מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:שנא

והרמ"ז כתב ריש פ' זו וז"ל:

ר' יצחק אמר וכו' בא להוסיף עוד מעלה לתורה כי רבי אבא הביא מכח אבא שיסודו הוא פנימיות זעיר וה"ס צ' דצלם ור"י מוסיף גם מכח ל"ם דצלם. אי נמי מסתם אור מקיף. ולכן אמר חירו אית ליה. שידוע שאין כח לקליפה באור מקיף כי פניהם דוקא אל הפנימי והעוסק בתורה חירו שרייא עליה הוא אור מקיף. וז"ש אלו ישראל מתעטרין. דוק מלת מתעטרין שרומזה סוד אור מקיף. אל תקרא חרות וכו' דהול"ל חרות בלוחות שהרי האותיו' היו חקוקות מעבר אל עבר כמשר"זל מ"ס שבלוחות בנס היו עומדים. ותירץ שהכוונה שהושפע והוחקק על הלוחות אותו הכח והסגולה שקבלו האותיות מחמת היותן מעשה ה' כמו ד"מ קמיע הכתוב מאדם כמרע"ה שודאי תהיה בו סגולה. כן מכתב אלהי"ם הוא קמיע מופלא נותנת את האדם בן חורין מכל שעבוד:

וחירות דא אוקמוה כמרז"ל חירות ממ"ה ומשיעבוד מלכיות כי היה צלמם שלם בשלימות. ואולי שגם זה סוד ב' כתרים שנכתרו באותה שעה. באורייתא אשתכח וכו'. יכוין למ"ש בס' א"י שער זו"ן שמתחלה בזמן תיקון או"א היה אבא כולו מבחי' מ"ה. ואימא כולה משם ב"ן. דהיינו חו"ג דמ"ה באבא וחו"ג דב"ן באימא. ואח"כ החליפו של זה בזה והיה אבא כולו חסדים דמ"ה וב"ן ואימא כולה גבו' דמ"ה וב"ן ובזה יש התייחסו' גדול לחיבור או"א וז"ש באורייתא ששרשה באבא אישתכח חילא דימינא: כי כולו חסדים כמד"א מימינו אש דת ימינו סוד חסדים שלו. אש דת הם חסדים דאימא שנעשו גבורו' באבא. ושמאלא שהיא אימא המלבשת שמאל הכולל שבאצילות היא גבורה דאריך. אתכליל בימינא הוא אבא המלבש חסד דאריך שנכללת ואזדווגת עמו. ודוק מלת אשתכח. כלו' אעפ"י שאין כך תחלת הוייתו כי בראשיתו היו בו גבורות דמ"ה ואח"כ נמצא כלו חסדים דמ"ה וב"ן דהיינו חילא דימינא והבן:

מאן דעביד וכו' ורוצה להחזיר הדבר לקדמותו ולהחליף ימינא לשמאלא שהחסדים דב"ן שבאבא ישובו לאימא ושמאלא שה"ס גבורות דמ"ה שיחזרו לאבא הרי הוא כמחריב העולם. שלא יהיה התקבלות נוקבי גמור באימא להיות מקבלת מאבא. וגם באבא תהי' בחי' נוקבא הן גבורות דמ"ה:

כמה עילאין פתגמי אורייתא וכו' כוונתו להעירנו על פי' הפסוק שאמר הנחמדים מזהב ומפז וכו' כי לא יצדק להמשיל ערך התורה לשום חמדת דבר מעולם השפל. ויובן בהקדים מ"ש בא"י שער אריך שדעת עתיק שה"ס ההוא אוירא דכיא מתגלה בפומא דאריך ועוד צא"ל ששורש מקור התורה הוא דעת דסתמו חו"ג מ"ע ומל"ת גם נודע כי סוד פ"ה ה"ס ס"ג וכ"ב אותיות התורה. ואיתא בדרוש ג' רישין דההוא אוירא סודו ס"ג. ובקיעת הפה תחילתה היא בסוף חכמה דאריך: וראש בינה שלו שהיא בגרונו מבין שתיהם יוצא הדיבור שהוא התורה דעת עתיק וז"ס משרז"ל שהתורה ניתנה מפי הגבורה. כי חכמה סתימאה ידוע שנתקנה מגבורה דעתיק. ובינה היא בעצמה מקור הגבורות. וע"כ הקדים דוד ואמר משפטי ה' אמת. ועל זה אמר הנחמדים מזהב הוא סוד בינה שכולל הגבורות כולם שהן ז' דזהב. ואח"כ נמשכת בחגת"נה היא ה' דזהב. וב' כוללים ביסוד ומ' הרי ב' דזהב. א"נ ז' הם ז' הבלים דז' מלואי ס"ג היוצאים מן הגרון כמצין גרו"ן ולכן קראם אמ"ת שה"ס ז"פ ס"ג ואם תרבה ז' בה"ב ותאמר ז"פ ה"ב גימ' מ"ט שערי בינה הנודעים ובהצטרפות זה"ב שהוא י"ד הרי "ס"ג או ג"פ אהי"ה דהיינו הך ונמצא כי זהב רומז לבינה דאריך. פ"ז רב סודו בחכמה סתימאה שיש בה שם מ"ה כנז' בדרוש ג' רישין ולהיותה נתקנת בגבורה דעתיק יש בה שם מ"ב הכל כמנין פ"ז שסודו ראשו כתם פ"ז. ולפי שיש פ"ז חיצוני. בסוד הדיקנא כמובא בכוונת ברוך שאמר לכן אמר ומפז רב ומפני ששם שורש בוצינא דקרדינותא לכן אמר גם מזהב. ובזה מובן סוד גדול בפ' שאמר תחלה תורת ה' תמימה וכו' ששה בחינות כנגד ודק של כללות הדעת. ולפ"ז משפטי ה' הוא ביסוד שהוא סוף צינור הדעת והוא המתפשט ובוקע ענין הפה וה"ס ברית הלשון וברית המעור מכוונים באמצע. ואח"כ הנחמדים מזהב שהוא הגרון ומפז רב שהוא חכמה סתימאה. ואמר כן לפי שהם סוד דעת עתיק שהוא יותר עליון מחו"ב דאריך ולעומתו אמר כמה עילאין פתגמי. כי הלא בחי' זו הוא העליונה שבכל האצילות. ואמר פתגמי אורייתא כי הגילוי הראשון שיוצא לחוץ דעת עתיק הוא בפה כאמור. באור מקיף. ואמנם לנגד האור הפנימי אמר. כמה יקירין אינון כי ידוע שהטפה הפנימיות נקרא יקר. תאיבין אינון לעילא וכו': עכשיו אמר מעלה אחרת והיא שידוע שה' בחי' הן לנשמה יחנר"ן והם בסוד ה' פרצופין וכנגדם יש ה' דרכים לתורה שהם פרד"ס והן לנגד חנר"ן. ועוד יש מדרגה פנימית לכולם נגד יחידה. ואמנם נודע ליודעים כי י"ח אינם מתצמצמים בגוף כי אין בפרצוף אלא ג' כלים לנר"ן וי"ח הן מקיפות ועליהם אמר תאיבין אינון לעילא דהיינו מה שמחדשין הזוכים לסוד ה' תמיד לחדש חידושים ממש בכל ענין. וכמו כן תאיבין אינון לכולא הוא פר"ד שנכלל בכל הגוף כי זהו ענין אומרים ז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים שכן ימצא תמיד חידושים. וזה נמשך מכח הבירורים שכל א' עושה לפי מדרגתו. וגם זה פשט הפסוק הנחמדים מזהב. פי' כי אין חמדה לאדם במה שיש לו כבר בידו מן הזהב. אבל התורה שכבר למד חומד אליה מפני חידושיה בכל יום ובהם שייכא החמדה שתמיד יתחדשו לו בה חידושין. בגין דאינון שמא קדישא מובן שבשם הוי"ה יש ה' בחינת ד' אותיות עם קוץ הי' והנה בכל פרצוף יש ה' בחי' כח"ב ת"מ וכן לכל ניצוץ כגון נפש דנפש יש לה בחי' יחנר"ן וכן לרוח דנפש עד אין קץ והבן:

וכל מאן דאשתדל וכו' אפי' בקריאה לבד ובגמגום הרי הוא כהוגה ומפרש את השם שיש כח בו לעשות נסים אפילו בלא ידיעה וכמ"ש בגמ' שיש כח בפסוקים להגן. וכן זה יהיה נשמר מכל רע מיצה"ר וממקרים רעים בעוה"ז החומרי וגם בעוה"ב הרוחני כי גם שהוא לא ידע סוד הרוחניות. הלא יתעורר להסך עליו ת"ח כל מאן דאשתדל וכו' יתן טעם אחד למעלת התורה והוא ששרשה באבא שיונק מח"ס כנז' בא"ז בדף ר"ץ ע"א האי עדן אתמשך מעדן עילאה וכו'. והוה יסוד אבא מבריח כל הזעיר ונז' שם בא"ז בדף ר"ץ ע"ב ונהר יוצא מעדן. מאן הוא עדן דא חכמה עילאה ודא י' להשקות את הגן דא ו' וכו' לארבעה ראשים דא ד'. ונראה כי נהר זה הוא יסוד אבא ו' עיקרו דזעיר שהוא עד החזה שהם ו' קצותיו שנתעלו: ד' ה"ס יעקב ורחל שמן החזה ולמטה כנגד ד' מדות זעיר. והנה יסוד זה מאיר בזעיר בו בעצמו. וגם יתן בו כח להאיר בנוקביה וא"כ אמור יפ"ו ס' י"פ וד' ק' הכל גי' ע"ץ שה"ס קו האמצעי שהוא גופא דאילנא ונק' חיים מפני שיסודו הנק' חי ממשיך חיים להחיות לזו"ן ונאמר והחכמה תחיה בעליה: וז"ס פרי צדיק שהוא יסוד אבא עץ חיים: וחכ"ם גי' חיים: