מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:שנג

האי קרא אליהו אמרו ידוע מרז"ל שאליהו הוא יצחק. ולהיותו שורש הדין לכן נתעורר להוכיח את איוב ולהורות לו צדק דין העליון. וגם הודיעו שהוא ית' רחום בדין ושכל צרותיו היו לטובתו וכדלקמן ולכך נקרא עתה בשם אליהו שרומז לשם אל בסוד החסד הממזג את הגבורות. וידוע ששם הגבורות הוא ב"ן. וכשמתמתקו' אז יש א' משם מ"ה בתוך וא"ו וגי' אליה"ו ע"ה ולהיותו מושרש בבינה לכן לא קרא נבונים. שהרי הוא הם. אלא קרא חכמים ויודעים חכמה ודעת המתפשטים עמו בפעולת דין הממותק. ולפי שדעת הוא באמצע ויותר קרוב לו לכן אמר האזינו. ולחכמים שמעו. ולעורר לב המשכיל לאלו הסודות אמר שאליהו אמרו. כלו' שע"כ קרא חכמים ויודעים להורות התחברם עמו בבחי' החסד והרחמים. וראיה לזה אמר:

ת"ח מה כתיב וכו' ירצה מה שחרה אפו על ג' ריעיו על שהיו מתאמצים בדברים קשים ובדינים גמורים וקראם רעיו לפי שהיו כולם בעלי דינים מצד השמאל. אבל להיותו דין מתוק ושבו נידון איוב לטובתו. לכן חרה אפו בהם שלא מצאו מענה להתחיל בו בנחמם את איוב באמרם לו אין צדיק בארץ וכו'. וע"פ הסוד ידוע שהקטנות הגדול הוא כשדוממות אותיות י"ה משם אלהי"ם שנשאר אל"ם. וכך היו המה מבלי פתוח פיהם כי חשבו שהיה דין קשה ומכוער בתכלית. ועוד אח"כ וירשיעו את איוב שלא די שלא נחמוהו אלא דנוהו לרשע גמור: והא אינון אמרי מלין מסברת עצמם להרשיעו ואיוב לא היה מתנחם סי' הוא שלא היה רשע כדבריהם. ובזה גרמו לו להטיח דברים כלפי הדין הישר שע"כ הוצרכו לכפרה: ליסדא מלין על אדני האמתכשל אליהו שלא ענהו איוב כלום: הוו אמרי מלי קשוט. כגון האל יעות משפט וכיוצא. אבל לא היו מנחמים אותו שכן השיבם כדעתיכם ידעתי גם אני: יודה עלייהו הגם שהוא צדיק יאמר לו שהם של אהבה או לכפרת הדור או ה' צדיק יבחן: וכדין יקבל עליה דינא ותדבק נפשו ביוצרו ויגרום מיתוק הגבורות:

שלימין בכולא וכו' אמר כן על שקראם אנשי לבב ב' לבבות שהם יודעי טוב ורע ובזה יכולים להבחין המושכלות:

הה"ד ואל זועם ירצה שם אל הנז' בפ' חלילה לאל הוא הנז' בפ' ואל זועם. דא סמוך לקבלא דא. מזל"ן ששם אל שבתחלת הפ' נמשך להסמך לשם שד"י ובזה יכון דהול"ל ולש"די. והשתא א"ש דשם א"ל נסמך לשם שד"י. וסוד ענין זה מובן בהקדים קצת מדרוש ג' עלמין הידוע שסודם מתיקונא קדמאה שהוא א"נ. וה"ס א"ל מאלה"ים ושלשה המה שנמשכו אל ג' עולמות בי"ע אל שד"י בבריאה. אל הוי"ה ביצירה. אל אדנ"י בעשייה. והם כחות דין שבג' היכלי זכות של בי"ע ושם כל סוד המשפט לצרף ולברר סוד נר"ן שבסוד ג' העולמות שהן יכולות להתגלגל לתיקונם. משא"כ חיה ויחידה שאין בהן גלגול כמ"ש בח"א מס' הגלגולים פ"ז. ואולם צריך ליתן טעם לב' עניינים הא' למה לא נזכרו בפסוק זה שם הוי"ה ואד"ני כמו שם שד"י והב' למה לא כיילינהו כחדא חלילה לאל שד"י מרשע ומעול. אכן יובן במ"ש בסוף דרוש ג' עלמין וז"ל אם תצרף ב' עולמות אלו שהם יותר דינים כי בבריאה הקליפה מועטת. ואז זה האל דיצירה ועשייה זועם בקליפות כנז' בזוה' בפ' צו בדף ל"א ובפ' במדבר בד' קי"ט ע"ב ולכן אל הוי"ה ואל אד"ני ג' א"ל זו"עם עכ"ל. למדנו מכאן כי ב' שמות דאל הוי"ה ואל אדנ"י שניהם נצרפים ונכללים בשם אל אחד לזעום בקליפות גם למדנו שהבריאה היא חלוקה משני עולמות יצירה ועשיה במה שבהם הדינים רבים ובבריאה מועטים. ולכן לא מחתינהו בחדא מחתא. וגם דיו במה שהזכיר שם אל אחד לנגד ב' עולמות וגם לזאת הזכיר אצלם רשע כלו' שאעפ"י שה"ס הדין לא יתנו כח אל הרשע. רק כל מגמתם ביסורים היא לברור הטוב מהרע ואצל שם שד"י הזכיר עול שהוא פחות מרשע. והענין כי בשני עולמות התחתונים שגוברות שם הקליפות נמצא שם לפעמים ענין נספה בלא משפט כמו בי' הרוגי מלוכה כמ"ש בסוף מדרש איכה על פ' והתעוותו אנשי החיל. וא"כ רשע הוא דלא נמצא שם חלילה להחזיק ידי הקליפה אבל עול מכח תגבורת הקליפה יוכל להיות קצתן. אבל לעולם בעולם אל שד"י לא ימצא אפי' עול כי הטוב גובר שם. והנה איוב היה מתרעם על אלו המדות שאמר ואל הרך לבי ושדי הבהילני. חי אל הסיר משפטי וכו' ושורש כל תלונותיו על דיניו ית' הנידונים בג' היכלי הזכות שבג' העולמות. והיה אומר שגברו עליהם ג' היכלי חובה שכנגדם. ושה' היה חפץ ברעתו. ולעומת כן א"ל אליהו חלילה לאל מרשע וכו' כאמור. אבל האמת הוא כי פועל אדם ישלם לו. כוונתו להעיר לב איוב במה שהתחיל בו כהוגן שאמר לאשתו גם את הטוב נקבל וכו' שמלת גם אין לה הבנה אם לא נאמר שר"ל שכך היא המדה לכל אדם לברר ניצוצי הטוב שלו מתוך הרע בשליטת האדם הרע עליו לרע לו כי בזה יבורר הטוב ויבולע המות מאותם הניצוצות וז"ש גם את הטוב נקבל. פירוש במה שנקבל הרע בסובל היסורין ודאי שגם את הטוב נקבל וא"כ ואת הרע לא נקבל אתמיהא. ועתה הוסיף אליהו מעין זה וע"ד אין צדיק בארץ אשר וכו' שפי' בו הקדמונים שגם במעשה הטוב יש ערבוב קצת חטא וכ"ש בשאר העסקים וז"ש אזיל בהאי עלמא. שהוא כלול מטו"ר ועביד עבידתוי וחטי. פירש בהם עצמם ההוא עובדא וכו' ירצה על אותו המעשה מטיל ה' תשלום הדין שנתחייב בו ד"מ אם יש באותו עסק איזה צד רבית או הונאה וכיוצא שבזה קנה לו קטיגור. הלא אותו המעשה עצמו יהיה לו לפוקה להענישו וממנו ישתרבב לו שום הפסד או מקרה בלתי טהור ובו ישולם לו צד חטאו ויתום וישתלם אותו הרע לגמרי ע"ד שאז"ל שהקטיגור הוא מייסר את עושיהו כדי רשעתו ובזה כלה ואבד. וה"ה בכל עון. ואליהו לא רצה להזכיר לו אלא קל שבקלים שלא יוכל איוב להפטר ולומר שהוא נקי ממנו. ק"ו מר' אליעז"ר הגדו"ל שאמר כך לר' עקיבא כשאמר בחליו חמה עזה יש בעולם. וזה יהיה לאיוב לנחמת הפך דברי החברים האחרים שחשבו אותו לרשע כי א"ל הלא רעתך רבה וכו' ועכשיו ינוחם בדברי אליהו שמחשיבו בערך הצדיקים שתהיה תכלה ליסוריו ועוד שיש תקוה טובה לשב מאהבה כמ"ש אח"כ אם ישים אליו לבו רוחו וכו'. הה"ד כי פועל אדם וכו' פי' השתא א"ש ודייק קרא. דאי קאי אהקב"ה הול"לכי ישלם לאדם פעולו. או חטאו אלא ה"ק שהפועל בעצמו של האדם שבו נתערב איזה ערעור כאמור. הוא עצמו ישלם לו ויצדק סוף הפ' וכאורח איש ימציאנו שמלבד כפל הפ' הול"ל וכארחו ימציאנו. אלא הכוונה שבענין תשלום החטא שהוא ע"י הקליפה לא יבחיננו ה' בערך הנשמה שהיא מן הנצחיים וכמו שהוא בשכר המצות שהוא בעולם שכולו ארוך. אלא ה' ימציא לו תשלום פעלו הנז' כאורח איש ולא כשל רוחני ונצחי:

ועכ"ד אם ישים וכו' שגם שמובן התשלום מ"מ צריך כוונת הלב לקבל הכל באהבה עד אם תשים אשם נפשו נפשו דייקא שהיא לבד הסובלת היסורין אז רוחו ונשמתו אליו יאסוף שהרוח והנשמה היו נבדלים מן הנפש. ובהטהרם ביסורים נתחברו יחד כולם בצרור החיים שה"ס יסוד המלכות של עולמות בי"ע שבו יאספו נר"ן ויאירו זה בזה ולא שביק לנפשיה. ר"ל שהנפש תנצל מדינה של גהינם שהיא בעשייה חוץ מעולמות הקדושה ששם דינא אחרא אלהי"ם אחרים שכל מגמתם לדין גמור בלי ניצוץ אור הרחמים: בדינין טמירין ה"ס הגלגול המיוסד על סודות עולם התוהו ומלכין קדמאין ותיקונם. ור' יוסי נימוקו עמו כי שרש דברי אליהו שבם השקיט רוגזו של איוב ולא השיב כלום. הוא בסוד הגלגול בכללו וכמ"ש בפי' פעמים ג' עם גבר ובפרט פסוקים אלו שמתבארים על היבום שהוא פרטי לאיוב שהיה בן יבמה כנודע:

לאתדנא בדיניה וכו' ידוע הוא כמה גדולה מצות פריה ורביה וחומר המבטלה וכמ"ש רז"ל שממעט את הדמות שנאמר כי בצלם אלהי"ם וכו' והענין שהנשמות מושרשות באדם העליון. וכל פרצוף בעל י' מדו"ת. דמו"ת גי' י"פ אד"ם. והנה פ' כי פועל אדם וכו' מדבר על המת בלא בנים. שדינו שתחזור נפשו לעוה"ז והוא יבנה ויולד וז"ש כי פועל אדם פי' ענין פריה ורביה שהוא לפועל אדם זה ממש משלם לו. והיינו לאתדנא בדיניה מדה כ"מ הוא לא פעל אדם. ישוב הוא ויתפעל:

ובאינון עובדין ירצה שדבר זה לא ישתלם בכח תומ"ט: כי צריך שיהיה ע"י מעשה הזווג וז"ש וכאורח איש ימציאנו. ירצה ה' יתן מציאות והוי"ה כפי דרך גבר ואורחוי של איש בעולם. והענין מבואר בסמוך שלא ייבם מחמת יופי וכיוצא:

וסליק ליה וכו' הוא פי' יותר פשוט בפסוק. וזה שרוב המתים בלא זרע נראה שהוא מפני שחטאו בעון כרת שהוא וזרעו נכרתים ועריר ימות והיינו כי פועל אדם ישלם לו שמסלקו מן העולם לדונו כפי מעשיו. ויתאביד מעלמא. מהעוה"ז שלא נשאר זכרו בו. ואעפ"י שהפ' אמר ונכרתה הנפש. אין שולט ברוח להכריתו אלא משלם לו כאורח איש שאין כחו אלא לכלות הגוף. וכן הוא יאבד גופו מהעולם. מה כתיב בתריה. שמיד אחרי הזכר עונשו. יסמיך לו תיקונו. ויובן במ"ש בסבא דמשפטים בדף ק' שמי שלא זכה לזרע יורד מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא. שהרי פגם ביסוד המשפיע ומפרה. ונפל לעלמא דנוקבא דלית לה מגרמה וצריך סיוע מאחיו שהוא בעולם הזכר ונעשה אביו. ואשתו נעשית אמו. וז"ש מי פקד עליו שהוא אח שהוא עליו ביסוד. והוא ארצה בארץ. ומי שם תבל כלה. מובן במ"ש בסבא הנ"ל שאותו שלא הניח זרע מורידים אותו לגו אדמה דסמיך לארקא. ולבתר סלקי' ליה להאי תבל וזהו ומי שם תבל כולה. פירוש שאותם שנפלו ממנה לאדמה ה' חוזר ושת אותם לישוב תבל שהוא מסוד מלכות הקדושה המתובלת בו' חסדים של ו' קצוות וגי' תב"ל. א"נ ירמוז לסוד אחר והוא בעון חסרון מצות פריה ורביה נהרס בנין העולמים שהם יסוד ומ' ונפרדו נר"ן של המת. ואמנם במצות היבום נתקן הכל. כי בבא היבם על יבמתו משפיע בה הכלי הידוע שה"ס ע"ב קד"ם וז"ש. דבאני ביתא יסוד הנוקבא וגם מתקן פירוד הנר"ן שהם מסוד הזכר וזה בכח הרי"ו העליון של הזכר וב"פ רי"ו הרי תב"ל וז"ש ובני בנין עלמא שהוא הבן הנולד בסוד נר"ן שחוזרים להיות מבונים ומקושרים זה בזה ועוד ותיקונא וישובא. ה"ס אותו הרוח דשובק המת באשתו. גם הוא נתקן וישוב להתישב בזמן התחיה שבו יקום הגוף של המת כנז' בסבא הנזכר. ומה כתיב בתריה. ירצה שהכתוב מזהיר מיד איך יעשו תיקון זה. וביאר אם ישים אליו לבו. ס"ת יב"ם בגי'. שצריך כוונת הלב שישים היבם לבו אליו אל אותו אדם הנז"ל והיינו לגבי ההוא מיתא שיכוין בו לתקנו. דהא רעותא ולבא לא אתכוון. מיתור דברים אלו נראה שאם נשתתפו ב' הכוונות של היופי ותיקון המת לא מהני וזהו שחזר ואמר ובג"כ כתיב וכו' דדייק אליו דוקא לבדו. ברעותא דלבא הרצון מיוחד בלב ששם מושב הרוח והנשמה במוח ובלב והיינו לבו ולא לבבו אלא לב א' מיוחד:

אליו יאסוף משמש במקום שנים אליו אל נפש המת הנרמז באליו הראשון וגם ואתמשך גביה אל אותו ששם לבו הוא היבם כי ר"ן אחר שמתקשרים זה בזה. נמשכים ונדבקים ביבם להתתקן על ידו. ואם לא יתבני בהאי עלמא וכו'. כי ב' הפסוקים מנגדים זה לזה כי פ' אם ישים מדבר בתיקון האדם. ופ' יגוע כל בשר מדבר בעונש קלקולו. ולכ"א דע כי דווקא אם ישים אליו לבו יש לו תיקון ומכלל הין אתה שומע לאו הא אם לא ישים לא יתוקן אלא יגוע כל בשר. כי כך היא המדה שכל אותם שאין להם חלק לעה"ב יכלה כל גופם. ואפילו אותו עצם הלוז. ואותו הגוף כלה לגמרי. והשתא אדם על עפר ישוב: הכוונה שכשהגוף ההוא כלה: אז חוזר אותו האדם להבנות בגוף אחר. ואמר והשתא. ולא אמר וכדין. לרמוז שאין זה הבנין דווקא לעתיד בזמן התחיה. אלא והשתא שעתה בעוה"ז יחזור להבנות אדם אחר כמלקדמין כמו שהיה בפעם הראשונה כשהתחיל לבוא בעולם. דבניינא דגופא אתרא. ירצה שלא יהיה כאותו המת המתוקן ע"י היבום שבו נאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף שיתוקנו יחד כל נר"ן שלו:

אבל זה ישוב על עפר פי' שיתחיל מחדש כבתחלה שתכנס בו הנפש שהיא מסוד המלכות הנקרא עפר. ויהיה מוכן להבנות בכח תומ"ט וכנזכר אצלנו בסוד נפשי אויתיך בלילה וכו' שהוא ענין בנינו של אדם שיזכה לנר"ן בזכותו ממש. וכל עניינים אלו נמשכים מפרטיות השגחת ה' על נשמות בני אדם שלא יאבדו מעוה"ז ומעוה"ב. וע"כ כשאמר הוא ית' ואכלה אותם כרגע כליון ואבדון ממש. אמר עשה אלה"י הרוחות. כלומר הלא מדת טובך לחשוב מחשבות לבלתי ידח הנידח. וגם רמז במה שלא אמר אלה"י הנשמות. אלא אלה"י הרוחות דייקא. לאסתמרא וכו' דהיינו סור מרע לתיקון הגבורות ולעשות טוב להמשיך החסדים בכל יומא כי לכל יום יש בחי' פרטות להתקן והיינו עבר יומי בטל קרבנו כידוע:

במתקלא ה"ס מאזני צדק שיש בהיכלי זכות שבבי"ע ששם בחי' דין לשפוט וידוע שג' הם שרשי הדין שהם קנ"א אלהי"ם אדנ"י. העולים מאז"ני צד"ק. ושם מתעלים הבירורין. ומשגיחין עלייהו ה"ס עיני ה' אשר שם כנז' בפ' פקודי בדף רנ"ב ע"א שמשגיח על שלימות הכוונה שיש לפועל אותם המעשים לאזדהרא מחובוי. פירוש שאם נכשל באיזה עון שיהיה רשום בזכרונו כמו שהוא רשום למעלה כמש"ה וחטאתי נגדי. וז"ש מחובוי כי בזה יועיל לו התשובה שתגין עליו. דהא כמה זמנין וכו'. ופן יצטרף עונו לעון הדור ויכריעו לחובה ח"ו. סליק רוגזא וכו'. ידוע מסוד נוצרי חסד לאלפי"ם שהם ג' בחי' דין הנז"ל ומדת החסד מורידה הדינים הקשים למצולות. וקנ"א וגם אלהי"ם אדנ"י עולים כע"ס. וכשיש עונות חוזרים אלו הדינים שהם כע"ס לעלות. וזהו סלוק רוגז' קמי מלכא (קע"ז ע"ב) שושבינא דמטרונית'. שהוא המזוג' עם בעלה בהורדת החסדים להמתיק גבורותיה. וכמו כן עיקרו מאבא דיסד ברתא והוא מקור החסדים הממותקים בגבו' שבדעת הנוקבא כנז' באוצ"ח. וקטרת לא סלקא וכו' סוד הקטרת גדול וארוך אבל כללותו לחלק ולהעלות י"א ניצוצין שהם חיות הקליפות שכאשר ב"מ גובר כח הפסולת מתהווה המגפה שעולה קנ"ח בד' מילואו עסמ"ב מפני שאז מסתלק ב"מ אור ההו"יות ואין מאיר אלא המילואים שהוא שרש עולם התהו. והנה הכהן המשמש ה"ס הדר שמתחבר לאשתו וזהו דאיהו אסגי שלמא. שמתרבה כח היסוד ומתקיים הברית ברית כהונת עולם. א"נ דאיהו אסגי שלמא. קאי אקטרוג שהוא מבטל קטרות החיצונים בהסתלקות י"א ניצוצי חיותם. י"א פעמים אד"ם עולה קטר"ת שהיה מתמר ועולה. מתחתיות עד למעלה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן אפי' רוח סערה. כי היה תש כחו בסוד הקטורת. וקטיר קטרא דמהימנותא מייחד העולמות מלמטה למעלה. ומלמעלה למטה בסוד הפנימיות. כי לכן היה במזבח הפנימי שה"ס מלכות בינה וכדלקמן. וזהו שם קטרת שפי' קשר בלשון תרגום שעיקרו העלאת הניצוצות מקליפת נג"ה שה"ס התרגום. ומפרש בקיצור ענין הקשר הזה ואמר חדוותא דעילא ותתא. התבסמות ושמחה באו"א וזו"ן כי לכולם יש שייכות בקטורת שהרי י"א הניצוצות הם מז' בחי' ז"ק ומד' אחוריים דא"וא כנודע. ובקטורת חוזרים הניצוצות לשרשיהם. וזהו קישורא דמהימנותא. ועוד הסתכל ששם קטורת במקרא מלא. ובמסורת חסר ו' ואמנם בזה נרמז שם הוי"ה י"ה ו"ה שסודו קשר ההויו"ת. הנה י"ה שהוא או"א אמור יו"ד פ' יו"ד ת'. יו"ד פ' ה"י ש'. הרי ת"ש ועם י"ה גי' קטו"רת אבל וי"ו ה"י הוא כך וי"ו פ' וי"ו תפ"ד. ה"י פ' ה"י רכ"ה הכל תש"ט גי' קט"רת והרי רמז הוי"ה שלימה בשני בחי' הקטורת. והוא הוא בעצם קשורא דמהימנותא סליקו דרוגזא. פי' התעלות הדינים עד שרשם. והוא בסוד. הידוע בכוונת הריח שסודו עילוי שנעשה ריח. וע"כ נאמר ישימו קטורה באפך כי חוטם סודו ס"ג. שממנו היה הכל ס"ג. וחסרו ממנו י"א בחי' ונעשה ב"ן כמ"ש הרב. והנה יו"ד פ' ה"ה ר' ו"ו פ' ה"ה ק"ך הכל גימטריא ש"ך שהוא ענין ש"ך ניצוצין ותיקונם לחזור למקורם. ה' פעמים ס"ג עם ה' ראשונה סך הכל קטור"ה דהיינו קשור ה' פעמים ס"ג וה' אחרונה. גזעא ושרשא. ידוע שהלוים סודם גבו' הנוק' שיש ג' בחי' להן. א' קיבוץ חמשתן בדעת ב' התפשטותם בחג"ת נ"ה ג' התכללותם ביסודה. והנה קהת סודו בדעת ועניינו לשון אסיפה כמ"ש רש"י בפ' ולו יקהת עמים. שכן הוא שבדעת מתקבצות הגבורות. וגם קהת עולה ה' ת"ק. דהיינו ה' גבורות והתכללותם בה' מאות. וגם מילוי דעת דל"ת עי"ן ת"ו המילוי תק"ו דהיינו קה"ת עם הכולל וכמו כן עולה עילוי יסוד יו"ד סמ"ך וי"ו דל"ת שידוע שה"ג הן נכללות ביסוד זעיר שהוא הנותנם אל דעת הנוק'. וכן תמצא שם יג"ל פז"ק שהוא ביסוד שבמילואו עולה קה"ת. וכנגד ב' מקומות קיבוץ הגבורות דהיינו יסוד ודעת אמר גזעא ושרשא דליואי:

דבעי כהנא וכו' איתא באו"צח שטעם קיבוץ וחיבור הגבו' בדעת רחל הוא מפני הארת יסוד אבא המתגלה בחזה דזעיר ולמטה שהוא ממתיק הדינים הקשים שמתאספי' ביסוד זעיר וכיון שמתחברי' בו הלא בצאתם משם לדעת רחל הם מחוברים וזהו ענין תיקון הכהן את בני קהת. דאע"ג דקריבין וכו' שהרי הדעת הוא קרוב ליסוד זעיר שבתוכו יסוד אבא. מ"מ לא ייעלון אלא וכו'. והענין כי אין כח לרחל ליהנות מאור אבא אלא ע"י ריחוק וכמ"ש בסה"כ על פ' מרחוק ה' נראה לי. וע"כ בהכנס בני קהת למקום הקדש שה"ס כח"ב. לא יוכלו להסתכל באותם כלים הקדושים אלא ע"י כיסוי. שאל"כ יתבטל כחם. וזהו הכרת הנז' אל תכריתו. והדין הוא צורך לעולם ובפרט בחי' קהת שהוא שרש הדינים המתפשטי' בתוך הגבורות שבגרשון ומררי דהיינו חג"ת נה"י. וז"ש מתוך הלוים. ולכן היו צריכים לתיקונא דכהנא. דהוא ידע סימנא. ר"ל שהכהן הודיעו מר"עה סי' הגבול המותר ללוים בני קהת להתקרב לארון שלא יגעו בגופו אפי' בכנפי לבושם ויאחזו רק בבדים הקבועים בארון. וענין הרחקה זו הוא כלפי הנז' בסוד פ' מרחוק ה' נראה לי:

וכד מכסיא וכו' ה"ס אור מקיף כעין החש"מל המגין ומכסה האור הפנימי אור גי' ר"ז לפי שהוא נסתר בתוך הפנימיות. והגבורות הן המלבישות אותו מבחוץ. ולכן אסור ללוים להסתכל בכלים הפנימיים: מלה דלהון ה"ס ברכת כהנים שסודה בצלם דאבא כידוע אצלנו שאע"פי שה"ס מקיף. הוא פנימי ונעלם בתוך צלם דאימא. ויתר ע"כ לכוין בברכת כהנים להוריד רחמי י"ג דדיקנא דעתיקא וכנז' בסה"כ. וידוע מל"ת פ' תולדות שיש בי"ג תיקוני דיקנא ב' בחינות. א' פנימיותם שהם רחמים גדולים ושם שרש אבא. והשנית השערות שהם דינים שבהם שרש אימא. והנה הפנימיות נק' שמן משח רבו שאינו משמיע קול. והחיצוניו' נק' מקולות מים רבים. וז"ש ששל הכהנים הוא ברזא ובחשאי. וליואי לארמא קלא. וזהו מקולות מים רבים ר"ת גי' פ"ר גבורות. וס"ת ה' פעמים הוי"ה בנקודת אלהי"ם וכל זה באימא. ומ"ש ועבודה דלהון היא העבודה הפנימית שבהיכל שאין לאחר חלק בה. משא"כ הקרבנות שאפי' ישראל מותר לשחוט:

בג"כ כהני בחשאי וברזא כי הנה הלוים בקולם שה"ס דין בוקעים האוירים ומעלי' פנימיות העולמות לעורר את האהבה והכהני' מורידי' השפע של הזווג הקדוש שנעשה בצניעות וברזא סוד היסוד והאור. ולכן הכהנים אסורים ביין. בג"כ אתמסרו בדינא פי' הלויים שנמסרו לשרת את הכהנים בכח הדין כי מספרם היה כ"ב אלף בסוד אהו"י שהוא עיטרא דגבו' ואותיות התורה כ"ב היוצאות דרך ה' מוצאות הפה לחוץ וז"ש ולפרסמא מלה. וידוע שכל דיבור הוא בחוזק ועניינו סוד מלכות שבה מתגלה האור והשפע. ועוד הלוים נמסרו בהעברת תער על כל בשרם וכמ"ש בפ' בהעלותך בדף קנ"א ע"ב ע"ש:

אבל כהנא כל מילוי וכו' כי הוא מושרש בחסדים ונמשח בשמן הנז"ל ומכוסה בבגדי קדש לבצים ועוד יש לאלוה מלין בתוכיות מאמר זה דאיתא בספר א"י דא"וא עילאין שניהם נק' אבא. ויש"ס ותבונה שניהם נקרא אימא. כי או"א האמורים סודם יו"ד וי"שס ות' סודם ה'. והנה למעלה בדף ט"ל ע"א בפ' שמיני. אמר שהכהן מושרש במחשבה שה"ס הימין ומעשיו בחשאי בלחישו ע"ש: נמצא שאו"א עילאין ה"ס ימין ועל שניהם כפל בכאן ואמר רזא וחשאי. אבל הלוים הם ביש"ס ות' שסודם ה' כללות השמאל שבו נגלה מעשה בראשית וכמ"ש כולם בחכמה עשית בבינה. ובמה בקטרת. שסודו העליון הוא באימא עילאה. כי אבא עילאה ה"ס שמן אבל דוק אומרו דאיהו בחשאי וכו' כמה: דאיתא בא"י הנז': ומ"ש דאימא טמירא מאבא היא אימא עילאה הנרמזת בו"ד של מילוי היו"ד שהיא בו נסתרת ונעלמת וז"ש ופנימא' מכולא. כי אבא ה"ס פנימיות דאצילות ואימא עילאה טמירא מניה:

כד האי מדבחא וכו' זה מזבח החיצון וסודו במ' ומזבח הפנימי הוא בסוד לאה כנודע בכ"מ וכללו' ענין מאמר זה שכשהמלכות מתחלת להתעורר ולהעלות. אם אין צדיקים כראוי לעוזרה אז בא לה כח וסיוע מאור לאה. וא' מהדרכים שיש לענין זה הוא מ"ש בדרוש התפילין שהמ' שיורדת בלילה לבריאה. מתעוררת בעלות השחר לעלות לאצי' וכמה גדול כחם של הצדיקים הקמים בחצות ועוסקי' בתורה. אבל אם אינם כראוי היא עולה בסיוע אור לאה עד זרוע זעיר בסוד תפלה של יד וידוע שכמו שעיקר המ' היא בהוד דזעיר. כך עיקרה של לאה היא בגבו' שלו שע"כ מוכרח שמשך לה עוז ותעצומות: ולפי ששם שרשה של לאה לכן אמר שמזבח הפנימי. אתער לגביה. דהיינו אור לאה המושפע על מ'. וקאים לקבליה ה"ס זווג לאה בקדרותא דצפרא שגם משם נמשך אור לרחל לעלות ודינים משתככי שאז הוא עת רצון: