסד הגדול שגם שמצד אחד יורד שמה שהיה אדם שב על עפר מ"מ יאספו אליו רוחו ונשמתו: ובודאי הנפש תעלה עמהם:

בעי למקטר חד נעל צריך להקדים כמה הקדמו' א' מ"ש בס' א"י שיש ביסוד מלכות ג' מלבושים והם ג' מילואי אהי"ה וקנ"א הוא החיצון: ובתוך חותם זה יש מלבוש שני והוא ההיא רוחא דשד"י בגווה: והרי אם כן שאותו הרוח הוא מלובש בנע"ל הוא קנ"א. וצריך לקשרו ברגל היבם שהיה במקום אביו של אותו הרוח: וקי"ל ברא כרעא דאבוה: ובחי' הקשר הוא מבחי' היסוד שהיא הקושר האמיתי: ואותה האשה תתירנו להורות שגם היא רוצה באותה חליצה ולכן צריכים שניהם כוונה לאותה התרה כי שניהם שולטים על אותו הרוח שהרי יש בידם להקרא אביו ואמו: ותתירנו בימינה כי חסד היא גומלתו להתירו כדי שיוכל להתקן שבצאת אותו הרוח מקרבה ילך ויתיחד עם נר"ן שם. וז"ש דההוא נעל בגין דמיתא הוא שה"ס אותו הרוח המלובש בנעל כאמור:

ואתייהיב ברגליה הימנית בסוד הנצח דתמן דכורא ההיא מיתא וכו' הול"ל ההוא דמית בלא בנין. אבל הענין הוא שלא כל המת בלא בנים נדחה: שהרי אפשר שבגלגול אחר היו לו בנים: וחזר להתתקן בתיקון אחר וכמ"ש בס' הגלגולים על אביך במאי הוה זהיר טפי: אבל בכאן מיירי במי שלא היו לובנים כלל בזמן הקודם:

וז"ש ההוא מיתא דאסתלק וכו פירוש בפעמים אחרים שמזה היה מוכרח לו עכשיו לעסוק בפריה ורביה ולא עסק בה:

לכן לא כניש ליה וכו' דוק הדברים דלא סגי ליה למימר לא כניש ליה אלא הוסיף לההוא בר נש: כלומר לאותו הניצוץ שנתגלגל אז באותו הפעם: לאפוקי מה שכבר קדם להשלים בפעם הראשונה. דאי לת"ה לא שבק חיי לכל בריה ב"מ ואמר לא כניש וכו' פירוש שכל הנשמות של ישראל רואות פני שכינה בעת הפטירה: והזוכות נאמר בהן כבוד ה' יאספך והולכות עם השכינה למקומן. אבל לזה שמת בלא בנים תתראה השכינה במותו אבל לא תאספנו אליה: מצותה בסגן: אין ספק שהויית פרה אדומה הוא דבר השגחיי להמציא בעולם פרה כל כך תמימה באדמימות עד שלא תהיינה ב' שערות שחורות או לבנות אפי' א' בראשה וא' בזנבה: אלא הוא הדבר שכבר נתבאר שסוד פרה אדומה הוא בנוקבא דקליפת נוג"ה שהיא נגדיית למלכות הקדושה וכל יניקתה מדיני גבירתה שה"ס מנצפ"ך ה' דמים טמאים וה' דמי טהרה שמהם טו"ר שבנוגה דבריאה כנז' בס' א"י ובזה יצדקו מ"ש בזוהר שפרה אדומה היא בבינה ושהיא במלכות. והענין כי מ' מקבלת דיני הבינה ובפגם החטא יורדים לעולם הפירוד שהיא הבריאה ושם היתה מיתת המלכים שכולם היו בחינת מלכיות: ולכן המיתה היא מנוקבא דקליפה פירוש שתחלת כחה הוא מנוקבא דקליפה דבריאה: וסופה בנוקבא דקליפה דעשייה. וידוע שאימא מקננא בבריאה: ונמצא שפרה בבריאה דהיינו בינה: ובמלכות שהיא עשיה ומשם המיתה שהכוונה בה מאת ה' לזכך האדם כנודע ולכן מתקוממת נוקבא דעשייה למנוע ?תיקון זה. וזה במה ששולחת מפנימיות שלה רוח הטומאה לשלוט על אותו החומר והוא אבי אבות הטומאה: ולעומת זה צוה ה' מצות פרה אדומה שסודה בנוקבא דקליפה דבריאה שמשם שרש כח המות. והיו שורפים אותה בהמשכת דינים חזקים מהמלכות עליה לברור מתוכה כח רעתה בהעשותה אפר שסודה העלאת הדינים עד שרשם לייחדם. ומה שהיתה פרה שהוא מנצפ"ך מפוזרים נעשה א' פ"ר: ואז בכח ייחוד זה נדחה רוח הטומאה: אבל מה שמתמיה היא שמטמא את הנושא אפר החטאת וזה לא נודע כי אם למרע"ה שזכה לפנימיות הבינה בסוד פק"ד קס"א: ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא ובזה נבין מ"ש מצותה בסגן ואוקמוה: פירוש שארז"ל שדווקא זו של מרע"ה היתה בסגן: אבל כל שאר הפרות היו אפילו בכ"ג ולכן שואל מ"ט ליה ולא לאהרן פירוש כמו שהיה בשאר הפרות ותירץ אלא אהרן שושבינא דמטרוניתא. נלע"ד שמטרוניתא זו היא כלת משה הפנימית שמשה היה בעלה ואהרן שושבינה ואין לה התיחסות עם הדינים והגבורות המתפשטות בעולמות ועוד לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש. ירצה ששאר הכהנים גם ששרשם בחסדים יש להם אחיזה גם בחסדי אימא שהם גבורות דאבא ואפילו מרע"ה שהיה כ"ג הראשון ששמש בכהונה גדולה. כבר נזכרה מדרגתו. אבל אהרן כולו מאבא ע"ב קפ"ד כידוע. וגם הוא מסוגל להמשיך לה חסדים ולא לעורר גבורותיה:

ובגין דדא אתייא לדכאה וכו' הכוונה מבוארת שכל הקרבנות עיקרם להמשיך השפע בהתקרבות העולמות ולכן נקרא קדשים בסוד מוחין היורדים בכל העולמות: ולכן היו נעשים בפנים משא"כ פרה אדומה שנעשית בחוץ לשרוף הדינים הקשים שהם בחי' הרע שבקליפה ה' דמים טמאים ולברר הטוב שבה ה' דמים טהורים גם ידוע שכל כ"ג הוא מהחסדים אבל יש הפרש בין אהרן לשאר כהנים גדולים. וזה שאהרן הוא לבדו היה מאבא ושאר כ"ג מחסדי אימא שה"ס גבו' דאבא ולכן היו יכולים לעשות פרה אדומה. ונלע"ד שבמדריגה זו היה אלעזר סגן ס"ג ן' ושאר הסגנים היו בבריאה. כל מלי דהאי פרה היא בז' וכו' והא אתמר: הוא באחרי מות דף ע"ו ע"ב ז' פרות וכו' ע"ש והענין שכל עצם מעשה זה הוא לברור ה' דמים טהורים מנצ"פך ולהעלותם להתייחד במלכות בקדושה וידוע שהם ה' וב' כללותם הם ז': וכל א' כלולה מז' כנודע מסוד העומר. דהא ז' שני שמיטה הוא כללות שלה בסוד ז' גבורות שלה ובת שבע אתקריאת בת בינה שהיא אם הז' חו"ג המתפשטים בחג"ת נהי"ם. והנה שם ב"ן בכללות ד' תיבות גי' נ"ו וה"פ נ"ו גי' פ"ר וה"ס פרה אדומה וכנז"ל וגם ה"ס שבע כי ע"ס מ' סודם תשיעיות אבל ב"ן הוא ז'. גם יו"ד פ' ה"ה: ו"ו פ' ה"ה גי' ש"ך ועם שם ב"ן עצמו גי' שב"ע:

ת"ח כל מאי דאתעביד וכו': זה מקיים מ"ש שכל מעשה הפרה הוא מכח המלכות ולכן הוא לדכאה להבריח רוח הטומאה בכח דיני המלכות: ולא לקדשא להמשיך מוחין מן הזכרים: ואע"ג שהסגן הוא המתעסק בה שהוא מהחסדים מ"מ לא שחיט ולא שריף שהן הן פעולות הדין: כיון דאיתעביד אפר שהוא ייחוד הדינין בדעת שלה אז בעי למשדי ביה עץ ארז וכו' שנתבאר בפ' מצורע דף נ"ג ע"ב שסודם דעת יסוד ת"ת. ונלע"ד שסודם ג' מקומות שיש בהם אחיזה למלכות בזעיר והם בחי' ג' אלפין שבש' מ"ה כנז' שם ובכחם מתייחדים הדינים בדעתה וזהו אפר שבכח האל"פין נעשה פר א' וכמ"ש באוצ"ח שאור יסוד אבא המאיר נגד דעת שלה מייחד שם הדינים וסדרם הוא יסוד אבא המבריח מן הקצה דעת: אל הקצה יסוד וזהו ארז ואזוב אבל שני תולעת שהיא בת"ת הוא בסוד יסוד אימא המסתיים בו ומשם מתחיל יסוד אבא להתגלות: