מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:כט

אי הכי וכו' אא"ב כדאמרן בפ' בראשית דף נ"ג ע"א וז"ל איהו ישר כד"א צדיק וישר וע"ד יחזו פנימו כל בני עלמא ויתקנו ארחייהו למהך באורח ישר ור"ל שכולם יביטו את פניהם אם הם רשומים בעונות ויתקנו דרכם לישא פניהם ממום. וא"ש יחזו פנימו אבל לפי דבריך הניחא פנימו שנוכל לפרש כמו פניו וכדכתב רד"ק: אבל ישר יחזו ק' דהו"לל ישר יחזה או ישרים יחזו: רזא עילאה כי כל בחי' פנים של תחתון היא מסוד יסוד העליון ממש וז"ש רזא שסתמו ביסוד: ימי קדם ה"ס ז' תיקוני גלגלתא הנתקנים מעתיק יומין שהוא ימי קדם ולהיותו סוף עולם א"ס לכך קראו סתימא דכל סתימין שהוא סותם בתוכו כל הסתומים העליונים שלמעלה ממנו. ושבעה תחתונות שלו נק' ימי קדם וימי עולם דזעיר ה"ס אור לז' תיקוני עתיק המשתלשל ממדרגה למדרגה עד שיכנס ויאיר בז' דגלגלתא דזעיר כמ"ש בס' א"י. וכן בעתיק וכן בזעיר ז' תיקונים דגלגלתא מאירים בפניהם בדיקנא שלהם ואלה איקרון פנימו. פנימו ולא פניהם כי פנימו הוא לשון יותר נודע. וכן בכאן אלו הפנים היותר מיוחדים ועיקריים בעולמות. שבהאירם אז כולם מאירים כמ"ש בסמוך:

דאינון חמאן באורח מישור וכו' ה"ס אור ישר מתפשט בעולמות הקדושה שהם צריכים להשגחתו יתב' לאפוקי עולמות החיצונים ולפ"ז יאמר הפ' כי צדיק ה' צדקות אהב ירצה חפץ ורוצה במעשה הצדיקים שכולם צדקות וזכיות ולכן עליהם ישגיח ובאמת וביושר יחזו פנימו. פי' הפנים העליונים המה יביטו יחזו אותם להיטב להם והוא ע"ד ופניתי אליכם והרביתי אתכם וכו' שנראה שהפנייה לבד היא דבר גדול כי ע"כ לא אמר להרבות אתכם ודוק. וזו היא המעלה האמורה במ"ת פנים בפנים דבר ה' עמכם וירצה שב' הפנים הנז' יתלבשו יחד ומבין שניהם היו מאיר השפע לישראל. אבל במשה נאמר פנים אל פנים. פי' דוקא מפנימיות של הפנימיות דהיינו משל עתיקא המופיע בזעיר כי כבר נודע שהיותר תיכון ונעלם הוא הנק' בחינת פנים וגם בזה תבחין החילוק שבין דבר עמכם לדבר עם משה. כי ישראל סתמם אדוקים עם הזעיר שנק' אחים וריעים ולכן היו נהנים מזיו שני הפנים מיוחדים יחד. אבל משה שהוא מושרש בא"וא כנודע זכה לאותו הפנימיות שבפנימיות זעיר בבחינתו הפרטית הנשפעת מרחוק וממעל וזהו ענין אל משה שהוא מורה כעין רחוק קצת כאשר ידבר איש אל רעהו. וע"ד מרחוק ה' נראה לי. כי אפי' בינה דאריך נתרחקה מאור עתיק כנז': אשגח בעלמא היא המ' ומעשה ישראל עולים לה:

דאתכשרן עובדיהון וכו' פי' שעושים רק לשם שמים וכ"ש אם יש להם כוונות אמיתייות. כי אז אע"פי שבני אדם הם למטה בעו"הז החומרי הם מתהוים רוחנים ופנימיים:

אתגלייא וכו' ומסתכלן וכו' ה"ס דעת שבגלגלתא דיליה ושם גנוז יסוד דעתיק ואותו האור הגדול נמשך למצחא דא"וא ונמשך לזעיר ואז יש כח לזעיר להסתכל במצחא דאריך וז"ש כל אינון אנפין. פי' דא"וא וזעיר:

באנפין סתימין מצחא דעתיק המאיר במצחא דאריך:

ומתברכות כולהו ה"ס הזווגים הנעשים בא"וא וז"ון א"נ זווגי המצחים שכל מצח סוד יסוד לדעת. וז"ש דמסתכלן אלין באלין בארח מישור שכל זה הוא בקו האמצעי ולא מן הצדדין וידוע שעיקד השפע הוא של האמצעי וז"ש דלא סטאן לימינא. כי הימין והשמאל שהם חו"ב אין אורם עצמיי רק הארה נמשכת אליהם וכמו שנז' בסוד אחסנתא דא"וא וגם סוף התפשטותם הם עד הרגלים נ"ה ששם יש סתימה משא"כ באור האמצעי מהמצח שבו יסוד העליון ממנו. שהוא חלול ופתוח בסוף התפשטותו וגם בו מתקבצים אורות חו"ב וחו"ג כנודע מד' פרשיות דתפלין הנתונים במצח וכמ"ש בס' א"י שכשמסתכלים א"וא או זעיר במצח דאריך אז הזווגים שלהם שלמים והם שלמים ושוים בקומתם. וכשמסתכלים בפנים ולא במצח אז אין זווגם שלם ולכך אמר מסתכלן בארח מישור דהיינו מצחא במצחא. דלא סטאן לימינא ולשמאלא היינו לשני הפנים וז"ש כי צדיק ה' שכל קו האמצעי נק' צדיק כי בראשו יסוד א"וא ובאמצעיתו יסוד דישראל ובסופו יסוד זעיר:

צדקות אהב שמחבר שני הצדקות לאה ורחל שנעשות פרצוף אחד ואז היא שוה לו וטעמו מפני שישר: