מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:רלה

ישראל מאן אתר מתברכאן כוונתו שהנה בעו"הז הגם שמלא כל הארץ כבודו מ"מ ידענו שיש לו מקום פרטי הנבחר למושב לו. ושם אוצר כל חמדת העולם. וכמו כן ידוע שעולם האצילות הוא מלא אור הא"ס בהדרגות שונות ושם מקור השפע שלכל העולמות. בין המחיה את כולם הנק' אצלנו בחי' העולמות. ובין הנבחר והזך שהוא של הפנימיו' והוא הוא מקור ישראל שנק' ראשית. פי' הראש והמעולה. ושרשם מושרש בכל עשר ספי' וכן ר"ת שלהם כח"ב גג"ת נה"ים גי' ישר"אל. ולכן שאל איזו היא הבחינה או המדה העצמית שממנה תבוא הברכה לישראל. והשיב ווי לעלמא וכו' התמרמר על חסרון הידיעה שהיה בעולם שודאי היה נסיבה מחמת העוונות. שאע"פי שהעולמות הם אבי"ע ד' הלא בסבת הגלות ודלות הזכיות. נעלמה ידיעת שנים העיקרים שהם א"ב. ולא נתפרסם אלא מיצירה ולמטה. ובעבור חסרון הידיעה ג"כ חסרה כוונת המצוה והתפלה ואר"זל למה אין ישראל נענים לפי שאינם יודעים להתפלל בסוד שם המפורש. ולכן גם כללות העולם נפסד וחסר הרבה. כי הנה בהאיר אור הפנימיות. גם החיצוניות מבהיק מאד: ולזה אמר אוי לעולם מפני שבני אדם לא משגיחין כלו' אין חוששין ואין להם זכות להתענג במושכלי החכמה האמתית ולחזות בנועם כבוד מלכא עילאה הוא אבא שהוא הוא פנימיות האצילות. יען הוא מלבוש הפנימי של אריך. שסתם סודו הוא הוי"ה בק"מץ העולה מל"ך. ואבא הוא כבוד שלו. ועליו נאמר הראני נא את כבודך כבוד ך':

והיו עלמין שכיחין בחד שבזכות ישראל העולמות מתעלים למעלה עד שכל ג' התחתונים עולים לאצילות: וכמו שהוא לפי שעה בתפלת העמידה דשחרית. ובפרט במדריגת מנחת שבת. אבל כל זה הוא לפי שעה. אבל אם יזכו יהיו שכיחין נמצאים יחד בייחוד גמור ואז ה"ס יהיה ה' אחד. ולגירסת עמיה ירצה שיהיו אדוקים בקדושה ושלא יפוצו ניצוציהם החוצה. וזהו עמיה עמו ית' ואז אילנא עילאה קדישא וכו' ה"ס קו האמצעי הוא דעת דזעיר בסוד דעת העליון שבו הנמשך מדעת א"וא. כמ"ש בס' א"י והיינו עילאה קדישא שהוא מבריח בין חו"ב שלו ונק' אילן כי שם הוא אוצר כל השפע ובדעת חדרי' ימלאו. וז"ש דמזונא דכולא ביה וזה הוה מתברך מאתר וכו' ה"ס יסוד אימא המתמלא מיסוד אבא וב"פ יסיד גי' ע"ץ והם בחי' ח"י והיינו חיים:

וביה אתנטעו וכו' כפל נטע ושתיל הוא על ב' הדיעות ששתיהן ביסוד א"וא וכנז' בס' א"י ובסוד ברכות לראש צדיק. והעליון הוא נטוע והתחתון פרה ורבה בענפיו ועושה שתילים ושרשי אילן זה סוד מוחיו שהם ביסוד אימא כאמור. וישראל לתתא הם מושרשים בדעת התחתון ששם מושפעות כל הברכות ויורדות במרוצה עד למטה. וזהו יברכך ה' מציון שמשם יצא האור ולא יתמעט בירידתו דרך כל המדריגות:

וכתיב כטל וכו' ה"ס כל השרשים של המוחין דהיינו עס"מב שאותיותיהם ט"ל והררי ציון הם סוד נ"ה דא"וא המתקבצים לב' היסודות וזהו חיים. והוא ממש מ"ש בס' א"י בברכות לראש צדיק. ודא איהו נהירו דעלמא ה"ס חיות העולמות ולכן נאמר בו אלהים הופיע שה"ס הבריאה וכד האי נהירו אתער וכו' ז"ס הפנימיות. שאז פנימיות א"וא גם הוא נעור ומתעורר להעלות מ"ן והם ב' הבחי' הנז' בכוונת שמע שיש חיות הבלתי נפסק. ויש מתחדש מדי פעם בפעם לפי זכות ישראל בחברותא שז"ון מסתלקים למקום א"וא ואז יהיה ה' אחד: ברחימותא מיתוק הגבור' בשלימו שרחל נגדלת כמוהו וכדין הוא שלמא דכולא הוא הזווג ביסוד האמיתי וכמו שנכוין בזכר למעשה בראשית. שלמא דעילא ותתא בכל העולמות:

דמילי אורייתא אשתמעו פי' שראוים הם למי שאומרם שפיו ולבו טהורים ולכן ד"ת שלומד מתפשטת קדושתם. ואותו הבל הקודש עולה ובוקע אוירים ורקיעים וידוע משער הנבואה שיש ג' מדרגות בסגולת ד"ת שהם הבל קול ודיבור והן בחינות שונות זו מעולה מזו וסי' מלמטה למעלה הד"ק. והבחי' היותר גבוהה היא הנשמעת מק"בה. והאחרת מכל חילו ובזכות זה הק"בה אתי לדיירא עמיה. הוא השפע המקודש המשתלשל ומתלבש בג' בחינות הדיבור. הה"ד בכל וכו'. דהו"לל אשר תזכיר. אבל מובן במה שקדם שכיון שהיא צדיק וראוי לתורה אז כתיב בו ואשים דברי בפיך שקדושת התורה חלה בתוך פיו והיא היא המדברת בו הפך הנאמר ברשע ותשא בריתי עלי פיך שהכל הוא בחיצוניות מהשפה ולחוץ. ולא עוד וכו' ירצה שאם יעשה איזה חטא אין כח למקטרגים עליו וכמרז"ל דאין עבירה מכבה תורה:

ת"ח פקודי וכו' יביא ראיה למ"ש בעילוי התורה מן מעשה המצות לש"ש ואמר שגם המצות אעפ"י שעיקרן לתיקון הנפש מ"מ עילאין אינון לעילא שגורמין זווג או"א להזדווג זו"ן וכמ"ש בל"ת בפ' שמות בסוד מכום מ"צ הוא י"ה בא"ת ב"ש: ונלע"ד לפרש מרז"ל י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח דאיפכא הו"ל למהוי. אלא נ"ל ששני שמו' י"ה ו"ה הם דו"ק דגדלות. י"ה מאהי"ה אימא ששם שרש הגבורה. ו"ה מהוי"ה אבא. וידוע שכל כח המ' הוא משם. אתי בר נש וכו' תדע שכל מצוה הנעשית לש"ש מתעלה ניצוץ אור מתוך נוגה ועולה למעלה ונשרשת בבחי' האבר המתוקן באותה מצוה וז"ש אתי בר נש שבא בכוונה לשם יוצרו ולא בדרך מקרה אז ההוא פקודא קיימא וכו' שהוא אותו ניצוץ המתרומם. ומתעטרא קמיה שהב' עטרין הם דחו"ג ואותו הניצוץ מאיר ומתקן בשרשו מצות עשה בעטרא דחסדים. ומל"ת בעטרא דגבו'. ואמר פלנייא עבר לי וכו' איתא בס' א"י שכפי חלק הניצוץ של נפש האדם כן יש מל"ת לסור מרע ומ"ע לעשה טוב. וז"ש ומן פלניאו אנא כלומר מבחי' פרטית שלו. בגין דאיהו אתער ליה לעילא שמעורר השרש של אותה מצוה למעלה. כגוונא דאיהו וכו' כפי הכוונה והאדיקות שיש לו.

ועביד שלמא וכו' הוא ענין ב' הזיווגים הנז"ל ואז נעשים ב' הזווגים ברית הלשון וברית המעור והיינו שני שלומות הנז' בפסוק ואמנם ידוע שאין הדעת ספי' פרטית מעשרה נקודות. אלא שמתהוה מהתחברות ח"וב וז"ש יעשה שלום לי שממש עושה השלום העליון. משא"כ שלום התחתון הוא יסוד שהיא מדה אחת אלא שצריך לכוננו שיהיה ראוי לזווג וז"ש שלום מה שהוא כבר זה יעשה לי והבן:

בגין דאיהו אתער ליה לעילא זולת הכתוב למעלה. עי"ל בסוד הנז' בענין יוסף ובנימין ב' צדיקים עליון ותחתון ואיתא בס"הכ שבנימין ה"ס כלי היסוד של הנוק' המעלה המ"ן והנה ידוע שהמלכות נק' בתולה על שסוגרת פתחה מפני החיצונים. ולכן צריך תמיד לעשות לה כלי מחדש וכנז' בכוונת ק"ש: והנה כשאדם עושה מצוה ומעלה ניצוץ צדיק. אוחז אותו הניצוץ ומעליהו למעלה ועושה שלום התחתון שצריך עשיה גמורה שהרי אינו במציאות ואח"כ מעורר צדיק עליון שישנו בהוי"ה: והיינו שלום שהוא במציאותו יעשה לי: ופי' לעילא שמכונן יסוד המ' שאז מעלה מ"ן לעילא. ולתתא ר"ל שמעורר צדיק עליון להשפיע למטה: ובהקדמה זו יש שייכות למ"ש אח"כ שמחו את ירושלים להורות שאלו היחודים הקדושים אמיתות מציאותם: אינו כשישראל בגלות: שהרי השכינה גולה עמהם. והיחודים הנעשים בזמן הגלות הם בסוד אור זרוע הנז' בפ' תרומה דף קס"א ע"א שאמר שם ומיומא דאפסיק ההוא גנתא לא עאל בה ההוא גננא. דאין הזווג אלא לקיים ולתקן הנשמות של אד"הר המפוזרות בעולמות. אבל כשישראל בארצם אז שם למעלה ממנה מתחבר' אתתא בבעלה בסיד הפנימיו' שנעש' זווג חדש ממש:

חדוותא דכולא פנימיות הנשמות ופנימיות העולמות דעילא ותתא א"וא וז"ון והענין הוא כי בעת הרצון אז כל העולמות מתעלים להתייחד במקורם באצילות ואז אצילות ובריאה הם עולים לג"ר ויצירה ועשיה לז"ון וזהו יהיה ה' אחד ושמו א': כי ה' א' הוא אור פנימיות האצילות שבשאר הזמנים מתפשט למטה בבי"ע ואז לא יכון לומר שהוי"ה אחד. כי ד' אותיותיה מתפשטים באבי"ע ואין זה יחוד ואחדות: אבל בעילוי העולמות והתכללם באצילות אז כל ד' אותיות באחדות גמור וגם כל העולמות בתכלית היחוד. וידוע כי לבוש האור נק' שם וכמ"ש הר"מק בערכי הכנוים: ומינה שבהתיחד עולמות אבי"ע היא נק' שם כולל וזהו ושמו אחד ולכן לא נאמר יהיה ה' ושמו אחד. כי אין ערך ליחוד הפנימיות. לשל העולמות: ונלע"ד שז"ס קודם שברא הק' ב"ה את עולמו היה הוא ושמו בלבד שר"ל שקודם עולם האצילות בהתיחדות שאר העולמות בתוכו. וע"ד שאמרו שהתורה קדמה. ולכן התורה התחילה בברא שהוא מציאות העולמות מבריאה ולמטה. והנה בהתעלות אצילות ובריאה לג' ראשונות אז נתעלה י"ה אל י"ה. וי"ה פ' י"ה גי' רכ"ה. ויצירה ועשיה לז"ון היינו ו"ה פ' ו"ה שעולים קכ"א ושניהם גי' שמ"ו: