מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:ל

יחזו פנימו אינו יכול לומר ישר יחזה או ישרים יחזו כי אין ישר יהס' כאן איש ישר שהוא יראה פניו. אלא הראייה והמחזה מוסב אל הפנים שהם יחזו פנימו ישר ביושר ובמישור. ואמנם בהסתכלות פנים של זה בפנים של זה. נתון של זה בזה ושל זה בזה. וא"כ כל הפנים כפולים. וזהו כמים הפנים לפנים ירצה הפנים מתראים במים שפני אדם מתראים בם. וגם הם חוזרים ומתראים בפני האדם באופן שבכל אחד מהם יש שני פנים והם ממש כמים שכלולים זכרים ונקבות וכן מי"ם מ"ם יו"ד מ"ם גם המילוי עולה מי"ם. ושניהם גי' פני"ם. והנה נז"ל שעיקר ההסתכלות הוא במצח ואיתא בס' א"י שגם מבחינת מצח הרצון דעתיקא נמשך הארה לפנים שלו באופן שגם בפנים יש הארת המצח שהוא הישר באמצע וזהו ישר יחזו פנימו. ואמנם בין במצח בין בפנים יש שם הוי"ה וכשמסתכלים זה בזה אז יש בכל בחי' הו"יה כפולה. ובהתנוצץ זו בזו אז הוא יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה גי' קפ"ו והיינו פנימו: ומתברכאן כולהו א"וא וז"ון שנגדלים ונעשים פרצופים שלימים:

ומשקיין דא לדא ה"ס זווגם שעולה יפה ושלם: אסתים ולא אתגלייא ולשון יתיב לשון עכבה כמ"שה ותשבו בקדש אלא דקשה דא"כ איך נמשך ואמר לבושיה כתלג חיור וגו' שסודו על אריך כנודע: ואמר שהוא כתלג חיור והוא כמ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש ב' בחינות בדיקנא שערות והפנימיות. וזה הפנימיות הוא מעתיק. והוא מאיר בזמן הרצון ובזמן דין נסתם ולא מאיר אלא בבחי' השערות אלא שלהיותם במקום עליון הם לבנים וכן שער רישיה: דאל"כ יחרב העולם ומפשטן של פסוקים נראה דמיירי בענין דין כמ"ש נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי והוא הנמשך מן אל דאלהים תיקון א' של הדיקנא ובסוד תלת עלמין:

מסטרא דאימא וכו' איתא בשער א"וא שאף ע"פי שבינה היא רחמים מ"מ מתחילים ק"ך צירופי אלהים מתנ"הי שלה מחיצונייות' ומשם תחלת שרש הדינים וז"ש מסטר' דאימ' דהיינו מחיצוניות צדדיה: וגם ידוע שאין עיקר אימא אלא מן החזה ולמעל': אבל משם ולמטה שייכה לתבונה והיינו נמי מסטרא דאימא כלומר לא מאימא עצמה אלא ממה שהוא בצדה: גרדינין שהם עזי פנים כמ"ש בפ' אין מעמידין הוה בהו חד גרדינא ופי' רש"י שאין לו בושת פנים: נימוסין גזרות דינין קליפין שכן הם מהקליפה ר"ל מהיותר חיצון:

ואוחדין בקלפוי דגבורה איתא תו התם וגם בס' א"י שבתבונה מתחילים להתגלות הדינין מגבורה ולמטה ושם ה' פעמים כ"ד צירופים הנודעים וז"ש שבהשתלשל האלהים מתנ"הי דבינה כאמור יורדים ונאחזים בחיצוניות גבורת התבונה. וזה קולפוי ושם יש לה יותר אחיזה ואז שלטין על רחמי. שהם יונקים ממעל לזעיר וזהו על ה' ממש ומביא פ' הנז' בקרח ובעדתו שכן היה לדעתם להגביר הדין על החסד שהוא אהרן ולכך נקראו קריאי מוע"ד גי' ק"ך. עלמין חסרין דלא שלמין. כפל לשון למדנו הקדמה אמיתית והיא שכל הפגמים הנז' בכ"מ שפוגמים העונות בעולמות הם דוקא בבי"ע או במה ששייך להם באצילות דהיינו המדות שהם הכלים דאצילות שמבחי' ב"ן שבהם יש שורש עלמין קדמאין דמיתו והם המושפעים לפנימיות בי"ע: אבל במה שהוא בחי' אצילות אין שם פגם כלל. וז"ש כי כשיונקת הס"א מאחורי בינה ותבונה. אז החסדים מטבעם שהם בי"ע העומדים בבחי' גוף בלי מוחין. שכן עיקרם מז' מלכין דמיתו. אלו העולמות נמצאו שאינם שלימים מפני שנפגם שורש מוחיהן:

וקטטותא איתער בכולהו שכן הם מטבעם עלמין דפירודא ואין בהם ייחוד אלא כשאור האצילות מתפשט בהם ואם הוא חסר אז הגבורות קשות מאוד והפירוד הוא כאשר היה בתחילת הבריאה. ולס"א קטירין. ירצה שאז העולמות בקשרים שאינם שלימים דהיינו השתלשלות הק"ך צירופי אלהים שהוא קשר בלתי שלם. שאדרבה הקטטה מתעוררת בעולמות שע"ז נאמר בקשו חשבונות רבים. מכשירין עובדייהו לתתא הוא תיקון העלאת הניצוצות מהקליפ' שבז' מכשירין ומתקנין את מה שעשו למטה בקליפה שהורידו שם ניצוצי האורות בחטאתם ומעשיהם בעשיה אז אתבסמן דינין ומתעברן ואתערו רחמי. יכוין למ"ש בס' א"י כי כל המ"ן העולים שהם הניצוצות המתעלים מן הקליפה צריכים לשני מיני תיקונים בב' זמנים א' התעלותם למעלה ליסוד המ' ושם הם מתבררים דהיינו בביסום הדינים ובהפרד הסיגים וזהו אתבסמן דינין ואתעברן. ואח"כ יהיה זווג שני להמשיך אור החסדים ואז נוצר הוולד שה"ס האור הנולד לטובת הנמצאים כולם:

ושלטין על ההוא בישא וכו' ידוע שלאה היא דינא קשיא שהיא מאחורי מ' אימא וגם שהיא נגד העורף דזעיר. צירופו פ"ו ר"ע כלו' שם אלהים שממנו יונק הרע. וכאשר הרחמים מתעוררים ומתפשטים בקו האמצעי אז שולטים ממש על אותו הדין הקשה:

חדוא וניחומין חדוא על אור הרחמים המאיר אז בעולמות. וניחומין עלמה שעבר שהועם אור החסדים וזהרם בשליטת הדינים ועתה הרויח מאוד בשליטה וכח החדש שקנו בכח התשובה שבו הכניעו בעוז רב אותו הרע הה"ד וינחם שאלו היה לשון חרטה הו"לל וינחם ה' מן הרעה וכו' אלא שהוא לשון תנחומים מפני ששלט על הרעה דאתכפיא:

בשעתא דאתבסמן דינין ושלטין רחמי יובן בהקדים מ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש בדיקנא (דאריך) ב' בחי' א' השערות שהם בחי' הבינה שמשם דינים מתפשטים ב' האור שבתוכם שהם חכמה והם י"ג מדות דמי אל כמוך שהוא אור עתיק ואמר כמעלה. עד די כרסוין רמיו דאינון כתרין עילאין וכו' שהם חב"ד. וכמ"ש ותמן אינון אבהן שהם חב"ד. ונקרא כתרין מפני כמה טעמים הא' שהם העליונים על גג"ת נהי"ם והם כתרי הג' קוים: וגם ידוע שסודם שם י"ה שיש לו ג' מילואים יה"א ובהתרבותם יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' יו"ד פ' ה"א ק"כ הרי כ"תר. ועוד ידוע שבכל כתר יש שורש ד' מוחין כמ"ש בס"הכ וממנו מושפעים המוחין בח"בד. ולכן חכמה בינה דעת עולים כת"ר. ואומרו כתרין עילאין נל"עד ר"ל א"וא עילאין שכשהוא עת רצון אז הם למעלה במקומם והוא זווגא שלים כדאיתא בס' א"י. אבל כשיש עונות אז מתמעט אורם וה"ס האם רובצת על האפרוחים שגם זעיר הוא במדרגת יעקב. שגם אין בו חב"ד במקומם העליון אלא יורדין למקום חג"ת. וכ"ז נק' כרסוון רמיו שח"בד הם סוד הכסאות לכתר ואלה הושפלו. ועתיק יומין יתיב ולא אתגלייא ואז שולט אור השערו' שהם בחי' דין. ומזה תבין מ"ש בפ' בלק בדף קכ"ה ע"ב אם עונות תשמר י"ה א"וא. אדנ"י סוד הדיקנא שגם הפגם מגיע שם והיינו בבחי' השערות. ואז דרגא חדא דנהדר לגביה ומאן איהו מ"י. ומלבד מ"ש שם עוד נ"ל שה"ס אור דעת דעתיק המתעלם בתוך אריך וכנז' בשער אריך. ולפי שהוא עליון מכל ז' דעתיק יומין שבתוך אריך. לכן קראו דרגא חדא כלו' מיוחד. וידוע שסודו שם ס"ג שבחינתו בינה הנק' מ"י. ונחזור לענייננו שביסום הדינין ה"ס השערות ושליטת הרחמי' הוא אור עתיק ואז כל כתרא וכתרא ה"ס א"וא עילאין וכל הפרצופים שלימים כח"בד שלהם ומתברכאן כחדא שלהיות כולם בשלימות השפע מתפשט בשופע וייחוד גדול כי זהו פועל הדין המבוסם לעלות כל דבר עד שרשו ומקורו ולייחד הכל בכללות ויחוד משא"כ ב"מ כשהדין חזק ובלי מיתוק שאז מתהוה הפירוד וההבדלה וכנז"ל. וקטטותא אתער בכולהו ולכן שם אלהים גי' כו"לל וגי' מב"דיל. והענין שכשהוא מתוק אז סגולתו לתת שיעור לכל דבר כפי הראוי לו ומזה יש בהם כח להכלל ביחוד אבל כשאינו נמתק אין בו רק כח דין גמור שהוא רק להבדיל ולהפריד וע"ד שהיה בעולם התוהו. אבל בשעת רצון הכל סוד רה"י ופרצוף א' וזהו כחדא:

בקלדיטי גליפין פי' השערים החקוקים. ונל"עד שה"ס ה' גבורות שמקבלת אימא מאבא כנודע בסוד תקע בשופר גדול ולפי שהם מן הזכר לכן נק' קלדיטי שר"ל מפתחות שכל מפתח מן הזכר. והשערים החקוקים הן הגבורות שהן בית קבול לשפע וגם שלפי שמקבלת אותן אימא בזווג יסוד אבא שהוא הפותח את רחמה ששם החקיקה בעצם שכן יסוד אימא הוא עומקא דבירא ואפשר שזה א' מסודות פרו של כהן גדול דאיהו אבא. והפר סודו הגבורות שנותן לאימא ולכן בו היתה כפרת כל הכהנים. ותייבין לסטרהא. נר' שיכוין לשני עניינים. הא' שבעונו' העולם נסתלקו מאימא אותן הגבורות המתוקות אבל בעת הרצון חוזרות להתפשט בקצוותיה. והב' שאותן הגרדיני נימוסין הנז"ל דנפקין מסטרהא ואתפשטין למטה שזה גורם חוזק החיצונים אבל כשגובר הטוב חוזרים הדינים ומתעלים לשורשם דהיינו סטרהא. וכדין איקרי תשובה שלימה בין מלמעלה בין מלמטה:

ואז אתכפר עלמא כי ניקה מכל סיגים:

דהא אימא בחדוותא וכו' בזווגא שלים ובניה ז"ון מתיחדים יחד בה ואז נק' אם הבנים שמחה שכל המתעוררים ממנה חוזרים לשלימותם בין הפנימיים שה"ס שם של ב"ן. בין החיצוניים בני אלהים ובין לבושי הגבורות שה"ס א"ס כנודע אצלנו בענין אילו של יצחק שה"ס אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא והיא שמחה בסגולת יין המשמח שהוא מיתוק הדינים כולם כידוע:

ואתקרי יום הכפורים כי אז עולה מ' לאימא עילאה כדקי"ל כפורים תרי משמע דכתיב ביה לטהר וכו' כפור לשון טהרה שכל הדינין מתבררים והסיגים יורדים למצולות:

תרעין דסטרין גליפין ה"ס הגבורות הפנימיות של אימא כנז' בס"הכ בסוד ה' היכלות של יו"הך:

ולפי שהן היותר פנימיות אמר שהן דסטרין גליפין חקוקים בעומק והם סתומים בשאר ימות השנה אבל ביום כפור נפתחים ונכנסת בהם רחל ומקבלתם וה"ס תכלית המיתוק שלא ע"י זעיר: