מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:רלד

אלין גוברין אין ספק שפי' זכרנו מלשון זכרים וכמ"ש הרא"בע בשם ר' משה: ואין שום טעם לטענתו עליו באומרו דה"לל זְכָרֵינו בצי"רי. כיהוא מלשון זכר יחיד ור"ל זכר שלנו והוא שם המין. ואפשר שגם יהיה לשון הזכרה וע"ד שפי' רז"ל זכור בפה וירמוז לזכרים קדמונים אשר העלה השם זכרם בתורתו בשם משפחתם ובמה שנמנו ונודע מספרם וז"ש דהוו עאלין בחושבנא. וסוד הענין מובן במ"ש בח"א מס' הגלגולים פ"ג שכל הנשמות נחלקות לס' רבוא שרשים שהם דור המדבר ושמהם מסתעפים כמה ענפי' וניצוצות וסי' שר"ש ששים רבוא שרשים. ולהיותם שרשים לכן אמר וקב"ה מברך לון וכו' שא"א לענפים שיגדלו אם לא יתברכו שרשיהם והיינו דקאמר ה' זכרנו יברך פי' תמיד יברך שרשינו ויוסף עליהם בכל זמן. והנה הת"ר אלף שרשים הם בסוד ו"ק שבדעת ולפי שהם שם ביחוד גדול לכן הזכירם בלשון יחיד. והנה זכ"ר וברכה שוים במספרם והיינו זכרנו יברך וגם שם סוד הזכירה בסוד זכור שהם יסודות דא"וא אשר שם: וידוע מכוונת מלת ברוך ששם ד' מילואי הוי"ה העולים רל"ב גי' יבר"ך: וקבלנו מהרמ"בן ז"ל ששם גדול יוצא מפסוק זה ה' זכרנו. והשם היוצא מפסוק ה' זכרנו יברך כתב בס' חמדת ימים דף ס"ט בתפלה לראש חודש סיון שסידורו כך יַןְ הַרְ וַהְ אַהְ זַתְ כִי רָבְ נַתְרַאְ: כַךְ רַרְ בַכְ יַיְ לִי אַבְשַרְ יַא תֶת רַבְ כִ הוא צירוף אות ראשונה ואות אחרונה שבפסוק עכ"ל: והנה תיבת יברך כפולה וסוף הפסוק שלא כסדר זה וכו'. ואות י' יתיר' וסודו לשעת הזווג והוא נאה ומתקבל לפי ענין הפסוק שרומז לשרשי הנשמו' שבדעת:

ת"ח האי מאן דאמר וכו' בא ליתן טעם למה פרט הכתוב את הדור ההוא בפרטות ולומר שה' יברכם ולמה לא אמר בכלל ה' יברך את עמו או את בניו: לכן אמר שהטעם הוא מפני שנמנו מאז ונודע שהיו עם רב וכמה היו וגם כי בזמן המנותם נתברכו פעמים כדבסמוך. מ"מ כיון שבכל זמן וזמן אנו קוראים בתורה ומזכירים מניינם לכן ה' מברכם בכל זמנא וסוד הענין נל"עד כמ"ש בפ' פקודי דף רכ"ה ע"ב כי כל הריבוי הוא מצד הגבור' וכמ"ש הרב על פ' וארבה את זרעו אר"בה גי' יצ"חק: וצריך להקדים כי בחי' הפה היא מכח הגבורות שיורדות מהדעת ובוקעות ונעשים ה' מוצאות כנגד ה' גבורות כנודע ולכן כשאדם מדבר בשבח חבירו על רוב ממונו או רוב בניו: מיד החיצונים מתעוררים להדבק באותו הריבוי ולכן בעי לברכא ליה וכו' ירצה להמשיך לו כח מיסודות א"וא שהם בדעת כי של אימא נק' ברכה ושל אבא נק' ברוך וז"ס וברכות לראש צדיק שהוא הדעת ראשו של יסוד יש בו ב' ברכות:

מנלן ממשה וכו' נראה שהברכה האחד היא מיסוד אימא שה"ס אל"ף דאהי"ה כמ"ש בס"הכ בכוונת הברכה ולכן אמר משה זהו משלי כידוע מסוד משה זכה לבינה והיינו אלף פעמים: והברכה הב' היא מיסוד אבא שאין שם קצבה והוא נקרא פלא בסוד העלמו: פלא אל"ף גי' בר"ך רמז שכל הברכות באות משם: וזהו מ"ש ויברך אתכם. ואי איהו מני שבחא וכו' ונועם מבואר כי הנה חברו טרם הוא ימנה את שבחו היה מתקיים בשלו: וחילו והונו פורה משרשו העליון ואין כח לחיצונים להאחז בו. אבל כשזה מספר בשבחו ורוב קניינו מעורר החיצונים להתקנאות בו ולהמעיטו ואין לו תקנה אלא במגן הברכות ולכן כשאינו מברכו גורם פירוד בין הענפים ובין שרשם ונמצא פוגם למעלה וע"כ מקורו יקדים להשחת תחלה:

ואי איהו מברך ליה וכו' כי אין אדם נותן מה שאין לו ואם הוא משפיע ברכה על חבירו מוכרח הוא שהוא יבורך בראשונה וכמר"זל על פ' ואני אברכם: וכן אמרו בפי' ואלו נאמרים כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך: פי' אינו מתברך לגמרי אפי' בברכת כהנים הכוללת לכל המון ישראל לא יהיה לו חלק בה. וברכתא בעי וכו' בעל מ"ש פי' בשם החסיד עין טובה היינו שיסתפק בשלו הן רב הן מעט: ושל אחרים ימעט בעיניו ויחפוץ שיהיה להם יותר וכו': וז"ש כאן בעינא טבא ולא בעינא בישא כי בהכפל הענין במלות שונות למד דעת שצריך שיברך דוקא בעין טובה שיחפוץ בריבוי הון חבירו ולא יצרף עם זה שמץ עין רעה דהיינו שיחמוד שיהיה גם לו כשל רעהו: רק לא יכוין כי אם לטובת חבירו כי בזה ידמה ליוצרו בהחלט שלא ברא עולמו אלא להיטיב להם ולא להנאת עצמו ואז ידבק בו ית' ויזכה לפתוח צינורות העליונים ובברכתו לא יתערב זר. ובכלא בעי וכו' מלת ובכלא וכו' תרמוז שבין בספור שבח רעהו מתחלה ובין בברכה שיברכה ואח"כ. בכל צריך רחימות' דלבא אהבת חבירו באהבה שאינו תלוים בדבר. באופן שצריך עין טובה ולב טוב: וסוד הענין לפי דרכנו שהכוונה להמשיך הברכות מן הדעת כאמור: וידוע ששני העינים הם סוד ה' חו"ג המושפעים מן הדעת וכמ"ש במשה שסודו בדעת ככתוב אצלנו על פ' וירא ה' כי ס"ר לראות. ומשם יורד לפה כי דעת גניז בפומא דמלכא ומשם יורד עד הלב והרי אם כן כל סוד המשכת הדעת:

ומה מאן דמברך וכו' הרי זה כלל גדול בכל הברכות שמברכים ה' שלא יכוין להנאת עצמו כי אם שיתברכו המאורות העליונים ת"ח הא אוקמוה וכו' כוונתו להוכיח מה שאמר שחייב אדם לגרום ברכות לחבירו מתירוץ הקושיא שמקשה איך צוה ה' למנות את ישראל אחר שאין הברכה שורה על דברי המנוי. ותירץ דאדרבה ממנין זה נמשכה ברכה גדולה לישראל כמו שיתבאר ולכן מקדים משר"זל שאין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין. כי כל מנין מתהוה מפירוד החלקים א' ב' ג' וכל פירוד הוא מכח דין קשה ולכן לא תחול בו ברכה. ועוד נדקדק אומרו לית ברכתא דלעילא: והוא מסוד א"וא שבהם כח ונהר יוצא מעדן דלא פסיק לעלמין ואין שם פירוד. והנה אימא נק' ברכה עליונה ורחל ברכה תחתונה ועולמות בי"ע בהם בחינת הפירוד כי לא נברא הבריאה אלא מפירוד גמור של עולם התהו ששם נפלו הנקודות אחת לאחת בפירוד גמור ומנין ממש ושם הוא מקום גילוי ולכן נסתלקה מהם הברכה העליונה שהיא אור אימא שנתעלה למעלה ומתו והבן. ועוד דאין הברכה שורה בהם אלא בהתעלותם להתכלל באצילות כמו שהוא ביום שבת קודש. והנה ישראל שרשם בכללות הוא באצילות ובפרטותם בחכמה וכמ"ש בפ' פקודי הנז"ל כי מילוי חכמה תי"ת כא"ף מ"ם ה"י גי' ישר"אל ור"ת כל י"ס כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל. ולכן שואל איך צוה ה' למנותם כאלו ח"ו היו מבחי' הפירוד ותירץ אלא כופרא וכו' ויובן בהקדים כמה הקדמות: א' מה שנז' בפ' פקודי דף רכ"ב שסוד שקל הוא מאבא ש"ק הן ד' יוד"ין כל א' מתרבה בעצמו. ש' הם ג' יוד"ין של המילוי דע"ב ק' היא יו"ד העיקרית. ל' היא כ"ו של שם הוי"ה וארבע אותיותיו. ולפי מאי דקי"ל במדרגות שם הוי"ה: תשכיל כמה גדולות ג' בחי' של רמז שק"ל. הקדמה ב' מה שנודע שיש ב' מדריגות באור אבא שבתוך זעיר דהיינו המכוסה והמגולה הקדמה ג' שלא חייבה תורה בשקלים אלא בן עשרים שהוא יו"ד וגם עשר"ים גי' כת"ר שכן בשנת ך' כבר יש בו ל"מ רצלם והוא בעל צלם שלם והוא מושרש במקום עליון שבקדושה ואז יש בו כח להוריד שפע מ"מ המכוסה אל מקום המגולה שה"ס חצי השקל. וז"ס הפ' זה יתנו מחצית השקל וכו' ואח"כ חזר ואמר מחצית השקל תרומה לה' שרומז לשני החצאין א' שנותן בגילוי וזהו זה יתנו:

ואחד הנמשך עליו מלמעלה ולהיות השקל השלם ש"ך שעורות כמ"ש הרמ"בם בפ"א מהלכות שקלים הלא חצי השקל הוא ק"ס כמנין צל"ם. והענין שעל חומר חצי השקל הגלוי היתה חלה צורת חצי השקל המכוסה. ולסוד זה רז"ל קורין לחצי שקל בשם שקל כדתנן הנותן שקלו סלע ונוטל שקל חייב ב' קולבנות. דוק שלשקל שלם קורין סלע שעולה ק"ס. ואל חצי שקל קורין שקל להורות שמספר סלע שהו' ק"ס נחשב לשקל גמור שכל הכוונה להמשיך ולייחד הקודש הסמוי עם הגלוי שה"ס רחל. ולכן נקרא כפר נפש נפש גי' שק"ל. כפר גי' י"וד פ' ה"י שהוא הקודש העליון המטהר את התחתון מכל צד אחיזת החיצונים היונקים ממקום המגולה. ובכח הכפר מאיר כל השקל בנפש. והרי זה תיקון גדול לדחות כח החיצונים. ועוד מוסיפים ענין אחר והוא חושבנא לא הוי עד וכו'. ויש בזה כמה תועליות. א' שמתייחד הכל בייחוד גמור והב' שנעשה סמוי מהעין באמת שלא נודע סך אותו הצבור. ועוד שלעולם נשאר סמוי אפי' אחר המנין. שהרי לא נודע מי הם בעלי כל שקל ושקל בפרטות. וז"ש וסליק לחושבנא. פי' אחר הקיבוץ וההתכללות. ותועלת ג' אומרו. ובקדמיתא מברכאן וכו'. וכל ברכה היא מרזא דמקורא עילאה ובזה היה נדחה כח החצונים בראשונה שלא יתעוררו בשעת פרטיות החשבון: ובאחרונה שלא יתנו עין בסכום החשבון. מוחנא אמאי וכו' אלא בגין וכו' זה מובן כנז"ל בטעם למה אין הברכה שורה על דבר המנוי ועוד דע שכשחסר ב"מ הארת ד' שמות עס"מב ולא יאירו רק ד' המילואים. אז ב"מ יהיה נג"ף שהוא גי' המילו"אים וכוללהם וכמ"ש בס"הכ בסוד המגפה ע"ש וגם כי כן גי' מג"פה. והארה זו היתה של מלכין דמיתו שהיה בהם החילוק והמנין והגילוי. אבל בעולם התיקון האירו עס"מב בעצמם והם גי' הבר"כה וע"כ אר"זל אין הברכה שורה בדבר המנוי וכו' וגם הוא גי' יב"רך הנז' בפסוקים אלו:

הא אוקמוה וכו' איתא בערכי הכינויים ערך מספר שבחי' המספר שנמצא בזוהר שהוא בדעת ושהוא במלכות שהענין הוא בדעת זעיר שביסוד אימא המתפשט עד חזה דזעיר ושם סיומו ויוצא האור למלכות. והנה כללות האור הוא ה' חסדים וה' גבור' שהם עשרה הוי"ות שעיקרם מ' אותיות והיא מ' של מספר ויש בהם במילואיהם ו' אותיות לכל אחת יפ"ו. ס' של מספר. ומילוי המילוי כ"ח אותיות י"פ כ"ח הרי פ"ר של מספר זהו תמצית הדבר נמצא שבפי' המספר הוא מהחזה ולמטה שהוא במקום גילוי האורות וזהו לשון חזה. ששם המחזה והגילוי. משם ולמעלה הוא מקום הסיתום. ולהיות שמן החזה ולמטה נק' עץ הדעת ט"ור ושלכן משם יש כח לחיצונים לינק ע"כ אר"זל אין הברכה שולטת במקום שהעין שולטת. ואין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שהוא מקום הסיתום באופן דמר קאמר המקום שאין הברכה שולטת. ומר קאמר המקום שבו שולטת. ונל"עד שאין ספק שגם למעלה במקום הסיתום ולמעלה ממנו בכל האצילות יש בחי' סכום לאורות אך החילוק הוא שלמעלה הכל בייחוד גמור וע"ד גוף האדם שכלול מרמ"ח אברים אבל הם מיוחדים לגוף אחד וכן התו"ג מיוחדים בייחוד גמור יחוד שורשי דהיינו כללות ח' אותיות של ב' ההוי"ות שהם שרשי החסדים והגבור' וכללות י"ב אותיות של ב' מלואים וכללות נ"ו אותיות של שני מלוי מלואיהם. וה"ס מלת חביון שהוא בעולם הנעלם אבל למטה מהחזה משם מתחיל בחי' המנין שהוא ענין הפירוד והחילוק ולכן אמר לית ברכת' דלעילא שריי' על מלה דאתמני. פי' על דבר המנוי אב"ג דה"ו וכו' כי יכולים החיצונים להאחז שם כאמור. ולקמן הקשה ואי תימא ישראל איך אתמנון ירצה למה רצה ה' למנותם. ומתרץ אלא כופרא נטלי מנייהו והא אוקמו' ר"ל שכך הוצרך להם להיות כפר נפשם והענין שקודם חטאם לא הוצרכו לכך שהיו אחוזים בעץ החיים. ולכך בצאתם ממצרים לא נצטוה משה למנותם בפרטות אלא אמר בכללות כשש מאות אלף רגלי היו להודיענו כמה מלאכי ה' היו שם עמהם ויצאו עמהם שהיו מכוונים למספר בני ישראל כמ"ש בזוהר שמות בדף ר' ע"ב ודוגמת כן יהיה לעתיד כמש"ה והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו'. ואר"זל כאן כשעושין רש"מ וכאן כשאין ער"שמ. דקשה איך פסיק לקרא בתרי פסקי. אלא הכוונה שכשאין ישראל זוכים שאז יורד הדעת עד החזה וכמ"ש ויוסיף דעת יוסיף מכאוב אז יש בהם בחי' המספר והמנין. אבל לעתיד מה שהיה מספר. יהיה שלא ימד ולא יספר. ומזה נשכיל שאחר עון העגל ירדו ממעלתם והיה שולט בהם המספר ולכן צוה ה' להם לתת כפר נפש והוא השקל. והכוונה להמשיך אור אבא עליהם מבחי' חצי יסודו הסתום. שהרי כולו עד למטה הוא שם ע"ב וא"כ חציו הוא יו"ד ה"י. וי"וד פ' ה"י גי' כ"פר וזה ימשך עד חצי התחתון ששם מקום המלכות שה"ס נפש והשקל הוא אור י' שהוא אבא. ועשרים גרה יו"ד נמצא מחצית השקל שנותנים הוא ו"ד ועליו נמשך י' ונק' תרומה לה' וחז"ל קורים לחצי השקל בשם שקל לרמוז לייחוד העליון עם התחתון. וענין ב' הברכות. הא' היא מאימא ומאבא שבתוך יסודה והאחרונה משל המלכות שנתברכה בייחוד נתינת השקלים: